אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק שלושים ושתיים (על הטוב והרע )

"את מוכנה לאכול כבר?!" צעק עליי אורן, כך, מסתבר, קוראים לעוזר של האבא המפוקפק שלי.
"אני לא רעבה!" צעקתי בחזרה. למה שאני אשתוק בזמן שהוא צורח עליי כמו משוגע?
הוא התקרב אליי בצעדים מאיימים, לאט לאט, "את תאכלי, כי אני אמרתי לך." אמר בשקט.
"גם אני אמרתי לך לשחרר אותי, שחררת?!" צעקתי בכעס, מסמנת לו עם ראשי לכיוון החבל אשר קשר את ידיי למיטה.
"לא. אני לא מחליט אם לשחרר אותך או לא. רק אבא שלך." הוא אמר בחיוך שטני, גלגלתי את עיניי.
הדמעות החלו זולגות על לחיי בניגוד לרצוני, לא משנה כמה ניסיתי להחזיק אותן בפנים ולהראות חזקה וחסרת רגשות.
אני מתגעגעת אלייך אלירז…
~
נ.מ אלירז-
השעה הייתה שמונה, אני, אסי, שי, אריאל ולירן כבר חיכינו לבן זונה הקטן איפה שהוא רשם בפתק, הוא מאחר כבר בדקה!
אני מתגעגע אל נועם… אל הקטנה שלי.
אני מתגעגע לצחוק שלה, לחיוך שלה, לעקיצות המעצבנות שלה. אני מתגעגע לסקס שלנו. אני מתגעגע לשיער שלה, לעיניים שלה.
אני מתגעגע אליה.
אני דואג לה… איפה היא עכשיו? איך מתנהגים אליה? היא אוכלת? היא שותה?
אין תשובה.
"אני רואה שהבאת חברים." שמעתי קול מאחורי וכולנו הסתובבנו ופנינו להביט ביוסי, האבא המזדיין של נועם שלי.
"אני רואה שהבאת מחבלים." בחנתי את חבריו המפחידים.
הוא נחר נחרת צחוק אשר עוררה בי בחילה וחייך את אותו החיוך שגרם לי לרצות להעיף לו בוקס.
"אז ככה, יש לך שתי אופציות." הוא אמר והדליק סיגריה.
"אחת, לנסות להציל את נועם, ומישהו שאתה אוהב ימות." שאף והוציא עשן.
"שתים, להשאיר את נועם אצלי. לא יקרה לה כלום ואף אחד לא ימות." הוא אמר והוציא עשן.
הוצאתי גם אני סיגריה , הדלקתי והצמדתי לשפתיי.
כל הגוף שלי רעד, בחיים לא הייתי עצבני כל כך.
ומפוחד.
"אני רוצה לפגוש את נועם." אמרתי בקול בטוח, למרות שלא ידעתי באמת מה אני רוצה.
מה עושים במצב כזה? מצילים את נועם ונותנים למישהו אחר למות או להשאיר את נועם אצלו? מה אני לעזעזאל אמור לעשות?!
פעם ראשונה אחריי המון זמן הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי. אני לא בוכה בדרך כלל, אני חייב להיות חזק, לא כוסית קטנה ובכיינית.
"אחי, אולי כדאי להשאיר אותה איתו." שמעתי את לירן אומר, אך לא הקשבתי לו ולא הגבתי.
אין סיכוי שאני אשאיר אותה בידיים של המשוגע הזה. אני חייב להציל את היפה שלי. את הנסיכה שלי. את האחת שלי.
"אני לא משאיר אותה איתו. היא צריכה לחזור הביתה. הילד שלה צריך אותה, אני צריך אותה." לחשתי בשקט והוא הנהן בהבנה.
"חבל שאתה לא מקשיב לחבר הפלצן שלך." אמר יוסי, גלגלתי את עיניי. איך יש לו כוח לדבר כל כך הרבה? שיסתום קצת.
"הלו!" לירן צעק ואיגרף את ידיו. הנחתי את ידי על כתפו במטרה להרגיעו, וזה הצליח, הוא נרגע בשניות.
ראיתי ששי נאבק בדמעות. ידעתי שנועם הייתה הדבר הכי חשוב לו בעולם, כמו אחותו הקטנה. היא תמיד תמכה בו, לא משנה מה בחר, או במי בחר, והוא העריך אותה על כך. כשהוא שמע שאיתי מתנכל לה הוא חתך איתו את הקשר. אף אחד לא האמין שזה יקרה, גם לא נועם עצמה, וגם לא איתי, שהיה שבור ומצא עוד סיבה לא מוצדקת להאשים את נועם.
הבן זונה הזה גרם לנועם היפה שלי להתייפח ולבכות המון פעמים, ולמרות שתמיד היא אמרה שהיא בסדר, ידעתי שקשה לה בלעדיו ושהיא נפגעת ממנו פעם אחר פעם. היא לא מבינה עדיין למה הוא התהפך עליה, וגם אני לא מבין. הרי אופק והוא היו ביחד בזמן שאני הייתי עם אופק. על מה הוא כועס בדיוק? יכול להיות שאולי על עצמו.
"אז אני מבין שאתה מעדיף להציל את נועם." נהם יוסי והביט בי, הוא לא היה נראה מרוצה, ושמחתי על כך.
"נועם היא החיים שלי. יש לנו ילד משותף. אני צריך אותה בשביל להמשיך לחיות." סיננתי בזעם, עיניי הצטמצמו בכעס בלתי נשלט.
"טוב." הוא אמר לפתע ברוגע. יש לו פיצול אישיות ? נשבע אני מתעסק כאן עם מטורף.
"אתה ועוד מישהו אחד." הוא אמר והצביע על לירן,שי אריאל ואסי, "יכולים להכנס לראות אותה לעשר דקות בלבד." הוא אמר באיום ואני ידעתי דבר אחד.
נועם הולכת להיות שלי, לתמיד.
~
– נ.מ נועם
שכבתי על המיטה המרופטת והקרועה אשר הוקצתה לי, נעה בחוסר נוחות.
הרשתי לדמעות לזלוג במורד לחיי.
התגעגעתי לאלירז ולשון. התגעגעתי אליהם עד כדי כאב.
לפתע הדלת נפתחה. התיישבתי במהירות על המיטה וניגבתי את דמעותיי בעזרת גב כף ידי, אשר הייתה מלוכלכת מעט מהאבק אשר אפף את החדר הקודר.
הפנתי את מבטי לכיוון הדלת וראיתי את מי שאני מייחלת לרגע שיגיע.
ראיתי את אלירז שלי.
"נועם!" הוא קרא בדאגה. קמתי במהירות מהמיטה וקרסתי לבין זרועותיו, הדמעות ממשיכות לזלוג.
"אלירז… א…אני כל כך מצט…ערת!" ייבבתי בצער. הוא הרים את מבטי אליו וניגב את דמעותיי בעדינות.
"את לא אשמה בכלום. אז מה אם אבא שלך מטורף שחטף אותך וגרם לי להתקף לב?" הוא חייך והביט בי בשעשוע, אך ראיתי גם דאגה בעיניו.
"תפסיק." מלמלתי והכתי בחזהו, גורמת לו לצחוק מעט.
"אני מבין שלי לא מגיע חיבוק." אמר שי וחייך חיוך משועשע גם הוא.
עזבתי את אלירז והתחלתי להתקדם אל עבר שי, כורכת את ידיי סביב צווארו ומחבקת אותו אליי.
"אני שמחה שדאגת לי, אח גדול." צחקקתי מבעד לדמעות וידעתי כבר שהוא מגלגל את עיניו.
"שמח שנחטפת, אחות קטנה." צחק והפעם אני גלגלתי את עיניי.
"אני מצטער שאני מפריע לכם, אבל אני חושב שכדאי להתחפף מכאן." שמעתי את אלירז אומר וחייכתי לעברו, עזבתי את שי והלכתי אליו, מביטה בעיניו .
"אתה מקנא אולי… קצת?" חייכתי חיוך מתגרה והוא הביט בי ברכות ואהבה, מלטף את לחיי.
"אני אוהב אותך. " הוא לחש וקירב את ראשו לראשי.
"אני אוהבת אותך. " לחשתי מבעד לדמעות, מביטה בעיניו היפות שהפנטו אותי.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ברכות שרק אלירז יודע להשתמש בה איתי, חופן את שיערי בידו.
שפתיו נעו על שלי באיטיות מענגת ומגרה, כמה שהתגעגעתי לנשיקות שלו. לשפתיים הרכות שלו.
שמענו את שי מכחכך בגרונו והתנתקנו במהירות, לחיי סמוקות.
"אה… כן, לברוח." אמר אלירז וגירד בראשו במבוכה.
כמה שאני אוהבת אותך, אלירז .