אלירז & נועם – סיפור ערסים – פרק ארבע עשרה (על הטוב והרע )

"נועם, את משוחררת." אמרה האחות.
"תודה לאל…" מלמלתי.
טוב, לא כזה תודה. לאן אני אלך עכשיו? לבית בטוח שלא, אלירז התגלה כאליאן זכר, ואני נותרתי לבד.
יצאתי מהבית חולים, למזלי לפני הנשיקה אלירז הביא לי כמה בגדים.
לא להאמין שזה אותו האלירז.
"היי! נועם!" שמעתי קול קורא לי, ומולי התגלתה מכונית שחורה.
המכונית של מזי.
"היי מזי." חייכתי לעברה חיוך מאולץ מעט.
"תעלי. " היא אמרה.
"אה… מזי… אני ואלירז לא בדיוק מדברים…" מלמלתי בהתנצלות.
"כנסי." היא צוותה עליי ונאנחתי.
נכנסתי למכונית.
מי יכול להגיד לא לאישה המדהימה הזו?
"מעולה. עכשיו שעלית, תסתכלי על המושב האחורי." היא אמרה והבטתי בה, לא מבינה.
הפנתי את מבטי למושב האחורי וראיתי את אלירז.
"בואי אליי." הוא אמר ושלח את ידיו אליי.
"אתה לא רציני…" מלמלתי ועברתי בזהירות למושב האחורי.
הוא חיבק אותי אליו וליטף את שיערי.
"אני כועסת עלייך." מלמלתי והתחפרתי בחזהו.
"אני מצטער." הוא לחש ונשק לשיערי.
"אתה לא. אתה רשע." מלמלתי בילדותיות.
"ואת ילדה קטנה שלא רוצה להתבגר." הוא צחק ונשק למצחי.
"אולי." חייכתי חצי חיוך והוא אחז בסנטרי בעדינות והרים את מבטי אליו.
"את גורמת לי להתאהב בך, נועם. וזה משגע אותי." הוא ליטף את לחיי והסמקתי.
"למה, אני לא מספיק אליאנית בשבילך?" חייכתי בהתגרות .
"אולי. אבל את מדהימה ככה בדיוק, ואני ממש לא רוצה שתהיי אליאנית." הוא חייך.
"אבל חשבתי שהיא מוצאת את המשחקים מהר." אמרתי בתמימות והוא גלגל את עיניו.
"אבל היא לא מצאה את הלב שלי, כמו שאת מצאת אותו מהר," הוא אמר וקירב את שפתיו לשפתיי.
"ממתיי הפכת להיות כזה רומנטיקן ?" מלמלתי, בעוד אני מהופנטת מעיניו היפות ומפניו המדהימות.
"תסתמי." הוא מלמל והצמיד את שפתיו לשפתיי.
שידור חוזר?