אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק עשרים וארבע (על הטוב והרע)

התעוררתי ממגע שפתיו של אלירז על חזי החשוף.
על הבוקר מסמיקה, יופי נועם.
"בוקר טוב, יפה שלי." אמר אלירז וחייך.
"בוקר טוב…" מלמלתי והתכרבלתי בחזהו.
"כמה את אוהבת לישון, דובה?" הוא צחק וליטף את שיערי.
"מה השעה?" מלמלתי והתרפקתי עליו עוד יותר. אני אוהבת להיות קרובה אליו, להיות בין זרועותיו, אני מרגישה מוגנת.
"שמונה בבוקר. אני לא רוצה שנפספס את הארוחת בוקר." הוא נשק לאוזני והסמקתי עוד יותר.
"אבל הארוחת בוקר עד עשר בבוקר!" ייללתי.
"אבל היום שלנו עמוס." חייך ופקחתי את עיניי שהיו עצומות לכמה רגעים.
"מה זאת אומרת?" אמרתי בחשש.
מה הוא מתכנן? ולמה יש לי תחושה שאני לא אוהב את זה?
"פשוט תכננתי הרבה דברים להיום." נשק לשפתיי בעדינות, מרגיע אותי מעט.
"אני סומכת עלייך שלא הוצאת על זה כסף." הבטתי בו במבט מזהיר. לא רציתי שיבזבז עליי עוד כסף, הוא בזבז עליי מספיק כסף לעשרים שנה.
"ואני סומך עלייך שלא תסמכי עליי." חייך ונשק למצחי. גחכתי ונשקתי לשפתיו בעדינות.
אלירז , אלירז, מה אני אעשה איתך?
~
אחריי שאכלנו ארוחת בוקר, הוא לקח אותי לים.
רצוי לציין שהוא ארז לי מזוודה בחשאיות והכניס אותה לרכב שלו מבלי ששמתי לב.
כנראה מזי הייתה שותפה לפשע שלו.
ישבתי על החול, שיערי אסוף לקוקו עגבניה , משקפי שמש נחו על אפי, וגופי היה לבוש בשמלה קייצית וקלילה.
"את מוכנה להפסיק להיות כזאת מתחסדת , להוריד את השמלה הזאת ולבוא איתי לים?" אמר אלירז והתיישב לצידי, גופו רטוב.
"לא." אמרתי במילה אחת.
אני ממש לא רוצה לחשוף את הגוף שלי בפני אנשים אחרים.
אנשים אחרים שהם לא אלירז שלי.
וחוץ מזה, אני דיי מתביישת בגוף שלי.
הוא לא נורא, אבל הוא גם לא של ביונסה.
"בשבילי." הוא אמר ונשק לשפתיי. נאנחתי והנהנתי, קמתי מהחול והורדתי את השמלה.
"זה בגללך." האשמתי אותו הוא גחך.
"לוקח עליי את האשמה." נשק למצחי וחייכתי.
נכנסנו לים, והתחלנו להשריץ אחד על השניה. אחריי הרבה מאוד זמן הרגשתי שאני שייכת למקום כלשהו.
שייכת לליבו של אלירז.