אלאור & אביגיל – פרק שלישי + רביעי – הגנה עצמית (אסון)

– פרק שלישי –
"אני בבית!" אמרתי לחלל הבית שכנראה היה ריק , כי אף אחד לא החזיר תשובה.
נכנסתי לסלון ועיניי החשיכו.
"סבתא…" מלמלתי והדמעות טישטשו את ראייתי.
היא שכבה על הרצפה, עינייה עצומות ונראה שהמפרקת שלה יצאה ממקומה.
הוצאתי את הטלפון שלי שהיה בכיסי ביד רועדת וחייגתי בקושי לאמבולנס.
"ס…בתא… שלי… ##### ." (כתובת הבית.)
~
ישבתי מחוץ במסדרון בית החולים, בוהה בקיר הלבן והחסר החיים שהיה מולי.
"אביגיל אהרון?" הרמתי את מבטי לנוכח הקול, קולו של הרופא אשר טיפל בסבתי.
"איך היא? היא בסדר?" התקפתי אותו בשאלות והדמעות זלגו על לחיי.
"אני מצטער…" הוא מלמל והשפיל את מבטו.
קרסתי על הרצפה בבכי כאוב.
היא לא יכולה ללכת… לא עכשיו.
לא אף פעם!
קברתי את ראשי בין ידיי, קול יבוב נפלט מפי.
איך זה שהכול קורה לי? שהכול קורס אצלי?
~ כעבור חודש
שוב אני במכון כושר, שוב מכה בשק האיגרוף בכעס.
"אני מבין שלא הבנת שזה השק האגרוף שלי." שמעתי קול מוכר מאחורי, הסתובבתי ופניתי להביט בבחור במעצבן הזה.
אני ממש לא במצב רוח לדבר איתו.
"לא תזדיין." מלמלתי והפנתי את גבי אליו, ממשיכה להכות בשק האגרוף.
"כבר עשיתי את זה היום, פעמיים." שמעתי אותו אומר, והבנתי שהוא לא צוחק.
הוא באמת נראה אחד כזה.
הסתובבתי אליו, מבט רצחני על פניי.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב. קח את התחת שלך ותזיז את עצמך לשק האגרוף שהכי רחוק ממני." הרמתי את אצבעי ותחבתי בחזהו, מה שכנראה גרם לו לגחך.
"ואם לא, מה יקרה?" הוא שאל , מנסה להתגרות בי הזבל.
נאנחתי בייאוש.
"נו לך כבר!" ייבבתי.
"אני אגיד לך משהו." הוא התחיל לדבר, הנדתי את ראשי אחורנית וחיכיתי ל"דברי חוכמה" שלו.
"את ילדה מפונקת שחושבת שהכול מגיע לך. מה? אמא לא יודעת להגיד לא?" הוא הטיח בי.
הדמעות טשטשו את ראייתי, אך מצמצתי כמה וכמה פעמים וסילקתי אותן במהירות.
"אמא לא קיימת." הבטתי בו בכעס ובשנאה.
"אנ-"
"תחסוך ממני." אמרתי, לקחתי את בקבוק המים שלי אשר היה מונח על המזרון והלכתי לשק אגרוף אחר.
הוא הלך אחריי.
"אני מצטער, לא ידעתי." אמר בשקט.
"יופי לך שאתה מצטער." מלמלתי בכעס והתחלתי להכות בשק האגרוף שהיה מולי.
למה הוא רודף אחריי, לעזעזאל?
"יש לי רעיון." הוא הביט בי בעוד אני ממשיכה להכות בשק.
"אני אלמד אותך הגנה עצמית, ואת בתמורה לזה, תסלחי לי." הוא אמר ואני גכחתי.
"אתה חושב שאני צריכה את העזרה שלך?" אמרתי בכעס.
הוא עצר בידו את שק האגרוף וכך מנע ממני להכות בו.
אתה מתגרה במזל שלך, דביל.
הוא הוציא פתק קטן מהכיס שלו והניח בידי.
"זה המספר טלפון שלי, אם במקרה ותתחרטי." הוא חייך והלך.
"היית מת." מלמלתי לעצמי והמשכתי להכות בשק אגרוף.

– פרק רביעי –
אחריי שסיימתי להכות בשק האגרוף האומלל ללא הפסקה, היה כבר ערב.
לבשתי את הג'קט המרופט אך החמים שלי ויצאתי מהחדר כושר.
התחלתי ללכת אל עבר בית סבתי, שעכשיו הוא ביתי שלי.
לבד.
הדמעות עלו בעיניי, אך כמה מיצמוצים בודדים עזרו לי לסלק אותן במהירות.
"תראו, תראו. מה יש לנו כאן." שמעתי קול גברי מצד הרחוב החשוך.
למה אני חייבת לגור בשכונת פשע, למה?
הפחד חלחל לעצמותיי וגופי החל לרעוד.
התחלתי לרוץ אל עבר הבית, אך יד גברית משכה אותי לצד הרחוב ופניתי להביט בבחור ממכון הכושר.
דפוק! חשבתי שזה אנס!
אבל… במחשבה שניה…
"מה אתה עושה?!" צעקתי-לחשתי.
"מראה לך שאת כן צריכה הגנה עצמית. את קלילה כמו נוצה, בשניה חוטפים אותך." הוא אמר וחייך חיוך יהיר.
"ובגלל זה החלטת להדגים לי ולגרום ללב שלי לרדת לתחתונים?!" התעצבנתי.
מי הוא חושב שהוא?!
"אני יכול להרים לך את הלב, אם את רוצה." קרץ וחייך חיוך שובב.
"אוחח!" זעמתי .
"את מנסה לחרמן אותי?" הוא הרים גבה ופי נשמט לרצפה.
מה הוא רוצה ממני?!
"בן כמה אתה בכלל?! אתה פדופיל או מה?!" צעקתי והוא שם את ידו על פי.
"בת כמה את?" הוא שאל בשקט.
"מה זה עניינך?"
"נו את מוכנה להיות רצינית לשניה?"
"אתה רואה אותי צוחקת?! לא! כנראה שאני רצינית!" התחלנו לריב.
"נו." הוא חכה לתשובה.
"שבע עשרה…" מלמלתי והוא חייך.
"אז את לא כזאת קטנה." אמר וצחק.
"נו תעזוב אותי!" צרחתי בכעס.
הוא מלחיץ אותי.
"את לא הולכת לשום מקום, אביגיל." הוא אמר.
איך הוא יודע את השם שלי?
עוד לפני שהספקתי להגיד דבר מה, הוא שם מטפחת על פניי ושקעתי בשינה עמוקה.