אלירז & נועם – סיפורי ערסים – פרק עשרים וחמש (על הטוב והרע)

~ כעבור שלושה שבועות ~
רצתי לחדר השירותים, כרעתי ברך לצד האסלה והקאתי.
זו הפעם השלישית כבר היום, ורק עשר בבוקר.
נשארתי בבית, ואלירז החליט שהוא נשאר איתי בכדי לשמור עליי. אהוב שלי…
הוא נעמד מאחורי ואחז בשיערי בעדינות, מלטף אותו.
אחריי שסיימתי להקיא הוא לקח אותי לכיור ושטף את פניי.
"אולי כדאי…" הוא התחיל להגיד דבר מה אך שתק.
"אולי כדאי מה?" והכנסתי את מברשת השיניים לפי, מצחצחת.
"אולי כדאי שתעשי בדיקת הריון." הוא אמר וירקתי את תכולת המשחה מפי.
כשעכשיו אני חושבת על זה…
"פאק!" צעקתי והדמעות הציפו את עיניי. שכחתי לקחת גלולה אחריי ששכבנו.
"זה בסדר. לקחת גלולה, אין מה להיות בלחץ. אני בטוח שזה רק וירוס." חייך אליי ונשק למצחי.
"אני…אני שכחתי לקחת גלולה…" נשכתי את שפתיי, עדיין לא נותנת לדמעות לצאת.
הוא התרחק ממני והביט בי בכעס.
"את מה?!" צעק, וכאן נשברתי.
הדמעות זלגו על לחיי ללא הפסקה, מבטי מצטער.
"א…אני כל כך מצטערת…" לחשתי והוא הטיח את ידו בקיר.
"את כל כך חסרת אחריות! לא השתמשתי בקונדום כי סמכתי עלייך שתקחי גלולה!" הוא צעק חזק עוד יותר, התכווצתי.
הסתובבתי ויצאתי מהשירותים, הלכתי לחדרי ונעלתי את הדלת, נשכבתי על המיטה ובכיתי בשקט.
איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? איך יכולתי לשכוח לקחת את הגלולה?!
אני לא יכולה להאשים את אלירז שהוא כועס… גם אני כועסת על עצמי.
כל כך חסרת אחריות, לעזעאל!
הנחתי את ידי על בטני וליטפתי אותה מעט.
רגע, למה אני עושה את זה?
"נועם, תפתחי בבקשה את הדלת ונדבר כמו אנשים בוגרים." שמעתי את קולו של אלירז וניגבתי את דמעותיי.
אנחנו באמת צריכים לדבר ולהבין מה אנחנו עושים במצב ההזוי הזה.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת, הוא הביט בי במבט מאוכזב.
המבט הזה הרס אותי, גרם לדמעות שוב לזלוג במורד לחיי. דאמט נועם, למה את כל כך רגישה?
מבטו היה קר והוא נכנס לחדרי והתיישב על המיטה, מסמן לי להתיישב לצידו.
ישבתי לצידו , רחוקה מעט. הוא שם לב לזה ונאנח, מבטו התרכך במהירות.
הוא חיבק אותי אליו וליטף את שיערי.
"אני לא התכוונתי לכעוס עלייך, נועם." הוא אמר.
"אני אלך עכשיו לקנות בדיקת הריון, תעשי אותה ומשם נראה איך אנחנו מתקדמים, בסדר יפה שלי?" הביט בעיניי, הנהנתי במהירות.
"אני מצטערת…" לחשתי בקול רועד.
"הכול יהיה בסדר." נשק לשפתיי ויצא מהחדר.
~
הבטתי בבדיקת ההריון וקרסתי על הרצפה בבכי.
אלירז חיבק אותי אליו וליטף את שיערי, מנסה להרגיע אותי, אך לשווא. אפילו לא אלירז, האחד שלי, האהוב שלי, לא הצליח להרגיע אותי באותו הרגע.
"אני בהריון…" מלמלתי בקול חנוק מבעד לבכי.
"ששש, יפה שלי, הכול יהיה בסדר." נשק אלירז לראשי וליטף את שיערי.
איך אני, נערה בת שבע עשרה, יכולה לטפל בתינוק?
איזו מן אמא אני אהיה?
בוודאי אמא נוראית. אני לא אדע לעשות שום דבר כמו שצריך.
במקום להחליף לו בצורה נכונה אני אשים לו את הטיטול על הראש.
אבל מצד שני, אני לא יכולה לעשות הפלה.
בכל זאת… זה חלק ממני. זה משהו שאני ואלירז יצרנו בעזרת אהבה.
אני ואלירז יצרנו תינוק קטן ויפה , בטח כמו אלירז. או שזו אולי תינוקת.
ומה עם לימודים? איך אני אלמד? אלך לצבא? אצא?
"אני לא רוצה להפיל." אמרתי בשקט ואלירז הביט בי כאילו אני משוגעת שברחה ממוסד למשוגעים. ודיי נראתי ככה.
"נועם, זה לא ריאלי מה שאמרת עכשיו." הוא הביט בעיניי וליטף את שיערי. אני יודעת אלירז, זה הכי לא ריאלי שיש. ובכל זאת, אני… אני מרגישה כזאת… אמהית עכשיו.
"אני יודעת." הודתי, ונראה שרווח לו.
"אבל אני בכל זאת לא רוצה להפיל." אמרתי, וההבעה הכועסת חזרה לפניו.
הוא התרחק ממני במהירות והביט בי באיום.
"אם את לא מפילה, את לבד בעסק הזה. אני לא רוצה ילד בגיל שמונה עשרה." איים, והדמעות זולגות על לחיי.
הוא מציב לי אולטימטום?
או הוא, או הילד?
הפאקינג ילד שלו?!
הבטתי בו בכעס, כעס מהול בעצב רב.
"זה הילד שלך, אלירז." לחשתי וקמתי מהרצפה.
"הוא נוצר בעזרת הזרע שלך אלירז, איך אתה יכול להגיד את זה? איך אתה יכול להציב לי אולטימטום, לבחור בינך לבין הילד שלך, שאפילו לא התפתח ולא גדול יותר מסיכה?!" כעסתי.
הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי ללא מנוח.
"אני הצבתי את האולטימטום, תבחרי." אמר והביט בי במבט בטוח, בטוח בעצמו.
בטוח בבחירה שלי.
הוא חושב שאני אבחר בו, הא?
"לשם שינוי, אני בוחרת בילד שלך." הבטתי בו בעיניים רושפות אש ופיו נשמט לרצפה.
"את לא יכולה לעשות את זה נועם. זה לא ריאלי!" הוא כעס.
"מעכשיו, אתה יכול להגיד לי, ולילד שלך ביי." אמרתי בכעס והתקרבתי אליו.
"אל תתחנן לראות את הילד שלך שהוא יגדל. וגם לא אותי." סיננתי בשקט ויצאתי מחדר השירותים.
~ נ.מ אלירז
לא!
היא לא יכולה לעזוב אותי! אנחנו אוהבים אחד את השניה, אני… אני רציתי להקים איתה משפחה.
ועכשיו, ההריון הזה, זו הייתה ההזדמנות שלי להתחיל לבנות איתה משפחה.
לבנות איתה חיים.
אבל אין מה לעשות, אי אפשר להתחמק מהעובדה שאנחנו צעירים מדי לילד.
אבל אסור לי לאבד אותה, ואם היא הולכת לעבור את ההריון הזה ולהוליד לי ילד או ילדה, אני חייב להיות איתה שם.
הלכתי לחדרה , היא ארזה מזוודה.
"מה את עושה?" שאלתי.
"אני עוזבת."