אלירז & נועם – סיפורי ערסים – עונה שניה, פרק עשרים ושמונה. (על הטוב והרע)

"אמא! אמא!" שון הקטן רץ לעברי, הרמתי אותו בידיי ונשקתי למצחו.
אז כן, ככה החלטנו לקרוא לילד שלנו, שון.
עברו להן שנתיים, שנתיים של אושר, שנתיים של אהבה, ובין היתר גם שנתיים של בכי וריבים.
הריבים האלה נבעו בעיקר מכך שאלירז בקושי והיה עם הילד, או איתי.
אלירז, כמובן, התגייס לצבא.
ושון הקטן… כל כך התגעגע אליו. שון היה כל כך קשור אליו לפניי שהוא התגייס לצבא.
אלירז התגייס לצבא כששון היה כבן שנה וחצי, כך שעכשיו אני ושון רואים את אלירז רק בסופיי שבוע.
כמובן שלא כעסתי על אלירז מפני שהתגייס לצבא, מובן שלא, אפילו שמחתי.
הבעיה התחילה בכך שגם בזמן שהוא היה אמור לבלות איתנו, בסופי שבוע, הוא החליט שחבריו והמסיבות יותר חשובות.
כמובן שהוא חזר מאוחר הביתה, מתנדנד מצד לצד, שיכור.
כבר כמעט והלכתי לרשום אותו לקבוצת תמיכה של אלכוהליסטים אנונימים, בחיי.
"כן, שון?" שאלתי וליטפתי את שיערו השחור, נו ברור, לשניי הוריו יש שיער שחור בדומה לצבע השמיים אחריי שקיעה.
"אבא הגיע!" הוא צחק בהתרגשות, וגם הבעת התרגשות עלתה על פניי.
לא משנה כמה כעסתי עליו, אהבתי אותו יותר מכל.
"בוא נלך להגיד לו שלום." נשקתי למצחו של שון הקטן והורדתי אותו לרצפה.
הוא רץ בצורה עקומה מעט, צחקתי.
אהבתי את הילד הזה כל כך. הוא כל החיים שלי.
ירדתי במדרגות אחריו, וראיתי כבר שהוא בין זרועותיו של אלירז.
"נועם." עיניו נצצו במעט. הוא הניח את שון הקטן והחייכני על הרצפה, והוא רץ משם במהירות.
אלירז התקרב אליי וחיבק אותי אליו, קרסתי בין זרועותיו ודמעות מלוחות ומרות זלגו על לחיי ללא הפסק.
"אני כל כך התגעגעתי אלייך, נועם שלי." הוא נשק לרכתי בעוד ידו מלטפת את שיערי.
"אז למה לא התקשרת? כל השבוע אני מנסה להשיג אותך, אלירז!" ייבבתי.
"אני מצטער… שכחתי…" הוא מלמל והתרחקתי ממנו במהירות.
איך הוא יכול לשכוח? אותי? את הילד שלו?!
"שכחת, הא?" הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי ללא הרף. ידעתי שעיניי הולכות להאדים.
"הילד שלך חיכה לך…" מלמלתי, מבטי מושפל לכיוון הרצפה ועיניי עצובות.
"ילד שלי!" מזי הגיחה מאחורינו וחיבקה אליה את ילדה האהוב, את אלירז.
"התגעגעתי, אמא." הוא חיבק אותה והיא צחקה.
"אבל רק אתמול דברנו בטלפן, ילד אהוב שלי." היא נשקה לשתיי לחיו בעוד אני החוורתי.
"נועם, חמודה, מה קרה?" שאלה אמו והתקרבה אליי.
אלירז נשך את שפתיו.
"התגעגעת, הא אלירז?" הרמתי את מבטי ונעצתי בו עיניים עצובות, מאוכזבות.
"משום מה, אני גם בטוחה שתקתקת כל בת שהייתה נראת טוב מספיק בשביל אלירז ביטון." נשכתי את שפתיי עד שכמעט ודיממו.
"זה כבר לא נכון נועם! פשוט הייתי נורא עסוק, בקושי זמן לחשוב היה לי!" הוא הרים את קולו ובדיוק שון הקטן חזר לסלון.
הוא הביט בנו בעיניים היפות שלו, שירש כמובן מאלירז.
הוא הביט בנו , לא מבין מה פשר הצעקות אשר מחרישות את אוזניו.
"אני אלך. בוא שון, נלך לגן השעשועים." אמרה מזי ולקחה עמה את שון הקטן.
כשהדלת נטרקה אחריהם, הרשה לעצמו אלירז להתקרב אליי ולמחות את דמעותיי בידיו החמות שהעבירו בי צמרמורת נעימה, כמו בכל פעם.
אני לא מבינה מה עשיתי לא נכון… אני לא בת זוג מספיק טובה? לא אמא מספיק טובה? מה אני עושה לא בסדר?!
"אני מצטער, הייתי טיפש. אני לקחתי אותך כמובן מאליו נועם שלי… אני מצטער יפה שלי." הוא נשק למצחי, וכמובן, התרככתי תחת מגעו המרגיע והאוהב.
~ נ.מ אלירז
כמה שאני אוהב את הילדה הזאת! רק בכל יום האהבה שלי גדלה אליה יותר.
אבל… אני פוגע בה. אבל היא גם חייבת להבין שאלירז בלי מועדונים וחברים, זה לא אלירז.
אבל היום, אנחנו נבלה ביחד, אני , שון, הילד הקטן והיפה שאני כל כך אוהב, ונועם, האחת שלי.
ברור שלא בגדתי בה.
לא הסתכלתי בכלל על בנות אחרות.
"היום בערב אני, את ושון נלך לפארק." הבטתי בה וליטפתי את לחייה בעדינות.
הדמעות חדלו לזלוג, וברכתי את אלוהים על כך.
"אני אוהב אותך." נשקתי לשפתיה בעדינות, נשיקה קלילה ועדינה.
"אני אוהבת אותך." היא לחשה והעמיקה את הנשיקה, כורכת את ידיה סביב צווארי.
הובלתי אותה אל המיטה ונשכבנו עליה.
הדבר היחיד שהיה טוב בריבים שלי ושל נועם, שהם היו תמיד נגמרים בסקס.