אלירז & נועם – סיפור ערסים – פרק עשרים ושתים (על הטוב והרע )

"נו, יצאת בזול ?" חייך אליי אלירז כשיצאתי ממשרד המנהלת.
"להשאר היום אחרי בית הספר עד אחד וחצי." מלמלתי בעצבים והוא כרך את ידו סביב מותניי.
"והיום את צריכה להיות מוכנה בתשע בערב. זה יהיה הערב שלנו." הוא נשק למצחי וחייכתי במבוכה.
"אני מבטיח לך שזה יהיה טוב. " הוא נשק לשפתיי והצמיד אותי על הלוקרים.
כרכתי את ידיי סביב צווארו והמשכנו להתנשק בלהט כשגבי צמוד ללוקרים.
"אהמ,אהמ." שמעתי קול לצידנו והתנתקנו במהירות.
"איתי…" אלירז מלמל והתרחק ממני.
"רואים שהמשכת הלאה. " חייך בציניות ופנה להביט בי. "לא משהו אישי,נועם." אמר בזלזול והדמעות עלו בעיניי.
מה… מה יש לו?
הסתובבתי ופצחתי בריצה אל עבר הבית של אלירז.
רצתי ורצתי, אלירז רץ מאחוריי ואומר לי לעצור, אך לא יכולתי.
לא רציתי.
קשה לדעת שתמיד תהיה המישהי שהוא יאהב יותר, למרות שהיא לא בחיים.
אולי זה ישמע אנוכי, אבל זה קשה.
אני רציתי מישהו שיאהב אותי, רק אותי, ולא שמישהי אחרת תהיה במחשבות שלו.
אבל אני אוהבת אותו… כל כך אוהבת אותו.
הגעתי לבית, הדמעות זלגו על לחיי.
"נועם, מתוקה." מזי קראה לי, אך התעלמתי ממנה ורצתי במהירות לתוך חדרי, נועלת את הדלת.
התיישבתי כשגבי צמוד לקיר וקברתי את ראשי בידיי, ברכיי צמודות לחזי.
יש שיגידו שאני עושה דרמה, אבל אני מניחה שהבכי הזה לא היה מכוון רק לאלירז, אלא גם לאבא שלי… על מה שהוא עבר… מה שאני עברתי.
הבכי הזה היה מכוון לאמא שלי, שאני כה מתגעגעת אליה.
"נועם…" שמעתי אל אלירז לוחש מבעד לדלת.
לא עניתי.
הרגשתי רע, יותר מדי רע.
הוא לא יכול להבין מה זה שהחבר שלך עדיין אוהב מישהי מתה.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל אני מרגישה כברירת מחדל.
"כוסראבק נועם אני אוהב אותך! היא מתה! את חייה!" הוא צעק וליבי נדם.
הוא רק הדגיש עכשיו יותר את מה שהרגשתי.
אם היא הייתה חייה, מה היינו עכשיו?