אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק עשרים ושבע ואחרון ( על הטוב והרע )

~ נ.מ אלירז
"אופק!" קראתי לה והיא פנתה להביט בי, מבטה מבועת מעט.
"א…אלירז…" היא מלמלה והביטה בי בפחד מסויים.
משכתי אותה מחוץ למועדון הרועש והחשוך, הישר אל סמטת הרחוב הצרה והחשוכה גם היא.
"איך יכול להיות שאת חיה, הא, אופק?" הבטתי בה בכעס.
איך זה הגיוני? אני ראיתי במו עיניי שהיא מאבדת את הנשימה! שהיא מתה!
"הצילו אותי ברגע האחרון…" נשכה שפתיה והביטה בי במבט מצטער.
"עברה לה כבר שנה." אמרתי, מתאמץ להיות מתון.
"ועדיין לא סיפרת לי שאת חיה. מתי חשבת לספר לי?" מבטי הרצין.
"אף פעם." הודתה בשקט, משפילה מבטה.
"אף פעם?" הבטתי בה, הדמעות החלו לזלוג על לחייה, להשאיר שבילים קטנים ורטובים.
ברגע זה הבנתי כמה היא בעצם מזכירה את נועם.
נועם, אמנם, אולי עוקצנית יותר, פלפלית, אגב, אלה גם הדברים שאני אוהב בה, בין היתר.
"לא אהבתי אותך בתקופה המאוחרת יותר של מערכת היחסים שלנו." אמרה, פי נשמט לרצפה, הרגשתי נבגד.
"א…אני בגדתי בך עם… עם איתי." היא לחשה לבסוף.
איתי? איך? הוא הומו בכלל!
"איתי הומו , זה לא הגיוני." הבטתי בה, מבטי כועס, פגוע, מאוכזב.
"הוא לא." חייכה אופק חיוך קטן ועצוב. החיוכים האלה… אותם תמיד הייתה מחייכת שהיינו משלימים, אך עדיין קרירים וצוננים.
"הוא ביסקסואל." אמרה.
כשהבטתי בה, לפתע הבנתי.
לא הרגשתי כלפיה עוד רגש כלשהו, היא הייתה נחלת העבר.
לא ראיתי בה את אותו היופי שהייתי רואה כשהייתי מאוהב בה, עכשיו היא נראתה סתם עוד אחת שהייתה זיון שלי לתקופה מסויימת.
תקופה, שאני חייב לציין, שהייתה ארוכה מאוד.
"אני מבין." חייכתי חיוך רגוע, נטול דאגות.
"אתה מבין?" שאלה בחיוך, בקולה נשמעה הציפייה היטב. אם רק הייתה יודעת מה העבירה אותי עד עכשיו… בטח הייתה חושבת שהשתגעתי שהבנתי בכה מהירות שאני כבר לא אוהב אותה, אלא אחת אחרת ויחידה.
את נועם.
~ נ.מ נועם
שכבתי בספה בסלון, צופה בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי, בובספוג, אשר שודרה כעת בערוץ ניקולודיון.
רק בובספוג מסוגל להשאיר אותי ערה עד השעה שלוש לפנות בוקר.
טוב נו, ואולי גם הציפייה לבואו של אלירז השפיעה עליי קצת.
דלת הכניסה נפתחה בחריקה מעצבנת למדי, והתיישבתי במהירות בספה.
"באמת חיכית." אלירז גיחך והתיישב לצידי.
"הבטחתי." הבטתי בעיניו. הוא נשק לשפתיי נשיקה קלילה ועדינה.
"התגעגעתי אלייך." הוא חיבק אותי אליו, לא הבנתי. מה פרץ האהבה הזה פתאום?
"ראית אותי מלפני שלוש שעות." גחכתי ונשקתי לשפתיו בעדינות.
"נו, ואסור לי להתגעגע לאישה שלי?" הוא הרים גבה וחייך חיוך מתגרה.
"מי מכיר אותך בכלל, אני רק ישנה כאן כי אבא שלי בכלא ואמא שלי מתה." חייכתי חיוך עקום.
הוא נאנח.
"רק את יכולה לצחוק על דברים לא מצחיקים." נשק לרכתי. הנדתי בראשי.
"לא צחקתי על דברים לא מצחיקים, צחקתי על דברים עצובים שקרו לי, זאת מזוכיסטיות, נערי." גחכתי והוא גלגל את עיניו.
אהבתי לצחוק עליו, הוא יותר נכון, לשגע אותו עם השטויות הבלתי מובנות שלי.
"מה חטאתי שהתאהבתי בך, נועם?" הוא שאל וליטף את שיערי.
"גם הטובים ביותר בסוף נופלים." חייכתי בשובבות.
"וואחד נפילה. אני מתפלא שהיד שלי לא בגבס." צחק ועלה מעליי.
"אמא שלך לא תאהב את מה שהיא תראה בבוקר, או יותר נכון, תשמע בלילה." אמרתי במבט מזהיר.
"אבל אני בטוח שאני אוהב." חייך ונשק לשפתיי ברכות.
~
~כעבור שמונה חודשים~
"בוקר אור, יפייפית." שמעתי את קולו של אלירז באוזני.
"יפייפית?" פקחתי את עיניי באיטיות ושפשפתי אותן.
"שיר של שלמה ארצי." חייך והתיישב לצידי, הרמתי גבה. ממתי אלירז, אלירז שלי, אוהב שלמה ארצי?
"אני יודע מה את חושבת עכשיו. 'מה? אלירז? שלמה ארצי? בטוח הילד השתגע!' אבל לא, לא השתגעתי." צחק אלירז ונשק למצחי, גלגלתי את עיניי.
"בכלל לא חשבתי ככה." שיקרתי.
"מה פתאום." חייך אלירז חיוך צדדי וליטף את שיערי. למה הוא מכיר אותי טוב כל כך?
לפתע הרגשתי כאב חד מפלח את אזור המפשעות שלי, ואנקת כאב נפלטה מפי.
"מה קרה?" הבעתו של אלירז הפכה רצינית.
"אני חושבת…" מלמלתי בכאב, מתקשה מעט לדבר.
לפתע הבחנתי ברטיבות אשר התנוססה על סדין המיטה הירקרק.
"יורדים לי המים, אלירז." לחשתי ועוד אנחת כאב נפלטה מפי.
לעזעזאל, לא חשבתי שזה כל כך כואב.
"שזה אומר?" הוא שאל בסתמיות.
"שאני עומדת ללדת, אלירז!"
~
הגענו לבית החולים, ואחריי שעה וחצי האחות אמרה שהפתח מספיק גדול, שאפשר כבר ליילד אותי.
אני חייבת לציין, אלה היו השעות הכי מעייפות וכואבות שחוויתי בחיי.
לבסוף, אחריי שהתינוק יצא לאוויר העולם, שמעתי את המשפט שגרם לי לפרוץ בבכי של אושר,
"מזל טוב נועם, ילדת בן."