אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק עשרים ושלוש (על הטוב והרע)

~ נ.מ אלירז
נועם לא יוצאת מהחדר כבר מהצהריים, וזה מדאיג אותי, בהתחשב שעכשיו שש בערב.
דפקתי על דלת חדרה בזהירות.
כוסראבק עם הדלת הזאת.
"נועם…?" שאלתי אותה מבעד לדעת המזדיינת שהפרידה בנינו. לא התכוונתי מקודם להתפרץ עליה… זה לא היה במקום.
"אני לא רוצה לדבר עכשיו, אלירז." היא מלמלה בקול רועד. יפה שלי… אוחח אני והפה שלי, וגם כן האיתי הזה.
לא יודע לסתום?!
~ נ.מ נועם
אני לא רוצה לצאת מהחדר הזה יותר לעולם.
איך… איך אני יכולה להביט באלירז ולדעת שמישהי אחרת במחשבות שלו? שאם היא הייתה קיימת, הוא לא היה ממצמץ לעברי?
ומה שהכי מפריע לי שאולי…אולי הוא בחיים לא יאהב אותי כמו שהוא אהב אותה. או… כמו שאני אוהבת אותו.
ואני אוהבת אותו יותר מהכול. ואני דיי מרגישה טיפשה שהתאהבתי בו.
הוא לא מתאים לי. הוא לא יהיה החבר המושלם, הרגיש… לאלירז שלי יש יותר מדי חמימות מוח. אוף… אני אפילו לא יכולה להפסיק לקרוא לו אלירז שלי.
"נועם…?" שמעתי מבעד לדלת את קולו של ליאור.
"היי ליאורי, מה קורה?" אמרתי בקול רועד ומשכתי באפי.
"הבטחת שתשחקי איתי, ואת לא יוצאת מהחדר. אני מתגעגע אלייך." הוא אמר, ורק החשבה שפניו עצובות עכשיו העציבה אותי גם.
ניגבתי את דמעותיי בעזרת גב כף ידי, קמתי ופתחתי לו את הדלת.
"בוא ליאורי, נשחק." נשקתי למצחו והוא חייך ונכנס לחדרי, בעוד אני נועלת את הדלת.
התחלנו לשחק סולמות ונחשים, הוא מוביל עליי.
כמה מפתיע.
"למה את לא מדברת עם אלירזי?" הוא שאל והטיל את הקוביה.
איך הוא יודע הכול הילד הזה? בסוף אני אגלה שהוא הפסיכולוג של אלירז.
"אני כן מדברת איתו, פשוט… לא עכשיו. כי עכשיו אני משחקת איתך." חייכתי חיוך קטן ולא אמיתי, והוא החזיר לי את החיוך התמים שלו, שאני כה אוהבת.
"אוקיי." הוא אמר והמשכנו לשחק.
~
לאחר חצי שעה שבה שיחקנו את המשחק המשעמם הזה, ליטפתי את שיערו הרך, שהזכיר לי את שיערו של אלירז, ואמרתי לו שילך לאכול ואני כבר אסדר את הכול בקופסא ואניח בחדרו.
הוא כמובן הנהן בנמרצות, ורץ לסלון.
סידרתי את אביזרי המשחק בקופסא וסגרתי אותה. קמתי מהרצפה ויצאתי בחשאיות, כשאני מביטה לשני הצדדים שוב ושוב, אל עבר חדרו של ליאור.
"בו." שמעתי מאחוריי וקפצתי בבהלה, פונה להביט באלירז שחיוך משועשע היה מרוח על פניו.
"מפגר…" מלמלתי ונכנסתי לחדרו של ליאור, מניחה את קופסאת המשחק במגירת המשחקים.
"אני מצטער. אני אוהב אותך." הוא אמר וחיבק את מותניי מאחורה.
"גם אני אוהבת אותך." נפלט לי.
אופס…
לחיי הסמיקו ויצאתי במהירות מחדרו של ליאור, נמנעת להביט בפניו של אלירז, שכמובן, עליהן התנוסס חיוך ענקי.
"את לא יכולה לכעוס עליי לנצח, נועם." הוא נכנס לחדרי אחריי ונעל את הדלת.
"אני לא כועסת…" מלמלתי.
וטכנית, זה נכון. אני לא כועסת, אני פגועה וקצת מהולה בזעם. אני לא בהכרח כועסת.
"מה פתאום." הוא עשה הבעת פנים מופתעת שגרמה לי לחייך.
"את? כועסת? מה פתאום. את סתם נהנת להסתגר בחדר שלך כל היום." הוא אמר בהבעה המופתעת וגרם לי לצחוק.
"נכון, אתה צודק." הנהנתי וניסיתי להסתיר את חיוכי.
אני כועסת.
זאת אומרת… אני לא כועסת. אני עצובה. עצב מהול בזעם טהור.
בערך.
הוא התקרב אליי וחיבק אותי אליו.
"את צריכה להבין שאת היחידה שאני אוהב. אופק הייתה בעבר, היא כבר לא איתנו. וגם אם היא הייתה, ברגע שהייתי רואה אותך, הייתי מבין שאת אישתי לעתיד, ולא אחרת." הביט בעיניי וליטף את לחיי.
באמת…? הוא רואה אותי בתור… אשתו לעתיד?
דמעות אושר זלגו על לחיי, בעוד אלירז מוחה אותן בעדינות.
"אני אוהבת אותך." לחשתי והשפלתי מבטי.
"פשוט חשבתי שאני בחיים אל אשתווה אליה… שהיא… היא יותר מדי טובה… ואני… אני סתם ילדה פשוטה." מלמלתי, הדמעות זולגות על לחיי.
"את לא מבינה כמה את מדהימה, נועם." הוא נשק לשפתיי בעדינות והסיט קצוות שיער למאחורי אוזני.
"עדיין להיות מוכנה בתשע?" חייכתי מבעד לדמעות והוא חייך חיוך שובב.
"טוב, תקשיבי, אני יודע שבא לך עליי אבל בכל זא-"
"אלירז!" מלמלתי ולחיי הסמיקו.
"מה?" הוא התמם.
הטחתי את ידי על כתפו בחוזקה וצחקתי.
"אני מבין שמעכשיו אני גבר מוכה…" הוא מלמל ושפשף בכאב את כתפו.
"לא." חייכתי ונשקתי לשפתיו.
מעכשיו אתה הגבר שלי.
~
אחריי שהוצאתי בכוח את אלירז מחדרי, התחלתי להתארגן.
לא ידעתי מה ללבוש, או איך להתאפר, הרגשתי אבודה.
ירדתי לסלון והבטתי במזי, שצפתה עם ליאור ב'רובוטריקים'.
"מזי?" שאלתי והבטתי בה בחיוך קטן.
"כן מותק?" היא חייכה לעברי וקמה מהספה, מתקדמת לעברי.
"אני… אני מצטערת על מה שקרה היום שחזרתי מהבית ספר. פשוט… לי ולאלירז… היה ריב קטן." חייכתי לעברה חיוך קטן והיא חיבקה אותי אליה.
"זה בסדר גמור. אני יודעת כמה אלירז יכול לשגע." היא חייכה לעברי.
"ו…אני צריכה עזרה…" מלמלתי במבוכה. אני לא מאמינה שאני באמת הולכת לבקש מאמא של חבר שלי לעזור לי להתארגן לפעם הראשונה שלי. יש יותר פריקית ממני?
"כל מה שתבקשי." חייכה וליטפה את שיערי ברכות.
אני מבינה עכשיו מאיפה אלירז קיבל את הרכות שיש בו כלפיי.
"אז… היום אני ואלירז הולכים לעשות את זה בפעם הראשונה…" מלמלתי והיא צחקה.
"ו…העניין שזו גם הפעם הראשונה שלי…" מלמלתי במבוכה ולחיי הסמיקו עוד יותר.
לאיפה הכנסתי את עצמי, לעזעזאל?
"הפעם הראשונה שלך, הא?" היא חייכה ונשקה למצחי.
"ידעתי שאלירז בחר בבחורה הכי טובה שיכולה להיות." אמרה וחיבקתי אותה.
"תודה." לחשתי בהתרגשות.
"בואי, יש לנו הרבה עבודה." היא אמרה ומשכה אותי לעבר חדרי.
היא התחילה לפשפש במגירת החזיות והתחתונים שלי, ולחיי הסמיקו עוד יותר.
"הו! הנה!" היא חייכה והוציאה סט שכלל תחתונים אדומים וחזיה אדומה.
אני עדיין לא הבנתי איך היא לא יכולה להגעל מכל העניין… בכל זאת… הבן שלה.
"תלבשי את זה." היא אמרה ויצאה מחדרי.
הבטתי בחזיה ובתחתונים אשר היו מונחים על המיטה בסלידה.
מאיפה יש לי את זה בכלל? מתי קניתי את זה?
לקחתי את הסט בידיי ולבשתי אותו, נעמדתי מול המראה ורשמית הרגשתי אליאנית.
בכול מובן המילה.
"את יכולה להכנס…" מלמלתי במבוכה והיא נכנסה לחדר.
"את נראת פשוט מדהים." היא חייכה והתחילה לפשפש בארון הבגדים שלי.
"הנה." לבסוף הוציאה שמלה שחורה צמודה וקצרצרה.
אוי לי.
לבשתי את השמלה ונעלתי את נעליי העקב השחורות שהיא הכריחה אותי לנעול, ואז אני אמרה שצריך לעשות משהו עם השיער.
חה, ספרי לי משהו שאני לא יודעת.
היא סירקה את שיערי השחור שהגיע עד קצת לפני אמצע גבי וקלעה אותו לצמה עבה ושחורה.
"פשוט ויפה." חייכה והביטה בריסיי.
"הריסים שלך מדהימים, חבל שהפוני מסתיר אותם." היא אמרה והסיטה את הפוני שלי למאחורי אוזני.
"קצת איפור!" היא צעקה בהתרגשות והחלה לאפר אותי.
לעזעזאל, מתי זה יגמר?
~
"תצאי החוצה." קבלתי הודעה מאלירז וחייכתי.
מעניין מה הוא יחשוב על איך שאני נראת. אני מקווה שהוא יאהב את זה, ולא ישנא את זה, כמוני.
יצאתי החוצה וראיתי שאלירז בוחן אותי ופיו נשמט לרצפה.
אני הולכת עד כדי כך עקום עם העקבים המפגרים האלה?
~ נ.מ אלירז
הבטתי בנועם, היא הייתה יפייפיה.
ו…סקסית. יותר מאי פעם.
היא נכנסה למכונית והתקשתי לשלוט בעצמי. הרי, איך אפשר לדבר על שליטה עצמית שהבחורה שאתה אוהב לצידך, ובמקרה היא הבחורה היפה בעולם?
"היי." היא חייכה במבוכה והביטה בפניי, מחכה לתגובתי.
"את נראת מדהים." אמרתי ונשקתי לשפתייה בעדינות, שאט אט נעלמה, ומצאתי אותנו כשהיא יושבת עליי, ידי מלטפת את גבה, מתנשקים בלהט.
הרגשתי את החבר שלמטה, הופ, נעמד.
וכנראה שגם היא הרגישה את זה וקטעה את הנשיקה, לחייה מסמיקות והיא מתנשפת במהירות.
היא ירדה ממני והתיישבה בחזרה במושב שלצידי.
הנחתי את ידי על ירכה והתחלתי לנסוע.
~ נ.מ נועם
הזמן עבר, שעה, שעתיים, שעתיים וחצי.
לא הגענו.
"אלירז…" מלמלתי והנחתי את ראשי על כתפו.
"אין לך סבלנות, יפה שלי. את יודעת את זה?" הוא חייך ונשק לראשי.
"יש לי סבלנות, אתה פשוט גורם לי לאבד אותה לאט לאט." חייכתי ונשקתי ללחיו.
"אז איזה מזל שהגענו." הוא חייך ונכנס לחנייה של…
בית מלון?!
"אלירז… לא…לא היית צריך להשקיע כל כך." מלמלתי במבוכה והוא רק חייך לעברי.
"אני רוצה שהפעם הראשונה שלך תהיה מושלמת." הוא אמר וליטף את שיערי, בעוד שנינו יוצאים מהרכב.
"מספיק שזה איתך וזה מושלם." אמרתי וראיתי שהוא מחייך.
הוא חיבק את צידי והלכנו אל עבר המלון.
"אני שמח שאת חושבת ככה." נשק לשפתיי נשיקה קטנה.
נכנסנו למלון והלכנו לקבלה, שהייתה ריקה.
כמובן, אחד בלילה.
קיבלנו את המפתח ועלינו לחדר שהיה עכשיו שלנו.
איך שהגענו לחדר, אלירז הפיל אותי על המיטה והחל לנשק את צווארי.
"חיכיתי לעשות את זה כל כך הרבה זמן." מלמל כנגד עורי. לחיי הסמיקו.
הוא פשט את שמלתי במהירות והוריד את חולצתו.
"את מדהימה." הוא אמר וליטף את בטני החשופה.
הצמדתי את שפתיי לשפתיו והוא נענה בחיוב והעמיק את הנשיקה.
אט אט שנינו נשארנו ערומים לגמריי, ואלירז הביט בי במבט מלא משמעות.
"מוכנה?" הוא שאל בחשש ו…חוסר בטחון?
זה לא מאפיין את אלירז, והבנתי שכנראה שהוא מתרגש.
"מוכנה." אמרתי והוא חייך.
אני הולכת לעשות אהבה עם האחד שלי.
~
אלירז קרס מעליי בעוד שנינו מתנשפים במהירות.
ידי ליטפה את שיערו בעוד ידיו ליטפו את צדי גופי הערום. הרגשתי מאושרת.
הוא היה מדהים, עדין כל כך אבל עם זאת מעט אגרסיבי.
הוא לא הכאיב לי, טוב נו, זה כאב רק קצת. אבל בכל זאת, תמיד בפעם הראשונה זה כואב יותר.
"לא ידעתי שיש לי עסק עם נמרה במיטה." הוא התנשף וחייך לעברי חיוך עייף.
צחקתי והנדתי בראשי.
"לא ידעתי שיש לי עסק עם זקן במיטה." הקנטתי אותו ונשקתי לשפתיו נשיקה עדינה.
"את תראי מה זה זקן." הוא צחק.
והנה הפעם הראשונה שלי הלכה, ומגיעה הפעם השניה.