~ אלירז & נועם ~ סיפורי ערסים ~ פרק שלושים

הגיע יום ההולדת של אלירז, החלטתי לעשות לו הפתעה בבסיס.
המפקד כבר היה מודע על כך, וחיילים אחרים שיתפו איתי פעולה.
"בוקר טוב, נועם, שון." חייך המפקד ולקח את שון על ידיו, פורע את שיערו.
"בוקר טוב אושר. אלירז כבר בחדר?" חייכתי חיוך קטן.
"כן, הכול בסדר." חייך ואני נשקתי ללחיו ולקחתי את שון הקטן מידיו.
"תודה אושר, אתה גדול." חייכתי והלכתי אל עבר חדרו של אלירז.
"אנחנו נראה את אבא!" צחק שון ואני ליטפתי את ראשו והנהנתי.
"נכון, אנחנו עכשיו נראה את אבא ונצעק לו מזל טוב כמו שסיכמנו, נכון?" צחקתי והוא הנהן במהירות. ראיתי איך הוא מתרגש. זה חימם לי את הלב וגרם לי לאושר עצום שראיתי כמה הוא מחובר לאבא שלו, למרות שהוא בקושי רואה אותו.
נכנסתי לחדרו של אלירז בשקט, מחייכת לעצמי כשראיתי שהוא ישן כמו תינוק.
"בשלוש." לחשתי לאוזנו של שון והוא צחקק בשקט והנהן.
"אחת."
"שתיים."
שלוש!" צחקתי ושנינו קפצנו על אלירז.
הוא התעורר במהירות והביט בנו בחיוך קטן. הוא חיבק אותנו אליו ונשק לי נשיקה קטנה לשפתיי.
דן, החייל שאני הכי סומכת עליו, לקח את שון כדי לעשות לו סיבוב בבסיס, למרות שהתנגדתי בכל תוקף.
אלירז ליטף את שיערי בעדינות ונשק לשפתיי.
"התגעגעתי אלייך,יפה שלי." הוא חייך והביט בי באהבה, האהבה שהוא מפגי כלפיי כל פעם שאנחנו רואים זה את זו…
"התגעגעתי אלייך יותר." אמרתי והתכרבלתי בין זרועותיו.
~ נ.מ אלירז
מי היה מאמין שאלירז ביטון היה מתאהב בשנית?
מי היה מאמין שיש לו ילד בן שנתיים וחצי?
אף אחד לא היה מאמין.
אבל היחידה שהאמינה בי לכל הדרך, זו לא הייתה אחרת מאשר נועם.