אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק שלוש עשרה (על הטוב והרע )

עיניי נפקחו אט אט, וראייתי המטושטשת הפכה לברורה בצורה סבירה.
כל חלק בגופי כאב ושרף, והבחנתי בסימנים רבים על ידיי.
ניסיתי להזכר , אך כאב חד פילח את ראשי.
"אני רואה שהתעוררת." שמעתי קול מוכר אומר , ופניתי להביט באלירז יושב על הכיסא שלצד מיטתי.
"היי…" חייכתי לעברו חיוך קלוש.
"איך את מרגישה?" הוא שאל, מבטו מודאג במעט.
"כואב. אבל אני מניחה שאני אשרוד." צחקקתי בשקט.
"אופטימית כתמיד." הוא אמר וחייך לעברי חיוך חם…
רגע, מה?
אט אט הזכרון חזר אליי, ונזכרתי בבמה שקרה.
אבא.
"איפה אבא שלי?" שאלתי, מבטי הפך מודאג גם כן.
"מה זה משנה איפה הוא, נועם?!" מבטו של אלירז הפך כועס.
"הוא אבא שלי, אלירז." מלמלתי.
"כמעט נהרגת בגללו!" הוא צעק בכעס והטיח את ידו בקיר.
"אלירז…" לחשתי, עיניי עצובות.
"אני מצטער…" הוא מלמל וליטף את פניי בעדינות.
זרמיי חשמל השתוללו בתוכי כשידו נגעה בפניי, ולחיי הסמיקו.
מה קורה לי?
"את כל כך יפה נועם שלי…" החא מלמל.
שלך…?
הוא קירב את ראשו לראשי, והפרפרים אשר התעופפו בבטני כמעט ופרצו החוצה, אך לא, הם חייבים להשאר בפנים.
הוא הניח את שפתיו על שפתיי בעדינות שלא ידעתי שנמצאת באלירז, ועיניי נעצמו.
שפתינו נעו ביחד, בהרמוניה מושלמת למדי.
הנחתי את ידי על לחייו, מעמיקה במעט את הנשיקה.
הוא עצר את הנשיקה במהירות והתרחק ממני כאילו הייתי חולה בכלבת.
מה יש לו?
"אני לא מרגיש כלום כלפייך, הנשיקה הזאת מעולם לא קרתה, ומעולם לא רציתי שתקרה." הוא אמר בקול מתון, ויצא מהחדר.
משהו בתוכי נשבר, מה קרה לו?
אבל מצד שני, זה טוב שהוא אמר את זה.הוא עזר לי להבין שוב מחדש למה אני כל כך שונאת אותו.
וחוץ מזה , הוא של רז.
היא אהבה אותו לפניי.
~ נ.מ אלירז ~
טיפש, טיפש, טיפש!
למה עשיתי את זה?!
מה עצר אותי מלנשק את האחת שלי?!
לא!
היא לא האחת שלי!
אסור לי לאהוב מישהי שהיא לא אופק… פשוט אסור לי.
הגעתי הביתה, ואמא שלי מיד התחילה עם השאלות.
"אלירז." אמי הביטה בי ברוגע.
"איפה נועם?" היא שאלה בשקט.
"בבית חולים." מלמלתי והתחלתי לעלות לחדרי.
"אלירז תחזיר הנה מיד!" היא צרחה עליי.
נועם עד כדי כך חשובה לה?
"מה אמא?! מה?! אבא שלה פוצץ לה ת'צורה ועכשיו היא בבית חולים , בקושי מדברת, בקושי נושמת! ואני נשקתי אותה, כי הבנתי שאני פאקינג אוהב אותה!!!" צרחתי.
הייתי חייב להוציא זה איכשהו.
היא שתקה, מחכה שאמשיך.
"ואז אמרתי לה שאני לא התכוונתי לנשק אותה. שתשכח שהכול קרה ושמעולם לא רציתי לנשק אותה."
מלמלתי בשקט.
"אוי, ילד שלי…" היא מלמלה וחיבקה אותי אלייה.
"עכשיו לאן היא תלך אמא?" שאלתי בקול יציב אך עדיין שבור.
אני שוב מתנהג כמו כוסית.
"היא תחזור לכאן. ואתה תבקש ממנה סליחה יפה. תוריד קצת מהכבוד שלך , ואז תהפכו להיות הזוג הכי דביק שיש." היא נשקה למצחי וחייכתי.
"מה אמא, מה את מתלהבת ?"