אי החופש

"אי החופש הוא אי קטן הנמצא ליד לוס-אנג'לס, קליפורניה. לא הרבה יודעים עליו, הרבה חושבים שלא קיים בכלל אי כל כך קרוב לקליפורניה, אך העובדה שהוא נמצא שם היא עובדה מוכחת. אפילו שהאי הוא בלתי מפי.
האוכלוסייה באי החופש מונה כ-3,000 איש, והדת המקובלת שם ביותר היא הנצרות. ישנה אפילו כנסייה בצפון האי, במקום מבודד ויפהפה. כחמישים אחוז מהאנשים מאמינים והולכים למיסות מידי ראשון. הכומר המקומי המנהל את המיסות בדרך כלל נקרא חוסה מוראלס, והוא גם מעביר שיעורי דת בבתי הספר המקומיים.
נוסף על כך, אי החופש הוא לא מקום תיירותי במיוחד. ישנו בית מלון יחידי מפואר בדרום האי הנקרא "מלון נואל", ולרוב הוא משמש כמקום בילוי מקומי עם פאב, בר, מועדון ריקודים, בריכה, ותצפית נפלאה על החוף האקזוטי של אי החופש. יתר על כן, המלון משמש גם כאולם חתונות.
ישנן אגדות אורבניות רבות על האי. יש המאמינים כי באי הזה הומצאה האהבה, ולפיכך זוגות המבקרים באי עתידים להינשא ולהוליד הרבה ילדים. אגדה אחרת אומרת שבאי כולם מתים אך ורק מזקנה, וכי מחלות זה דבר נדיר, כיוון שהאי כה טהור ונקי. הנוצרים טוענים כי רוחו של ישו ובניו שוררת באי, ולכן הכל באי כל כך טוב ונפלא.
באי החופש יש כל סוג של בני אדם. שחורים, לבנים, אסייתים, היספנים, וכן הלאה. אך זה לא מה שמייחד את האי: מה שגורם לאי להיות מיוחד במינו, הוא שאין הפליה, כולם מתייחסים זה לזה באופן שווה לחלוטין. אפילו האנשים מתחתנים עם אנשים לא מה"סוג" שלהם; בנות שחורות עם גברים לבנים, בחורים אסייתים עם בנות לבנות, וכן הלאה. כולם מעורבבים אחד עם השני. כולם חברים. כולם מכירים זה את זה.
אין בכלל חסרונות לאי החופש. הוא האי הכי טוב, הכי יפה, הכי נפלא שתוכלו למצוא. בכל עונות השנה, האי נשאר כפי שהוא: מושלם…”

קטע מתוך "אי החופש – תולדות", מאת לורנה לי שנת 1998.
פרק ראשון – תוכנית האירוח של גבריאל מארקס

הצטערתי בשנייה הראשונה שנכנסתי למטבח של בית הקפה. אוליביה, סופיה ולוסי ישבו מול טלוויזיה קטנה וישנה וצפו בעיניים בורקות בתוכנית. פתחתי את פי כדי לנזוף בהן – הן צריכות לעבוד עכשיו, לא לשבת ולהתבטל! – אבל כשראיתי את הבעות החדווה על פניהן, נאנחתי ובלעתי את המילים. התיישבתי לצד סופיה, וברגע שסופיה פנתה לומר לי משהו, כנראה בשמחה, נשמעו מחיאות כפיים והיא החזירה את תשומת ליבה למסך. כשפניתי גם אני להסתכל, רק אז הבנתי מה אני רואה.
תוכנית אירוח, ולא סתם אחת – אלא של גבריאל מארקס, המראיין מספר אחד בכל ארצות הברית. הוא ידוע בשנינותו, בחוש הומור שמשעשע אפילו את האנשים הכי חסרי-חוש-הומור בעולם. בנוסף לכך, תוכנית האירוח שלו הייתה בין עשר התוכניות הכי נצפות לא רק בטלוויזיה, אלא גם ביוטיוב. הוא היה איש כריזמטי מאוד, עם חיוך מלא בשיניים צחורות וישרות, שיער כסוף עקב גילו המופלג, וזוג עיניים כחולות חודרות, שאפילו דרך הטלוויזיה נדמה היה שהוא מסתכל אל תוך הנשמה שלך. ואולי זו הסיבה למה הוא ריתק כל כך הרבה צופים למסך.
ֿ"ערב טוב לכולם!” גבריאל אמר, חיוך המיליון-דולר שלו כבר מרוח על פרצופו הנאה. “השעה שש, ואני כאן איתכם למהדורה המוקדמת של 'מארקס טיווי'.”
מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהקהל בתוכנית, וכשלכסנתי מבט הצידה, ראיתי ששלוש הבנות מסתכלות בציפייה בתוכנית. משום מה, הייתה לי תחושה שהן לא מעוניינות כלל בתוכנית האירוח עצמה, אלא באנשים שהולכים להתארח.
“איתי הערב יהיו ג'ושוע מרשל, הבמאי הידוע של סדרת הסרטים המצליחה, 'דמיקולו',” מחיאות כפיים נוספות נשמעו. “שלושת המאסטרים מהתוכנית הידועה 'מאסטר בע"מ', וכמובן, שני האנשים הכי נחשקים בכל העולם – ג'ק וויליאמס והאנה מרטין!”
לפני שגבריאל הספיק לגמור לומר את השמות, הקהל צווח, מחא כפיים, שרק, השתולל. וגם במטבח הרוחות לא נשארו רגועות – סופיה צייצה בהתרגשות, אוליביה צווחה ביחד עם הקהל, ולוסי התחילה לדבר בשצף-קצף כך שלא הבנתי מילה. בינתיים, סופיה הגבירה את הווליום.
התוכנית התחילה עם הראיון של ג'ושוע מרשל. ג'ושוע – או ג'וש, כפי שהבמאי ביקש מגבריאל לקרוא לו – היה אדם משעשע במיוחד, וביחד עם חוש ההומור הידוע של גבריאל, השניים גרמו לכל האולם – והעולם – להתפוצץ מצחוק. סופיה אפילו בכתה, שלא לדבר על לוסי שנפלה מהכיסא או אוליביה שחרחרה ללא הפסקה. אני הצלחתי להתאפק שלא לצחוק יותר מידי, אבל כן מצאתי את עצמי בסופו של דבר צוחקת מכל בדיחה שנייה.
לאחר מכן להקת הבית של התוכנית – “איסטה לה-ויסטה" – התחילה לנגן קאבר לשיר מוכר, ואחרי זה התוכנית יצאה להפסקת פרסומות.
החלטתי לנצל את ההפסקה בשביל להסתכל בחומרה על שלוש הבנות, שבאותו הרגע שמו לב שגם אני נמצאת בחדר. “דילן הולך לכסח אתכן,” הודעתי להן. “ליתר דיוק, אותנו, כי עכשיו גררתן גם אותי לזה. שלא לדבר שהשארנו את ריאן לבד בבר.”
“אבל – “ אוליביה התחילה אבל קטעתי אותה.
“אין מה לעשות, מה שקרה קרה.” נאנחתי. “אחרי התוכנית אתן לא מקבלות יותר הפסקה וחוזרות לעבוד, ברור?”
השלוש הנהנו, חיוכים מתנצלים על פניהן, וחזרו להביט בטלוויזיה. לקחתי נשימה עמוקה, והחזרתי גם אני את מבטי למסך בדיוק ברגע שהתוכנית המשיכה.
הראיון עם שלושת המאסטרים, שהיו בחורים גדולים ומקועקעים, היה בנימה מעט יותר רצינית מהראיון הקודם עם ג'וש, אבל לא פחות מעניין. הם סיפרו קצת על מאחורי הקלעים של התוכנית, ובסופו של דבר, כשהראיון הסתיים, הם קיבלו הרבה מחיאות כפיים.
“ועכשיו,” גבריאל חזר לחייך את החיוך המהמם שלו. “לשני האנשים שכולכם חיכיתם להם – קבלו את… ג'ק והאנה!”
הקהל יצא מגדרו, וגם שלוש הבנות לידי לא נותרו כל כך רגועות.
שני אנשים מדהימים ביופיים נכנסו לאולם, לחצו את ידיו של גבריאל, והתיישבו על הספות הרכות. הכרתי אותם – כמובן שהכרתי אותם, לא היה אחד בעולם שלא הכיר אותם. ג'ק וויליאמס היה שחקן, שהתחיל את הקריירה מגיל חמש, ועשרים שנה הוא כבר נמצא בעולם הזוהר, שלא לדבר על כך שהוא הוציא כבר שני אלבומים ששניהם הצליחו ברחבי העולם, ומספר ההורדות באינטרנט בכלל לא ניתן לשיעור. כמובן, הוא גם דגמן לעשרות חברות שונות במהלך חייו, ולאחרונה זכה בתואר, “הבחור הכי סקסי שקיים". עם שיער זהוב שבתוכו שזורים גוונים חומים טבעיים, זוג עיניים תכולות-ירוקות כמו הים כאן באי החופש, גוף שרירי וגבוה, לפחות מטר שמונים, וגוון עור שזוף, הוא כבש את כל הבנות וגרם לכל הבנים לקנא בזמן שהוא עושה חיים – ומרוויח מזה מיליונים, אם לא מיליארדים, של דולרים.
האנה מרטין הייתה גם היא שחקנית מצליחה, אך היא נותרה אך ורק בתחום המשחק. היא משחקת כבר שמונה שנים, מאז שהייתה בת חמש-עשרה, ולמרות שגם היא נחשבת לפנים מוכרות ברחבי העולם, היא לא הייתה בליגה של ג'ק. אבל היא הייתה יפהפייה בלי שום קשר; שיער חום בהיר, חלק וארוך, וזוג עינים זהובות, עם שברירים של ירוק. היא הייתה גבוהה וחטובה, עם עור שנראה רך ולבן, כמו קרם. והחיוך שלה, בדומה לחיוך של גבריאל, היה מלא בשיניים צחורות וישרות. ג'ק היה היחיד שחייך בלי לחשוף שיניים.
“ערב טוב לכם, יקירי!” גבריאל אמר בשמחה, והקהל צווח בהתרגשות.
“ערב טוב, גבי,” ג'ק הבזיק חיוך-ללא-שיניים נוסף שגרם לכל הבנות להתפלץ, וכמובן לחברותי היקרות במטבח כמעט להתעלף. נוסף על כך, קולו היה נמוך ומעט מחוספס, שידעתי היטב שבשירה הוא נשמע מלטף ורך.
גבריאל צחק. “אז מה שלום הכוכבים הצעירים והסקסיים של הוליווד?” הוא שאל.
“שלומינו טוב,” האנה ענתה, חיוכה בורק גם הוא. “מתרגשים מאוד.”
“כן כן, אני מניח שכולם שמעו על הסרט החדש שיוצא,” עיניו של גבריאל נצצו בהתעניינות. “'ליל כלולות' קוראים לו, נכון?”
“כן,” אישר ג'ק.
“ואתם כמובן השחקנים הראשיים בסרט!” גבריאל התלהב. “איך אתם מרגישים עם זה? אחרי הכל, אתם הולכים לשחק זוג!”
הקהל השתתק בציפייה.
האנה צחקה, וצחוקה היה כשל פעמונים. “זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נעבוד זה לצד זו,” היא הסבירה. “אבל זו כן הפעם הראשונה שנאלץ לשחק זוג.”
שתיקת אל-חוט.
“ואיך אתם מרגישים עם זה?” גבריאל הפנה את השאלה שלו יותר לג'ק. “אני יכול רק לנחש שאתם נלהבים מהרעיון? אחרי הכל, בשבועות האחרונים הופיעו ידיעות בעיתונים שאתם כבר ביחד!”
סופיה, לוסי ואוליביה לידי השתתקו, והסתכלו בקנאה על האנה בטלוויזיה. אבל ג'ק היה זה שענה. “אנחנו לא נאשר ולא נבטל את השמועות,” אמר לאחר שהחליף מבטים עם האנה, ויכולתי לראות ניצוץ מבין בעיניו, כאילו יש לו איזה סוד כמוס. “אבל אני יכול רק לומר, כיוון שהצילומים עדיין לא התחילו, שאני מצפה בכליון עיניים לעבוד לצד האנה.”
גבריאל גיחך. “ומתי הצילומים יתחילו? ו, אם אפשר לשאול, איפה הם יתקיימו?”
האנה הפעם ענתה. “הצילומים יתחילו בעוד כשבועיים במקום שנקרא אי החופש,” היא אמרה בחדווה. “זהו אחד האיים היפים ביותר באולם, אי אקזוטי ונפלא, והמקום ממש מתאים לצילומים!”
לא הייתי צריכה אפילו להסתכל על חברותיי לעבודה כדי לדעת שהמידע הזה גרם להן לשמחה. אולי אפילו לאופוריה. “אני לא מאמינה!” אוליביה צווחה, עיניה הירוקות הבהירות בורקות בהתרגשות. “הם כאן! הם יבואו לכאן!”
“איך לא ידענו על זה?!” לוסי התפלצה ושלחה מבט לסופיה. “את זאת שיודעת הכל מבינינו! למה לא אמרת לנו כלום על זה?!”
“לא ידעת!” סופיה אמרה בכנות. “הם לא חשפו את מקום הצילומים עד עכשיו!”
“טוב, שקט!” אוליביה השתיקה את כולן בשביל לשמוע את השאלה הבאה של גבריאל.
“ואיפה נמצא האי הזה?” פניו של המארח נראו מעט מבולבלות, אבל זה היה רק לשבריר שנייה כי אחר כך הוא חייך.
“ליד קליפורניה,” הסביר ג'ק. “מעולם לא היינו שם, אבל איך אומרים? תמיד יש פעם ראשונה.”
גבריאל צחק וטפח על שכמו של ג'ק ברוח טובה. “אני כבר לא יכול לחכות שהסרט יצא! אתם מסכימים איתי?” הוא הפנה את השאלה לקהל, שצרח, וכמה בנות ניצלו את ההזדמנות בשביל לצווח, “ג'ק תעשה לי ילד!” או "ג'ק, אתה הורס ת'נשמה!”.
לאחר מכן, גבריאל שאל עוד כמה שאלות לא מעניינות, ואז ביקש מג'ק שישיר את הסינגל החדש שלו. כמובן שג'ק הסכים, וברגע שהוא שר, הקהל איבד את טיפת השליטה או השפיות שנותרו לו.
כשהשיר הסתיים, כיביתי את הטלוויזיה. “לא!” אוליביה צעקה ופנתה להביט בי בכעס. “למה כיבית, אמה? זה לא נגמר עדיין!”
“אני החלטתי שזה נגמר,” אמרתי בשלוות-נפש. “אם אנחנו לא רוצות להיות חסרות עבודה, כדאי שנחזור לעבוד.”
הן לא יכלו להתווכח עם ההיגיון שלי, ולכן מצאנו את עצמנו חזרה בבית הקפה. ריאן הסתכל עלינו בכעס דרך המשקפיים הגדולות שלו, עם המסגרת השחורה והעבה, שלדעתי נורא החמיאו לו. בכלל, ריאן היה בחור חמוד, עם גומות חן, שיער חום שמסודר בבלגון, וזוע עיניים חומות חביבות. הוא היה בגבוה ממוצע, לא שרירי במיוחד, אבל נראה טוב מספיק בשביל שבחורות ישאירו לו מספרי טלפון מפעם לפעם.
“איפה הייתן?” הוא דרש לדעת, וברגע שמבטו רפרף על אוליביה, ראיתי איך הוא מתרכך. אוליביה הייתה בחורה יפהפייה, אחרי הכל, עם העיניים הירוקות האלו שלה שלא פעם גרמו לבחורים ליפול לרגליה, או הגוף המקומר והסקסי והשיער החום הבהיר הגלי והארוך שלה. היא הייתה חצי היספנית חצי אמריקאית, וזה רק הוסיף ליופי שלה. כמובן שהיופי שלה שבה את ריאן, וכבר חודשים שהוא דלוק עליה. כמה חבל שהוא לא מבין שלוסי דלוקה עליו, ושאיתה יש לו סיכוי, כי אוליביה היא מסוג הבנות שמשתמשות בבנים ואז זורקות אותם. שלא לדבר על כך שאוליביה בכלל לא רואה את ריאן כמשהו מעבר לידיד. לעומת לוסי, שלא פעם שברה כוס כיוון שבהתה באינטנסיביות בריאן.
לא שהיה חסר ללוסי. היא גם הייתה יפה, אבל היופי שלה היה יותר בובתי מאשר היופי הסקסי של אוליביה. היה לה שיער בלונדיני בהיר, כמעט כמו פלטינה, וגלי, זוג עיניים חומות שבאור נראו זהובות, גוף קטן, רזה, ושברירי, ועור לבן כל כך, שנראה כמו חרסינה. פשוט בובה. וריאן, ככל הנראה, לא אוהב בובות. לא שאני חושבת שריאן אי-פעם יצא עם מישהי. הוא כזה לא בוגר שרוב הסיכויים שהוא עדיין בתול – והוא כבר בן עשרים.
עוד סיבה למה ריאן לא צריך להיות עם אוליביה: היא בת עשרים ושתיים, גדולה ממנו בשנתיים. והוא צריך להיות עם לוסי, שהיא בת שמונה-עשרה, כמוני.
סופיה, שקטנה ממני בשנה, שמה לב ל"משולש האהבה" לוסי-ריאן-אוליביה כבר לפני שנה, כשהיא רק התחילה לעבוד בבית הקפה. כמובן, שהיא נהנתה לשחק עם הרגשות של השלושה, לומר לריאן שאוליביה דלוקה עליו, או לומר ללוסי שריאן בהה בה כבר כמה זמן. לא ממש הסכמתי עם הרעיון הזה של סופיה "למשוך בחוטים", אבל לא התערבתי.
“היה ראיון של הבחור הכי לוהט בעולם,” סופיה ענתה לריאן בחיוך מאושר. “והקטע הכי טוב – הוא מגיע לאי שלנו!”
ריאן כלל לא חשב שזה טוב, ופנה בעצבנות לאוליביה. “גם את חושבת שהוא חתיך?”
אוליביה, שהייתה מודעת במעורפל לרגשותיו של ריאן, חייכה באיטיות. “הוא הדבר הכי מהמם שקיים הרבה יותר מכל הבחורים שאי פעם פגשתי.”
זה רק גרם לריאן להתעצבן, והוא פנה להסתכל על לוסי, שמייד הסמיקה. “גם את חושבת שהוא כזה חתיך?”
לפני שלוסי הספיקה לענות, אני התערבתי. “ריאן, זה ממש לא משנה. אתה כועס עלינו כי הארכנו את ההפסקה שלנו, לא כי איזה שחקן קולנוע חתיך בא לכאן.”
ריאן פנה בחדות להסתכל עלי. “אז גם את חושבת שהוא חתיך!” הוא נשמע מאשים.
עקמתי את אפי ברוגז. “אי אפשר לשנות את העובדה הזאת, ריאן. אל תהיה דביל.”
הוא האדים, וסופיה החליטה שזה הזמן לחזור לעבודה, ולכן נבחה על כולנו להתארגן לקראת העבודה. ריאן עזב את הנושא, תודה לאל, וחזר לעבודה.
בדיוק כשסיימתי לאסוף את שיערי לקוקו גבוה ולשים את הסינר השחור סביב מותני, שני בחורים נאים-למראה התיישבו בשולחן במחלקה שלי. עמדתי ללכת ולשרת אותם, עד שסופיה עצרה בעדי. “אפשר לקחת לך אותם?” היא שאלה, עיניה נוצצות. “בבקשה?”
נאנחתי. “הם שלך.” סופיה חייכה והלכה לכיוונם, מנסה לענטז. חייכתי חצי-חיוך. סופיה, מבין אוליביה ולוסי, הייתה הכי פחות יפה. היו לה פנים ילדותיות, וחוץ מהעיניים הכחולות שלה, היא לא נראתה מיוחדת יותר מידי; שיער חום גלי ויחסית קצר, פנים מנומשות, הגוף לא רזה ולא שמן, וגובה ממוצע. לא משהו מיוחד, אבל היה בה חן שלדעתי כיפה על זה. למרות שהיא יכולה להיות סכסכנית או קוץ בתחת לפעמים, היה בה משהו קורן שגרם לאנשים להמשך אליה. ביחוד לבנות, שכולן ראו בה חברה טובה. עם בנים היה לה יותר קשה.
כשסופיה סיימה לקחת את ההזמנה היא חזרה אלי עם חיוך מאושר. “הוא נתן לי את המספר שלו!” היא צייצה בהתרגשות. “קוראים לו פול, והוא ממש-ממש חמוד!”
חייכתי. “אני שמחה בשבילך.”
היא חייכה חזרה, והלכה לדרכה.

יום העבודה נגמר בשעה אחת-עשרה בלילה, וכל העובדים – ריאן, אוליביה, לוסי, סופיה ואני – התכנסנו בחדרו של דילן, מנהל בית הקפה. הוא היה בחור בן עשרים ושמונה, שירש את בית הקפה מאביו שנפטר לפני כמה שנים. הוא היה מנהל טוב – וחתיך. אוליביה דלוקה עליו, אבל מכחישה זאת – למרות שהיא דיי שקופה, כי בכל פעם שיוצא לנו לדבר עליו, היא מסמיקה מעט.
ואיך אפשר להאשים אותה? דילן היה שרירי וגבוה, עם שיער בצבע של קפה, עיניים בצבע שוקולד, ובסך הכל הוא נראה מעולה. יותר ממעולה, אפילו.
התיישבנו מולו במשרד שמאחורי בית הקפה, והוא התחיל להטיף לנו מוסר. הכל בגלל הבנות שהתיישבו במטבח וצפו בתוכנית האירוח במקום לעבוד. וכמובן שגם אני התפתיתי לצפות, אז עכשיו הוא מעיר גם לי על זה. יופי אמה. ככה בחיים לא תקבלי קידום.
בסוף ההרצאה, שערכה כשעה, התפזרנו והלכנו כל אחד לביתו. אני נסעתי באופניים שלי חזרה הביתה – באי החופש כמעט ואין מכוניות או אנשים עם רישיון, כי המקום כל כך קטן ויותר קל להגיע ממקום למקום עם אופניים או ברגל – והגעתי כעבור מספר דקות לשדרת מגנוליה, השדרה בה הבית שלי היה. כל אזור המגורים של אנשי האי היה על גבעת רגס, ומכל מקום באזור אפשר היה לראות את הים או את החוף המרוחק של בוורלי הילס בלוס אנג'לס.
החניתי את האופניים מחוץ לבית שלי. רוב הבתים כאן באי היו בעלי קומה אחת, לעיתים שתיים, והיה זה נדיר למצוא בית עם שלוש ומעלה קומות. הבית שלי היה בעל קומה אחת.
נכנסתי הביתה וראיתי שהאורות מעומעמים. במטבח, בסלון ובחדרים לא היה אף אחד, וכשיצאתי למרפסת הגן הקטנה, שהשקיפה על הים כמובן, ראיתי אותה.
“היי, אמא,” אמרתי בשקט לאישה שישבה על הספה במרפסת. לפעמים היה לי קשה להאמין שאני באמת הבת שלה. השיער שלה היה בלונדיני, בניגוד לשיער האדום שלי, העיניים שלה היו חומות כל כך כהות, עד שנראו שחורות, בזמן ששלי היו סוג מוזר של אפור, ובזמן שאני הייתי רזה, בגובה בינוני, עם עור בהיר ומעט נמשים על האף, היא הייתה אישה עם קימורים סקסיים וגבוהה במיוחד. חוץ מזה, היא הייתה יפה, בזמן שאני הייתי נורמאלית. והיא גם הייתה בת שלושים-וארבע, גדולה ממני בחמש-עשרה שנה בלבד. היא התחתנה עם מי שהכניס אותה להריון כשאני הייתי בת ארבע – אני אפילו זוכרת את החתונה – ואז התגרשה ממנו כשאני הייתי בת עשר. מאז היא נהפכה לאישה שהיא היום. מובטלת, קרה, שנדמה היה שתמיד היא חולמת בהקיץ, כאילו תמיד היא רואה עולם אחר, עולם טוב יותר, מהעולם האמיתי שלה.
“אמרלד,” היא פלטה בשקט עכשיו, קולה מצלצל בדממה של אי החופש. היא פנתה להסתכל עלי, מבטה לא ממוקד.
“את צריכה ללכת לישון,” אמרתי לה, וידעתי שהיא לא שומעת. היא מתנהגת כמו זומבי כבר הרבה זמן. “מאוחר.”
לפתע עיניה התקבעו על עיני, וההבעה על פניה הפכה מחולמנית לתיעוב כזה עמוק ורצחני, שהרגשתי צמרמורת בכל הגוף. “ג'ורג'.” המילה הזאת הכילה כל כך הרבה זעם, כעס כזה עמוק, שמי שלא הכיר את סנדרה מרקוס היילנד, לא היה יכול לנחש שהיא סוחבת איתה כזה רגש.
ג'ורג' היילנד היה אבי. הוא היה בן עשרים כשהכניס את אימי להיריון איתי. הוא התגרש ממנה לאחר שאמא הפילה את הילד הבא שלהם. נדמה היה שמרגע ההפלה, היחסים ביניהם רק התדרדרו. הייתי בת עשר. עד היום אני זוכרת כל קללה, כל צרחה שנשמעה בבית. אבי הכה את אימי, אימי הכתה את אבי. פעם אחת אפילו דקרה אותו, והוא נאלץ להתאשפז בבית חולים. אני הייתי עדה לכל זה.
ואז אבא עזב, בלי לומר מילה, נטש אותי ואת אמא. הוא שלח לה טופס גירושים בדואר, והם לא נפגשו אפילו פעם אחת בשביל לסכם כל מיני דברים של זוגות מתגרשים, אלא פשוט החליטו על תנאים מסויימים, כמו שאבא ישלם מזונות עד שאגיע לגיל שמונה-עשרה, והתגרשו. דרך מכתבים בדואר כל זה קרה.
את אבא לא ראיתי מאז. כבר שכחתי כמעט איך הוא נראה. אני רק יודעת שהוא התחתן פעם שנייה שנה לאחר הגירושים מאימי, כשהייתי בת אחת-עשרה, וחוץ מזה אני לא יודעת עליו דבר. אני גם לא רוצה לדעת עליו דבר. ואם הייתה לי אפשרות, לא הייתי רוצה להיות מעורבת בכלל עם אמא. ההורים שלי לא היו טובים אף פעם. אין לי זיכרונות טובים מהם. אין לי רגעים מאושרים שחוויתי איתם חרוטים לי בזכרון. כל מה שאני זוכרת זה רק כאב מהנישואים הגרועים שלהם.
ועכשיו אני צריכה לדאוג לאמא שלי, שבכל פעם שהיא מסתכלת לי בעיניים, היא רואה את אבא ניבט מהם, כי ירשתי ממנו את העיניים האלו. היא שונאת אותי בגלל זה. היא לא יודעת שאני עובדת מבוקר עד לילה החל מהיום שבו מלאו לי שמונה-עשרה כדי שיהיה לנו כסף לשלם חשבונות ומיסים, שפרשת באמצע כיתה י"ב בשביל לעבוד ולפרנס אותנו. היא שקועה בבועה הזועמת והעצובה שלה. היא מעדיפה לחלום מאשר להיות מציאותית.
ועל כן, לעולם, לא משנה מה יקרה, אני לא אוכל לסלוח לה.
“את צריכה ללכת לישון,” אמרתי פעם נוספת, הפעם ביתר נוקשות. “כבר מאוחר.”
“ג'ורג',” היא אמרה שוב, הפעם קולה נשמע שבור יותר.
“זאת אני, אמא,” מלמלתי. “אמרלד. אמה. הבת שלך.”
היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה שוב, “ג'ורג'.”
“לכי לישון.” המשכתי לומר. לאחר עוד כמה פעמים שאמרתי את אותו הדבר, היא הלכה לחדרה. לקחתי נשימה עמוקה והלכתי לחדרי, נשכבתי על המיטה, ולאחר שדחקתי כל מחשבה טורדנית שהייתה לי בראש, נרדמתי.
פרק שני – קריאת עתידות

"אין לא אושר ולא סבל בעולם; ישנה רק השוואה בין מצב אחד עם אחר, לא יותר. הוא אשר חש את הצער העמוק ביותר, הוא מסוגל לחוות את האושר העליון. עלינו להרגיש מה זה למות, כדי שנוכל להערך את הנאות החיים.
"תחיו, אם כן, והיו מאושרים, ילדים אהובים בליבי, ולעולם אל תשכחו, כי עד היום בו ה' ישפיל עצמו על מנת לחשוף את העתיד לאדם, כל החכמה האנושית מתבטאת בשתי מילים, 'חכה וקווה'."
פניתי להסתכל על הקשישה שישבה מולי על כסא העץ המתנדנד והרעוע. ספר הציטוטים המוכר היה פתוח על ברכיה, והיא חייכה אלי חיוך מקומט ברגע שסיימה לדבר. “ציטוט יפה,” אמרתי. “של מי הפעם?”
“אלכסנדר דומאס,” ענתה הלנה מורגאן, בזמן שבריזת הים בידרה את שיערה הכסוף. הלנה הייתה כבת תשעים, אבל צלולה כמו הים של אי החופש. היא הייתה האישה הכי זקנה באי, אמא של ברטה מורגאן, המנהלת הלסבית של בית המלון המפואר – והיחיד – באי. יתר ילדיה ונכדיה של הלנה בנו את חייהם בארצות הברית, ובאו לעיתים רחוקות לביקור.
נוסף על כך, הלנה גרה באחד מהבתים הנדירים בעלי שלוש קומות באי. ישבנו יחד על המרפסת שהשקיפה אל הים ואל החוף המטושטש של בוורלי הילס, ופשוט דיברנו. זו הייתה העבודה שלי בבוקר; ברטה שכרה אותי לארח להלנה לחברה, כיוון שהקשישה התאלמנה מבעלה, רוברט, לפני כמה שנים, וסבלה מבדידות. החל מהרגע שהתחלתי "לעבוד" – למעשה נהניתי וקיבלתי על כך כסף – הלנה, שהייתה בהתחלה זקנה זועפת שדמתה למכשפה, הפכה לסבתא שמעולם לא הייתה. הוריה של אימי נפטרו שנה לאחר הולדתי, והוריו של אבי מעולם לא יצרו איתי קשר.
עיניה החומות והטובות של הלנה נחו עלי. “רוצה שאקריא לך אסטרולוגיה, אמרלד?”
לא יכולתי שלא לחייך. רק אמא שלי קראה לי אמרלד לפני שהכרתי את הלנה – ומעולם לא נהניתי לשמוע אותה קוראת לי כך – אבל כשהלנה התעקשה לקרוא לי בשמי המלא, ולא אמה, כמו שכולם קוראים לי, התחלתי להתרגל לשם, ואפילו לאהוב אותו. אחרי הכל, לכמה בנות כבר קוראים אמרלד בימינו?
“בשמחה,” השבתי בחיוך. אחד מתחביבה הרבים של הלנה היה תעסוקה במיסטיקה. אסטרולוגיה, קריאת העתיד לפי קלפים ואסטרונומיה, ראיית העתיד דרך קפה או תה, קריאה בכף יד – כל זה הלנה ידעה לעשות. ואני נורא נהניתי מזה, כיוון שהיא עשתה את זה רק לי. ולפעמים היא אפילו קלעה בול.
הלנה שלפה את ספר האסטרולוגיה שלה. “את מזל גדי, נכון?” היא שאלה בחיוך, וכשהנהנתי, היא נעצרה על עמוד מסויים.
“בקרוב מאוד צפוי לך מפגש מרגש,” היא אמרה וישרה את משקפיה. “מפגש חוצב גורלות, אפילו. אולי זה בחור, ואז סוף-סוף יהיה לך חבר?” היא פנתה להביט בי.
“אה…” היססתי. “אני לא חושבת.” מעולם לא היה לי חבר, ולמעשה ממש לא התחשק לי שיהיה.
הלנה משכה בכתפיה וחזרה לקרוא. “לפי מה שכתוב כאן, את עשויה למצוא את עצמך במקומות שלעולם לא תיארת שתגיעי אליהם.” היא שלחה לי מבט חודר. “מי יודע, אולי תהיי צלע במשולש אהבה.”
“הלנה!” אמרתי בקול מתלונן והזקנה צחקה.
“בכל אופן, לפי מה שכתוב, צפוי לך עתיד טוב יחסית בזמן הקרוב.” הלנה סגרה את הספר והורתה לי לשתות את התה, בשביל הקריאה בכוס תה.
עשיתי כמבוקשה ושתיתי את תה הסחלב המיוחד שרק הלנה יודעת להכין. כשסיימתי, היא לקחה את כוס התה מידי והתבוננה בקרקעית.
“אה,” היא נאנחה. “יש פה סמל של רוח.”
“מה זה אומר?” שאלתי בעניין.
היא לא ענתה לי, ורק המשיכה להתבונן. בסופו של דבר, היא הניחה את הספל חזרה על השולחן ונאנחה שוב. “כנראה שהעתיד שלך לא הולך להיות מזהיר כל כך כמו שחשבתי. צפויים לך מכשולים בדרך.”
“רוח לא אמורה לסמל חופש ושלווה?” שאלתי בהיסוס. הלנה לא אוהבת כשאנשים לא מאמינים לה.
היא שלחה לי מבט יוקד. “לרוח יש הרבה פרשנויות. אבל עם מה שקראתי בכף ידך לפני שעה, אפשר להבין למה הרוח מתקשרת.”
החלטתי שלא לשאול אותי יותר שאלות. הלנה חייכה וסגרה את ספריה. לאחר שהניחה אותם על רצפת המרפסת, פנתה אליי חזרה ואמרה, “תשירי לי את השיר ההוא, ילדה טובה.”
הלנה אהבה את איך שאני שרה. לא שרתי לאף אחד לפני שהכרתי אותה. תמיד הייתי שרה או מזמזמת לעצמי כשאני לבד, אבל כשהתחלתי לעבוד עם הלנה, היא דחקה בי לשיר. לא התביישתי לשיר בפניה – משהו בהבעת הפנים שלה תמיד גרמה לי להרגיש בנוח, להרגיש טוב יותר. ובכל פעם ששרתי, פניה היו ניאורו והיא הייתה מחייכת את החיוך הכי יפה שאי פעם ראיתי.
לכן, בהנהון אחד, פתחתי את פי והתחלתי לשיר את השיר האהוב עליה: “אי שם מעבר לקשת". היא סיפרה לי שהייתה ילדה קטנה כשהקוסם מארץ עוץ הוקרן, ותמיד היא התחברה לדמות של דורותי. לכן, כשסיפרתי לה שאני יודעת את המילים בעל פה, היא דחקה בי לשיר. בפעם הראשונה ששרתי לה אותו, היא דמעה מרוב התרגשות ואמרה לי שהקול שלי הוא הקול הכי יפה ששמעה בחייה. כל פעם שחשבתי על מה שהיא אמרה, חייכתי. אהבתי את הלנה מורגאן. היא הייתה מישהי שידעתי שבלעדיה הייתי שוקעה בבדידות אינסופית. בזכותה, הצלחתי להרים את עצמי. הצלחתי להתעלם מאמא. הצלחתי להמשיך לחיות, מעבר לכל הפחדים וכל הדברים שחשתי. אהבתי את הלנה כאילו הייתה לא רק סבתי, אלא אימי. האמא האמיתית שמעולם לא הייתה לי.
בזמן ששרתי, רוח בידרה את שיערי. בדרך כלל אני לא אוהבת להשאיר את שיערי פזור, אבל הלנה דחקה בי לא פעם לפזר אותו, ומאז בכל פעם שאני באה, אני מפזרת את השיער שלי לפניה. היא טענה ששיער נדיר כל כך כמו שלי צריך להיראות, ולא להסתתר מאחורי גומיה. ידעתי שהצבע שלו דיי נדיר; סוג-של אדום-סגול כזה, מתולתל-גלי, ועובר את הכתפיים. הלנה גם הכריחה אותי להאריך אותו ולא לקצר אותו, כמו שבדרך כלל עשיתי.
בזכות הלנה, היה לי מעט בטחון עצמי. בלעדיה, אני לא חושבת שהייתי רוצה בכלל לצאת מהבית.
כשסיימתי לשיר את הצלילים האחרונים, הלנה דמעה שוב. היא מחאה כפיים באיטיות וחייכה את החיוך המקומט הזה שלה שכה אהבתי. לפני שהספיקה לומר משהו, טלפון הנייד שלי צלצל. כשעניתי, הופתעתי לשמוע את ברטה בקו.
“בעוד כמה ימים מתחילים הצילומים באי,” היא הזכירה לי. “ואני אצטרך שתעבדי כל יום, ולא רק פעמיים בשבוע.”
הצילומים לסרט "ליל כלולות" בו משתתף ג'ק וויליאמס, הבחור שנחשב ל"הכי סקסי בעולם" ושכל הבנות באי כבר מחכות לפגוש, אמורים להתקיים בכמה מקומות באי. בחוף הים, בהרים, באזור הכנסייה, ובבית של הלנה. ברטה הציעה את בית החוף של הלנה כסט צילומים, בתור מנהלת בית המלון בו צוות השחקנים והעוזרים וכו' הולכים לשהות, ולכן ברטה ביקשה ממני לשמור על הלנה ולעבור לגור איתה לזמן מסויים בבית המלון, כי בבית היא לא תוכל להיות. בתמורה לכך, ברטה הציעה לי סכום כסף גדול מאוד, ולא יכולתי שלא להסכים. כמובן שאני אמשיך גם לעבוד בבית הקפה כשיהיה לי זמן.
לא היה לי איכפת; אהבתי את הלנה בכל ליבי. מבחינתי, היא הייתה המשפחה שלי. לא אמא שלי ולא אבא שלי יוכלו אי פעם למלא את המקום שהלנה מילאה בליבי.
“אין שום בעיה,” עניתי לברטה. “אני רק אצטרך לסדר את זה עם אמא שלי.” אחרי הכל, עם כמה שאני לא אוהבת אותה, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד בבית כשהיא במצב הקפוא הזה שלה.
“יופי,” ברטה נשמה לרווחה ולאחר עוד כמה חילופי דברים, הסתיימה השיחה.
החזרתי את הטלפון לכיסי ופניתי להביט בהלנה, שחייכה מאוזן לאוזן. “את משתפרת עם כל פעם שאת שרה לי, יקירה,” היא אמרה, החמימות בקולה גורמת לצמרמורת – מהסוג הטוב – לחלוף בגופי. “את צריכה להפוך את זה למקצוע.”
“א-אני לא חושבת,” אמרתי בכנות. “אני לא חושבת שזה הייעוד שלי.”
הלנה נאנחה. “ואני חושבת שאת צריכה לעשות את זה. את לא סומכת על הדעה שלי?” היא הביטה בי במבט כזה תמים, עד שהתקשיתי לרגע להאמין שהאישה הזאת גדולה ממני בכמה וכמה דורות.
נאנחתי גם אני ושיניתי נושא.

***

כשהגיעה שעת צהריים, נפרדתי לשלום מהלנה והלכתי למזללה הכי קרובה. קניתי המבורגר וצ'יפס, ומיהרתי לאכול אותם, כי הייתה לי משמרת בבית הקפה. כשסיימתי עם ארוחת הצהריים, נסעתי באופניים לבית הקפה – שהיה בחוף הים, על צוק שממש מעל הים עצמו – וכשהגעתי, קשרתי את האופניים עם מנעול לעץ הרגיל ונכנסתי למסעדה. סופיה וריאן כבר היו שם.
“באת בדיוק בזמן,” התנשפה סופיה כשראתה אותי. “אני לא זוכרת שאי פעם היו כל כך הרבה בנות צעירות באי.”
פניתי להסתכל על האנשים שמלאו את בית הקפה וראיתי שאכן יש הרבה מאוד בנות, שאת רובן אני לא מכירה. וזה אומר משהו – באי החופש כולם מכירים את כולם.
“שדה התעופה עובד שעות נוספות אני רואה,” מלמלתי. לא הייתה לכך סיבה אחרת; האי שלנו הוא לא בדיוק אתר תיירות מועדף – הסיבה העיקרית לכך היא בגלל שלא הרבה אנשים יודעים עליו – ולכן הנחתי שהבנות נמצאות כאן בשביל לנסות לקבל חתימה מג'ק וויליאמס, האחד והיחיד, שבא לכאן בעוד ימים ספורים. חוץ מזה, שדה התעופה הקטן שנמצא במערב האי, כמעט ולא נמצא בשימוש.
“כל האי כבר מתרגש,” צייצה לוסי, שבדיוק נכנסה גם היא לבית הקפה. “אני לא יכולה לחכות שהוא יגיע!”
“אתן עושות ממנו כזה עניין גדול,” התעצבנתי. “נכון, הוא חתיך, אבל זה לא אומר שצריך להתלהב ממנו.” אוקי, אולי אני קצת מגזימה. הוא גם יודע לשיר טוב, וראיתי איזה סרט שלו כשהוא היה יותר קטן, והוא משחק באופן אמין כל כך, עד שמצאתי את עצמי בוכה בסוף הסרט. ואני לא בן-אדם שבוכה. לא מסרט, ולא משום דבר.
“את סתם מקנאה,” ריאן גיחך. “כי הוא מוכשר ועשיר ומושלם.”
“אתה זה שאמור לקנא בו,” אוליביה הגיעה גם היא. “אלא אם כן אתה רוצה לספר לנו משהו…?”
ריאן הסמיק. “אני לא גיי!”
לא סמכתי על הניצוץ בעיניה של סופיה. “תוכיח.”
פניו של ריאן כבר היו אדומות לחלוטין. “עד סוף היום אני מוצא לי בחורה שתצא איתי לדייט.” האתגר היה ברור בקולו.
עיניה של סופיה הבזיקו. “עשינו עסק.”
ובכך, ריאן הרס כל סיכוי שהיה לו – אם היה לו בכלל – עם אוליביה, שנחרה בבוז ואמרה שאין שום סיכוי שריאן יעמוד במשימה.
לאחר השיחה הקצרה הזאת הלכנו אוליביה, לוסי ואני להתארגן, וכשסיימנו, הגיע הזמן לעבוד. כל המשמרת סופיה בחנה את ריאן כדי לראות אם הוא מתחיל עם בנות ולהפתעתי – הוא פלרטט עם כמה בנות שישבו במחלקה שלו.
ומה שהכי הפתיע אותי היה שבסוף המשמרת היו לו חמישה מספרי טלפון מג'ניפר, קסי, קיילי, ג'ורג'ינה ודיאנה. זכרתי את קיילי – היא הייתה איתי בכיתה כשעוד למדתי, והייתה "מלכת התיכון" המגעילה.
“מי גיי עכשיו?” ריאן הוציא לשון לסופיה, שנראתה המומה בדיוק כמוני.
חזרתי הביתה לאחר מכן, וכשהגעתי, הבית היה חשוך כמו תמיד. בדקתי בחדרים אם אמא נמצאת שם, ונאנחתי כשהבנתי שהיא שוב במרפסת, וכשהלכתי אליה, ראיתי משהו שגרם לי לעצור במקומי.
אמא שלי שכבה על רצפת הסלון, סכין-שפים חדה במיוחד בידה נוטפת דם, שמלתה הלבנה מלאה בדם גם היא, ופצע עמוק בתוך בטנה.
“א-אמא?” רעדתי כולי. לא יכול להיות שהיא עשתה את זה לעצמה. פשוט לא יכול להיות. שמונה שנים שהיא לא פגעה בעצמה ככה…
ואז ראיתי את החתכים על פרקי הידיים שלה, וזה מה שגרם לי לרוץ לטלפון, להתקשר לאמבולנס, שהגיע תוך דקות ספורות ולקחו אותה – ואותי – לבית החולים המקומי.
באיזשהו שלב, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להסתכל על דמותה המדממת של האישה שאמורה להיות אימי. הבחילה תקפה אותי כבר מקודם, אבל עכשיו היא התגברה, ונקודות שחורות הופיעו לנגד עיניי. ידעתי מה עומד לקרות – זו לא הייתה הפעם הראשונה – וקיבלתי זאת בברכה.
החשכה עטפה אותי, ואיבדתי את הכרתי.
פרק שלישי – בקשה ומשמרת

אמא נאלצה להתאשפז בבית החולים. הנזק שגרמה לעצמה היה גדול מידי, וחייה היו נתונים בסכנה כשמצאתי אותה. עכשיו היא בקומה מוחית. מבחינה גופנית, כך אמר דוקטור דניאלס, היא תהיה בסדר. אבל היא נעלה את עצמה כל כך עמוק מבחינה פסיכולוגית, ולכן רוב הסיכויים שהיא תשאר ככה… לתמיד.
המחשבה של לאבד את אמא גרמה לאי נוחות אצלי בבטן. לא אהבתי אותה, אבל הרגשתי את ההפסד. הרגשתי את החור שהיא השאיר בתוכי. וידעתי שהחור הזה לא יסתם.
עברתי לגור עם הלנה בבית המלון של ברטה כבר ביום שלמחרת. ברטה שמעה מה קרה לאמא, ורחמה עלי. כל פעם שהסתכלה עלי הרגשתי ניצוץ של עצבנות. לא רציתי רחמים. לא רציתי שינדבו לי דברים. רציתי לחיות מהישגים שלי, ולא כי אנשים הרגישו רע בשבילי.
החדר שברטה נתנה לי היה צמוד לחדרה של הלנה. החדר היה מהמם; רצפה מרופדת, סלון קטן עם טלוויזיית פלזמה שיש בה את כל הערוצים, ארון בגדים, חדר שינה עם מיטה זוגית רכה, חדר אמבטיה מרהיב עם שיש כהה בכל מקום. ובנוסף לכל – הייתה לי מרפסת גבוהה משלי שהשקיפה, כמובן, אל הים. ברטה גם אמרה לי שאני אוכל בבית המלון את כל שלוש הארוחות אם אני רוצה, ואפילו נתנה לי את מערכת השעות של מתי חדר האוכל פתוח.
ארזתי איתי רק מזוודה אחת כיוון שגם ככה לא היו לי הרבה פרטים. את הביתה השארתי שומם, והאופניים שלי חנו בחניון של המלון, שבקרוב הולך להיות מלא בלימוזינות וג'יפים וקראוונים.
כי מחר צוות ההפקה והשחקנים של "ליל כלולות" מגיעים לאי לתחילת הצילומים.
ברטה הודיעה לי שהלנה צריכה להיות נוכחת בקבלת הפנים למלון, מפני שהיא אמא שלה, וכי ברטה צריכה לקבל את פניהם של האורחים המיוחדים שלה באופן הכי טוב שאפשר. היא אמרה לי שאני אצטרך גם להופיע, והודיעה לי שבלי לבוש יפה היא לא מרשה להם לראות אותי. כי, כך מסתבר, אני צריכה להיראות "הולם" מספיק בשבילם.
“אנחנו הולכות לשדה התעופה,” הודיעה לי לוסי מאוחר יותר, במשמרת הערב. “בשביל לקבל את פניו של ג'ק וויליאמס! מתחשק לך לבוא איתנו?”
שלוש הבנות הסתכלו עלי בתחנונים, ואני נאלצתי להשיב להן בשלילה – הן לא ידעו על המצב אצלי בבית, עם אמא, או על כך שעברתי לגור בבית המלון באופן זמני, ושאני אקבל את פניו של ג'ק באופן הרבה יותר אישי, ולפיכך אני צריכה להתארגן. “סליחה, בנות, אבל אני לא יכולה.”
הן לא תשאלו אותי – הן כבר התרגלו לעובדה שאני לא מספרת להן כלום על החיים הפרטיים שלי, למרות שאני ידעתי הכל עליהן. החל מהעובדה שלוסי היא בת יחידה להורים עשירים, ושלאוליביה יש עוד חמש אחיות שנראות בדיוק כמוה והיא האמצעית מביניהם, או שסופיה גרה עם האמא הרוסיה והנוקשה שלה ושני אחים קטנים ומציקים. לא הייתה להן בעיה לפנות אלי כשהיו להן בעיות, או כשהן סתם רצו לפרוק דברים שישבו להן על הלב, והן אף פעם לא דחקו בי לספר להן, כי הן ראו שאני לא רוצה.
אהבתי אותן בגלל זה.
“בכל אופן, אנחנו צריכות לארגן ניירות ועטים לשלותינו,” הודיעה אוליביה. “ונקווה שלא רק ג'ק אלא גם האחרים יחתמו לנו!”
הן התחילו לדבר ולצייץ בהתרגשות, ואני חייכת ועמדתי ללכת להתארגן עד שלהפתעתי דילן, מנהל בית הקפה, תפס אותי. “אפשר מילה?” הוא שאל, מחייך לעברי חצי-חיוך. ראיתי מזווית העין את אוליביה מסתכלת עליו, מסמיקה, ומסיטה את מבטה. נאנחתי, והנהנתי לעבר דילן.
הוא חייך וסימן ללכת אחריו למשרד. עשיתי כמבוקשו וכשנכנסנו למשרד, הוא סגר את הדלת והורה לי להתיישב. כששנינו היינו מיושבים – להפתעתי הוא ישב לידי, ולא מולי, כמו בדרך כלל – חיוכו נמחק.
“שמעתי על אמא שלך,” הוא אמר. כמובן שהוא ידע; אחרי הכל זה אי קטן. אני בטוחה שגם החברות שלי ידעו שמשהו קרה.
הרכנתי את ראשי.
“אני מצטער,” הוא אמר, קולו כאוב. “אני בטוח שזה קשה לך, ואם את צריכה מישהו לדבר איתו, את יכולה לפנות אלי.”
הסתכלתי עליו בבלבול. מעולם לא היו לי יחסים בין-אישיים עם דילן. תמיד היינו רק מנהל ומלצרית, עם יחסי עבודה, אז תהיתי למה פתאום הוא החליט לשנות את זה.
“תודה,” אמרתי לבסוף, שוקלת את מילותי. “זה אומר הרבה.”
דילן הנהן ברצינות. “ואם את צריכה עזרה, בכל דבר שהוא – “
“אני בסדר,” קטעתי אותו. “באמת. אבל תודה בכל זאת.”
הוא חייך, ולפתע שמתי לב שהוא התקרב אלי, כך שרגלינו נגעו מעט. הדחף הראשוני שהיה לי זה להרתע לאחור, אבל הכרחתי את עצמי להשאר במקום. “חוץ מזה, יש עוד משהו שהייתי רוצה לדבר עליו,” הוא אמר, ופניו הרצינו.
לא סמכתי על עצמי, ולכן לא הסתכלתי לו בעיניים והתמקדתי בנקודה מעבר לכתפו. “על מה?” הכרחתי את עצמי לומר, והרגשתי שידי נהיות לחות מלחץ. למה אני נלחצת בכלל? לא ידעתי לענות על השאלה הזו.
לא הייתה על פניו שום מבוכה, רק נחישות לא אופיינית, כשאמר, “יש מקום חדש שנפתח, במקום חנות הבגדים ההיא. זה מעין בר. ותהיתי אם את רוצה ללכת איתי לפתיחה הרשמית. יש לי זוג כרטיסים כיוון שבעל הבר הוא חבר טוב שלי.”
הרגשתי משותקת. הוא כרגע הציע לי לצאת איתו? לדייט? המוח שלי עוד ניסה לעכל את זה כששמעתי את עצמי פולטת, “בתור דייט?”
דילן נאנח. “אני אהיה כן איתך,” הוא אמר, והסתכל לי בעיניים כשדיבר. “תכננתי לקחת את אוליביה איתי, אבל…” קולו דעך.
“אבל?” דחקתי בו להמשיך.
הוא נאנח שוב. “אני לא יכול לקחת אותה איתי. היא הייתה חושבת שאני מתכוון לזה בקטע רומנטי, וזה לא מה שאני רוצה.”
ֿעכשיו באמת הייתי מבולבלת. “אני לא מבינה,” אמרתי. “למה אתה צריך שאחת מאיתנו תלך איתך לפתיחה?”
דילן לא הסתכל עלי כשהוא ענה. “החבר שלי, לוק, גרם לי לומר לו שיש לי חברה כשהוא רצה לשדך לי אחת מה…'ידידות' שלו. הוא דחק בי להביא אותה לפתיחה של הבר…” הוא הסתכל עלי, מבטו מתנצל.
“אז אתה צריך שאני אשחק-אותה חברה שלך,” אמרתי באיטיות, מנסה להבין. “ואתה לא רוצה לקחת איתך את אוליביה כי אתה יודע שהיא מחבבת אותך, ואתה לא רוצה שהיא תחשוב שאתה מעוניין בה, כי אתה לא.”
“כן!” הקלה בקולו. “זה בדיוק זה! אז תוכלי לעזור לי?”
חייכתי. “תלוי מתי, ואיך אנחנו עושים את זה מבלי שאוליביה תפגע.”
הוא חייך. “זה בעוד שבוע, ביום שישי בלילה, וזו לא תהיה בעיה – יש לי מכונית, אני אוכל להסיע אותנו.”
לא הופתעתי שהוא אחד מהאנשים הבודדים באי שיש לו מכונית – או רישיון. הנהנתי, ושאלה אחרת שקפצה לראשי גרמה לי לקמט את מצחי במחשבה. “אבל למה הזמנת דווקא אותי? כלומר, יש את לוסי, ואת סופיה…”
דילן לא היסס כשאמר, “כי את יפה, ולוק מאמין ש'החברה' שלי יפה.”
עכשיו הבנתי למה הוא רצה לקחת את אוליביה – אחרי הכל היא, היופי שלה היה קרוב לאלוהי – אבל לא הבנתי למה דווקא אותי, כשבנות כמו לוסי מסתובבות חופשי. אני לא מאמינה שאני מכוערת או משהו כזה, אבל אני לא חושבת שאני יוצאת מגדר הרגיל מבחינת יופי…
החלטתי למשוך בכתפי ולהראות כאילו שאני מבינה, למרות שבתוכי חשבתי לעצמי, אם הוא חושב שאני יפה, אז האם האנשים האחרים שמכירים אותי חושבים ככה?
מייד בתום השיחה התארגנתי לקראת המשמרת. אוליביה נעצה בי מבטים, ואני נאלצתי לשקר לה ולומר שהוא רצה לתת העלאה במשכורת. כן, בטח. אבל זה הניח את דעתה של אוליביה, וזה מה שחשוב.
“בחורים חתיכים בשעה שמונה,” לחשה לי סופיה שעתיים לאחר תחילת המשמרת. “איכפת לך אם אני אגנוב לך אותם?”
פניתי להסתכל לאחור וראיתי שאכן שלושה בחורים יושבים במחלקה שלי. נאנחתי, ואישרתי לסופיה "לגנוב" לי אותם בתמורה לכך שתתן לי שולחן אחד משלה. היא נתנה לי, למרבה שמחתי, שולחן של זוג צעיר שהכרתי וידעתי שישאירו לי טיפ גדול.
בזמן שלקחתי מהזוג את ההזמנה, בחנתי את סופיה מזוית העין, וראיתי שהיא מנסה לפלרטט עם הבחורים לשווא. הם היו עסוקים מידי בלאכול את אוליביה ולוסי במבטיהם. נאנחתי בליבי וחייכתי חיוך קטן כשהלכתי לשים את ההזמנה ברשימת ההמתנה. בינתיים ראיתי את ריאן מחטיף מבטים לבחורים שהסתכלו על אוליביה, ואני התחלתי לחשוש שמא ריאן יקנא ויעשה משהו לא רציונלי.
“ריאן, אני מעניקה לך את השולחן ההוא,” הצבעתי על שולחן רנדומלי בחלק השני של בית הקפה. “ואני לוקחת לך את השולחן שם,” הצבעתי על השולחן במחלקה של ריאן, ליד השולחן של הבחורים.
ריאן הזעיף פנים. “למה?” הוא תבע לדעת.
“כי ההבעה על הפנים שלך רצחנית, ואני ממש לא חושבת שכדאי שתפרוץ קטטה כאן,” אמרתי. “אז תעשה את מה שאני אומרת.”
“אל תתני לי פקודות,” הוא נבח.
“מצטערת, אבל אני לא הולכת לוותר הפעם.” השתדלתי שקולי יהיה שקול וקר-רוח.
הוא נאנח, ועשה כמבוקשי. חייכתי, והלכתי לשולחן שליד הבחורים בשביל לקחת הזמנה. שמעתי קצת את מה שהבחורים אמרו, ומה שיצא להם מהפה גרם לי להתרגז.
“הברונטית הזאת סקסית ברמות,” גנח אחד מהם. “היא גורמת לי לרצות ללכת לשירותים ו – “
הכרחתי את עצמי להשאר חסרת הבעה אפילו כשהוא התחיל לתאר מה הוא רוצה לעשות בבית שימוש.
“והבלונדה,” אחד אחר אמר בקול חולמני. “העיניים האלו, והשפתיים העבות…”
“חבל שהמלצרית שלנו לא כזאת יפה,” השלישי התלונן, וידי רעדו כשכתבתי את ההזמנה של שתי הנשים המבוגרות אותן שירתתי. “והיא פשוט השליכה את עצמה עלינו, כמו סמרטוט נואש.”
העט שלי קרע את הדף.
“היי, קלוט את האדמונית פה לידינו,” הראשון לחש, כאילו אני חירשת. אחד אחר שרק. “נראה לי הם שוכרים פה רק מלצריות כוסיות. זה תנאי קבלה.”
“אבל יש את המלצר הזועף ההוא, אז לא נראה לי,” גיחך השני. “ואני עדיין בעד הברונטית.”
“אז אני לוקח את הבלונדה,” הודיע השלישי.
“האדמונית שלי,” הכריז הראשון.
הלכתי לשים את ההזמנה במקום והכרחתי את עצמי לחשוב. ידעתי שאסור לי לעשות כלום לבנים האלה, כי "הלקוח תמיד צודק". וגם לא רציתי לאבד את העבודה שלי. אבל הדברים שהם אמרו…
חרקתי שיניים כשלקחתי את ההזמנה לשולחן אחר ליד הבחורים, והרגשתי את מבטיהם נעוצים בגבי. תתעלמי, תתעלמי, זימרתי בראשי, וזה עבד.
אבל על ריאן זה לא עבד.
לפני שהספקתי להגיד משהו או לנסות ולעצור אותו, ריאן הסתער לעבר הבחורים ושפך על שלושתם מים. “לכו,” הוא גער. “אנחנו לא מוכנים שתשתמשו במילים כאלה כאן.”
לא שמעתי מה הבחורים אמרו, אבל מה שההוא אמר קודם, על השירותים, הספיק לי בשביל לנחש מה הם כבר יכלו לומר שוב.
דילן יצא מהמשרד והלך לעבר ריאן. ראיתי את אוליביה, לוסי וסופיה הזעופה הולכות אחריו.
“מה קורה כאן?” הוא שאל את ריאן, שעדיין נראה רותח.
“הוא שפך עלינו מים משום מקום!” אחד מהבחורים ענה במקום.
“זה הגיע לכם,” ריאן נהם ופנה להביט בדילן. “הם דיברו באופן בוטה ומזוויע על אוליביה.”
דילן הרים גבה, ספקן כתמיד, ואני החלטתי לעמוד לצידו של ריאן. “שמעתי אותם קודם,” אמרתי, ומבטו של דילן הופנה אלי. “ריאן לא משקר. זה לא צחוק.”
דילן, כך נראה, החליט שריאן ואני צודקים, וביקש מהבחורים לעזוב את המקום. הם עזבו – לא אחרי שקללו את ריאן – והמשמרת נמשכה כרגיל, עוד עד כמה רגיל שאפשר.
שעה אחרי זה התקרית נשכחה, ואני מצאתי את עצמי במטבח מול הטלוויזיה עם לוסי, בהפסקה שלנו. ראינו איזה פרק בסדרה שג'ק וויליאמס הופיע בה בתפקיד אורח. כשהוא אכן נכנס לתמונה, לוסי נאנחה בחולמנות. “הוא פשוט אלוהי,” היא מלמלה.
הוא באמת נראה טוב, עם השיער הזהוב הזה והעיניים האלו. אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה כל-כך מתרגשים ממנו. “הוא משחק טוב,” אמרתי באיפוק.
לוסי גלגלה עיניים. “איך את חסינה ליופי שלו, אם? הוא מהמם!”
הפעם היה זה תורי לגלגל עיניים. “את לא אמורה להיות דלוקה על ריאן או משהו?”
היא הסמיקה. “זה לא שייך.”
חייכתי. “בטח שלא.”
סופיה נכנסה למטבח באותו הרגע. “אוף עם ריאן הזה!” היא התלוננה כשהתיישבה מצידי השני. “למה הוא היה חייב להבריח את הבחורים ההם?”
“את לא שמעת איך הם דיברו,” אמרתי לה. “ותאמיני לי, יש בנים אחרים מספיק חתיכים בשבילך.”
סופיה נאנחה. "אבל הם לא היו מהאי, וזה לא קורה הרבה שיש פה תיירים.”
עכשיו כשחושבים על זה, השלושה באמת לא היו מוכרים לי. ואני מכירה פה כל אחד – זה לא כזה קשה, עם רק שלושת-אלפים איש. מעניין מה הם עשו פה.
הנחתי למחשבה והתרכזתי בתוכנית במקום. כי הרי מה זה משנה? העיקר שהם כבר לא כאן ולא יחזרו.
או לפחות אני מקווה שהם לא יחזרו.
פרק רביעי – קבלת פנים מביכה

עמדתי מול המראה בחדרי שבבית המלון, ותהיתי אם נראיתי מספיק טוב בשביל קבלת הפנים. לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים מעל גרביונים שחורים, חולצה הדוקה שחורה עם שרוולים ארוכים ומתרחבים, ונעלתי מגפונים שחורים מעור. את השיער הפרוע שלי ריסנתי בצמה אדומה, ואפילו שעשיתי את המיטב שיכולתי איתו, קפץ לי תלתל ונאלצתי להשאיר אותו בחוץ. הרחקתי לכת ואפילו התאפרתי; עפרון שחור מתחת לעין, מסקרה, מעט סומק ואפילו שפתון אדום. העיניים האפורות שלי ברקו, ופסים ירוקים דקיקים נראו בהם. הכל בגלל האיפור.
לא ידעתי אם אני מרוצה מהתוצאה הסופית או לא. החלטתי, דקה לפני שיצאתי, שכן, אני מרוצה.
הלנה, שפגשה אותי מחוץ לחדר, נראתה גם היא מרוצה. “את צריכה לשים איפור יותר פעמים,” היא אמרה לי כשלקחתי את ידה בידי. היא אהבה להחזיק לי את היד בטענה שהיא מרגישה כאילו היא עם אחד מנכדיה. וכמובן שנתתי לה מה שהיא רוצה – אהבתי אותה יותר מידי.
הזמנתי את המעלית, והלנה בינתיים ספרה לי על ספר חדש של מיסטיקה שהיא קנתה, שאמור היה לעזור לה להבין יותר את אומנות הקריאה בטארוט. לא יכולתי שלא לחייך כל זמן שהיא דברה, וכשנכנסנו למעלית, היא החליפה נושא. “בדקתי את ההורוסקופ שלך על-פי הכוכבים,” היא הודיעה לי.
הרמתי גבה. “באמת?”
היא הנהנה. “אם תגידי לי שהצבע האהוב עליך הוא כחול, אני אדע בוודאות אם ההורוסקופ הזה הגיוני ונכון.”
עיני נפערו בהפתעה. “כן, הצבע האהוב עלי כחול,” זה הזכיר לי שמיים וים, ואהבתי את שניהם. וחוץ מזה, זה הזכיר לי את פרח הסחלב שמצאתי לפני שנים. אהבתי סחלבים, ובאי, לצערי, לא היו הרבה. רובם היו באזור הכנסייה העתיקה.
“אם כך, ההורוסקופ נכון,” הזקנה חייכה. “כיוון שונוס נמצא לצד מארס, זה אומר שבקרוב חיי האהבה שלך יפרחו.”
לא יכולתי שלא לצחוק. “אני בטוחה,” אמרתי, לא מאמינה. חיי האהבה שלי לא קיימים בכלל, אז שפתאום, משום-מקום, הם יפרחו? בטח. עם כל הכבוד שלי להלנה – ויש כבוד – לא יכולתי לקחת אותה ברצינות.
היא החליטה להמשיך לדבר כאילו לא אמרתי דבר. “בנוסף לכך, בקרוב תמצאי את עצמך מגלה דברים שלא ידעת עליך, כי אוראנוס מתקרב יותר לסאטורן.”
חייכתי חיוך משועשע. “אני חושבת שאסתפק בהורוסקופ רגיל דרך אסטרולוגיה.”
היא הזעיפה פנים, אבל עיניה רקדו בצחוק. “אל תמהרי לבטל הכל. תחשבי על זה.”
משכתי בכתפי. “אני פשוט מכירה את עצמי, ואני יודעת ששום דבר מהדברים האלה לא יקרה.”
חיוכה היה שובבי. “אנחנו נראה.”
הגענו ללובי, ויצאנו מהמעלית. ברטה כבר הייתה שם, ישובה על אחת מהספות. שיערה הקצר היה אסוף לקוקו קפני ובלונדיני, עיניה הכהות ברקו באי-נחת, וגופה הגבוה והשרירי היה מתוח בציפייה והמתנה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת משהו שהוא לא טרנינג – ג'ינס וחולצה עם מעט מחשוף. לצידה ישבה אמליה, בת הזוג שלה, שנראתה פי מאה יותר נשית, עם שיער שחור בורק וארוך, גוף מחוטב, וזוג עיניים חומות שרואות הכל. גם היא התהדרה ולבשה שמלה.
“הנה אתן,” קולה של ברטה היה קופצני ולחוץ כשראתה את הלנה ואותי מתקדמו לעברה. “יופי. לפחות אתן כבר כאן.”
“איפה הם?” שאלתי.
“אמורים להיות כאן כל רגע,” אמליה ענתה, קולה רך ומרגיע, וחייכה לעברי. “מה שלומך, אמה?”
“הכל טוב,” חייכתי חזרה.
“אני חושבת שהם הגיעו,” העירה הלנה, והצביעה על דלת הכניסה השקופה ללובי המפואר. מעבר לדלת, בכביש, עמדו שלוש לימוזינות ושני קרוואנים שחורים. אנשים יצאו מהמכוניות, ולהפתעתי הם לא פרקו את חפציהם. התבוננתי בברטה בשאלה, וזו אמרה, “עובדי המלון יקחו להם את הדברים. קבלת הפנים הרבה יותר חשובה.”
הנהנתי בהבנה וברטה נעמדה, אמליה לצידה, לוחשת לה מילים מרגיעות. לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי את השתיים; תמיד חלמתי שברגע שיהיה לי חבר – אחרי הכל, אני לא לסבית – הוא יאהב אותי מספיק כדי לסבול כל מצב רוח שלי. כמו שאמליה סובלת עכשיו את ברטה ומצב הרוח הלחוץ שלה.
“הן זוג יפה,” הלנה אמרה ממקומה לידי וחייכה אלי את החיוך המקומט שכה אהבתי.
הנהנתי. “הן מתאימות אחת לשנייה.”
“זה טוב יותר להיות שנוא על ידי מי שאתה, מאשר להיות שנוא על ידי מי שאתה לא,” הלנה אמרה במיסתוריות.
“של מי הציטוט הפעם?” כבר זיהיתי אותה כשהיא מצטטת לי ברנדומליות.
“אנדרה גייד, מספרו 'סתיו עוזב',” עיניה של הלנה ברקו בחוכמה. “הוא יצא בשנת 1950, כשהייתי כבר בת למעלה מעשרים, וקראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שהמשפט הספציפי הזה נחרט לי בזיכרון. הוא יפה, לא?”
הנהנתי, והחזרתי את מבטי, כשראיתי את שיירת האנשים נכנסת לבית המלון. לתדהמתי, מחוץ לבניין כבר עמדו אלפי בנות ובנים, צורחים וצווחים את שמם של השחקנים ובייחוד את שמו של ג'ק וויליאמס. הנחתי שכל האנשים האלו הגיעו במיוחד בשביל לנסות ולהשיג חתימות או סתם לראות את השחקנים, כי באי אין כל כך הרבה אנשים.
“ההצגה מתחילה,” מלמלה ברטה בלחץ, ואמליה ליטפה את ידה ברוגע.
“בואו נעשה את זה הכי טוב שאפשר,” הלנה גיחכה, וזה היה הרגע בו ראיתי שלושה גברים חתיכים ביותר נכנסים לבית המלון.
והאמצעי מביניהם היה לא אחר מאשר ג'ק וויליאמס בכבודו ובעצמו.
כמובן, שלפני שהספקתי לעכל את המראה של המפורסם, כבר נכנסו עשרות אנשים אחרים. במאי, מפיק, עוזרים למיניהם, וכן הלאה. ולפני שהספקתי לומר משהו, בחור כבן ארבעים ניגש לברטה, וכל השיירה שאחריו נעצרה מול ארבעתנו. מזוית העין ראיתי את אמליה וברטה מחליפות מבטים בחטף והלנה נשארה אדישה, מחייכת את החיוך הכי שובבי שלה.
“ברוכים הבאים למלון נואל,” אמרה ברטה בחיוך מעט רוטט. “אני מניחה שאתם הידוענים המדוברים.”
בלעתי צחקוק. ברטה הייתה כל כך לחוצה עד שהיא התחילה לדבר שטויות. מעולם לא ראיתי את ברטה הקפדנית כזאת חסרת שליטה.
הבחור חייך באדיבות. “זה אנחנו. אני המפיק, ת'ים.” הוא הושיט את ידו ללחיצה.
ברטה לחצה אותה. “נעים להכיר, טים.”
“זה ת'ים,” המפיק תיקן אוטומטית, כאילו הוא היה רגיל לטעות הנפוצה.
“בטח הייתה לו ילדות עשוקה,” מלמלה הלנה כך שרק אני שמעתי אותה. בשלב הזה כבר רעדתי מצחוק. ת'ים? ברצינות? מה עבר להורים שלו כשהם העניקו לו את השם הזה?
“נעים מאוד,” אמרה ברטה, שנראתה יותר מידי לחוצה בשביל להבין את השעשוע שבדבר. “אני ברטה רוזייר, וזוהי זוגתי, אמליה.”
ת'ים לא נראה נרעש מהידיעה שברטה לסבית ושיש לה בת זוג, והערכתי אותו על כך. באי החופש אומנם אין הומופובים, אבל זה לא אומר שמחוץ לאי אין. בין כה וכה, ת'ים לחץ את ידה של אמליה ופנה להלנה.
“זאת אמא שלי, האישה שהסכימה להשכיר לכם את ביתה בשביל הצילומים; הלנה,” ברטה אמרה בשצף-קצף כך שהתפלאתי שת'ים הבין אותה.
“לעונג לי,” המפיק הרחיק לכת ונישק את גב ידה של הלנה. זו לא נראתה מורשמת, והנהנה לעבור כמאשרת את נוכחותו.
“ואחרונה חביבה אמה מרקוס, העוזרת שלי ושל הלנה,” לא השתמשתי בשם משפחתו של אבי – היילנד – ואם הייתה לי אפשרות לא להשתמש גם בזה של אימי, הייתי עושה זאת. אך העדפתי מרקוס על פני היילנד, כי אחרי הכל, עם כל הבעיות והקשיים, אמא שלי לא נטשה אותי. אבא שלי כן.
ת'ים הנהן לעברי, ולחיצת היד שלו הייתה קצרה ולעניין. הוא לא חייך, לא נישק את ידי – לא ידעתי אם להרגיש הקלה או לחוש עצבנות.
לאחר ההיכרות ה…מעניינת עם ת'ים המפיק, הוא זז הצידה והורה לשחקנים להתקרב. “אתן בטח מכירות את ג'ק,” ג'ק וויליאמס, האחד והיחיד, נעמד מול ארבעתנו. שיערו הזהוב היה מסורק, לשם שינוי, אך למרות זאת נראה פראי למדי. עיניו הכחולות נראו הרבה יותר פולחניות במציאות מאשר מבטלוויזיה, ונראו הרבה יותר יפות. יכולתי מצד אחד להבין את ההתלהבות של הבנות כלפיו – עם השרירים, עורו השזוף, והגובה שכל גבר היה רוצה – אבל מצד שני, לא הבנתי למה לעקוב אחריו כל הדרך למקום נידח כמו אי החופש רק בשביל לנסות להשיג חתימה או תמונה, או שמא יקרה איזה נס והן יסחפו איתו לאיזה רומן סוער שיגמר בשברון לב, כמו בסרטים.
“נעים להכיר ג'ק,” ברטה נראתה לא מפוקסת, ולחצה את ידו של ג'ק, בעוד עיניה האפילו מרוב לחץ. בסיטואציה אחרת אולי הייתי נלחצת, אבל עכשיו מצאתי את זה משעשע למדי. “ברטה רוזייר.”
ג'ק הנהן וחייך את החיוך שכל הבנות, ללא יוצאת מן הכלל, התעלפו ממנו. “ג'ק וויליאמס.”
כמו ת'ים, גם הוא עבר בינינו בשביל ללחוץ ידיים, והביע את הכבוד הראוי כלפי הלנה, שלהפתעתי נפתחה וחייכה אליו – שלא לדבר על שצבטה מעט את הלחי שלו בחיבה. הוא חייך בחמימות להלנה, וכשהגיע אלי, החיוך הזה השתנה למשהו אחר. לא גיחוך בדיוק, אבל דומה. הסתכלתי עליו בלבול, וכשהושטתי לו את ידי ללחיצה רשמית, הוא הרים גבה, כאילו בהפתעה, ולקח את ידי בידו באחיזה-ספק-לחיצה. ניסיתי להבין מה הוא רוצה ממני, עד שהבוהן שלו לטפה מעט את ידי, ואז ירד האסימון.
ג'ק וויליאמס פלרטט איתי. המבט בעיניו אמר הכל – הוא ראה נערה שלא ישר הסתערה עליו, והחליט לנסות ולשנות זאת, כדי שגם אני אהיה כמו מעריצה משוגעת שלו. אני בטוחה שהוא אפילו הכין את עצמו מצב אפשרי בו אמצע את עצמי מתעלפת הישר לזרועותיו.
היה לי מעט חבל לאכזב אותו.
“אמה מרקוס.” אמרתי בקול הכי שקול ומחושב שלי, למרות שבטני רעדה מרוב צחוק. כל הסיטואציה נראתה לי כל כך ביזארית ולא מציאותית, עד שהמוח הדבילי שלי מצא את זה מצחיק.
למרות שחשבתי שהוא יתאכזב, ג'ק לא שינה את הבעתו, ולבסוף שחרר את ידי והלך אחורה. הוא עדיין חייך את החיוך-גיחוך הפלרטטני שרק הוסיף למראהו הסקסי, ומשום מה הוא נראה מרוצה. עכשיו באמת הייתי מבולבלת.
החלטתי להניח למחשבה ולהתנחם בכך שאוליביה, לוסי וסופיה היו כל-כך רוצות להתחלף איתי עכשיו.
“והבחור השני שאני רוצה שתכירו הוא מקס הייס,” ת'ים החווה לעבר גבר אחר שהתקדם, שנראה בערך בגילו של ג'ק, ואותו הכרתי בעמימות מסרטים אחרים. הוא היה ללא ספק חתיך-אלוהי גם הוא, כמו ג'ק; זוג עיניים שצבען כחול צלול כל כך, ללא גוונים נוספים, עד שהזכירו לי את השמיים, ושיער בלונדיני-מלוכלך שהגיע עד קצת אחרי אוזניו, קצוותיו נוגעות בצווארו. גם הוא היה גבוה, אולי אפילו יותר גבוה מג'ק – שזה בהחלט הישג – ושרירי לא פחות, אם לא יותר.
אם ג'ק לא עשה לי את זה קודם – ובאמת, הוא לא ממש גרם לליבי לדפוק מהר או משהו – אז המקס הזה בהחלט גרם לסומק קל לעלות על לחיי ולכפות ידי להיות פתאום לחות.
מקס, לעומת ג'ק, היה הרבה פחות חביב – או לפחות לא הראה שום סימן ידידותי. פניו היו רציניות, אולי אפילו מעט קשוחות, והוא נראה… לא עצבני, אבל לא בהכרח נינוח עם המצב. כאילו הוא רוצה כבר לגמור עם כל זה וללכת לישון – או משהו בסגנון.
הוא גם לא ראה טעם בלהציג את עצמו פעם שנייה, ורק הנהן כשברטה ואמליה אמרו את שמותיהן. כשהגיע להלנה, עם זאת, הוא מעט התרכך – איך אפשר שלא? – אך כשהגיע אלי, נדמה היה לי שהקשיחות אצלו רק התעצמה ממקודם. כשלחץ את ידי, אומנם, הוא לא היה נוקשה, אלא פרקטי ולעניין, לחיצתו מתאימה את עצמה לידי, שהייתה הרבה יותר קטנה מהיד הענקית והחמה שלו. הסומק שעל פני גבר כשנזכרתי שאני מעט מזיעה בכפות הידיים – קיוויתי שהוא לא שם לב.
וגם אם הוא כן, הוא לא הראה שום סימן לכך. פניו נותרו רציניות וחתומות, בלתי נתנות לפירוש אפילו, וכשפלטתי החוצה, “אמה מרקוס.” הוא כבר שחרר את ידי וצעד אחורה.
כן. מקס הייס בהחלט עשה-לי-את-זה. וג'ק וויליאמס, שהיה הרבה יותר מפורסם ונערץ בכל רחבי העולם – לא.
מה זה אומר?
פרק חמישי – סלבז הם גם בני אדם

התפלאתי לדעת שכל המעריצים המושבעים של השחקנים שהגיעו לאי, לא ילונו במלון נואל. ברטה אמרה שרוב החדרים עכשיו תפוסים ממילא, ושהמעריצים החליטו לעשות מחנה באחד החופים.
היה עדיף כך, כיוון שאם המעריצים היו ישנים במלון, הם היו עוקבים אחרי השחקנים לכל מקום ולא נותנים להם אוויר לנשימה.
לאחר קבלת הפנים, כל הצוות התאקלמו בבית המלון, ואני מצאתי את עצמי במשמרת בבית הקפה, תוהה מה לעזאזל קרה לפני כמה שעות. לחצתי את ידו של ג'ק וויליאמס, שלא לדבר על מקס הייס…
אוליביה שמה לב לכך שהייתי מהורהרת, וברגע שיצאנו שתינו להפסקה, לקחה אותי הצידה. “מה קרה?” היא דרשה לדעת. “את הבן-אדם האחרון שחשבתי שיחלום בהקיץ בזמן משמרת.”
“אה…” היססתי. לספר? לא לספר? האם מותר לי בכלל לספר?
“בבקשה, אם,” היא הסתכלה עלי ביאוש. “נתתי לך לשמור הכל לעצמך מספיק זמן. את חייבת להפתח. אני אוהבת אותך – את חברה מדהימה – ואני רוצה להיות פה גם בשבילך, כמו שאת כל הזמן עוזרת לי עם הצרות והשטויות שלי.”
המילים נגעו לי ללב. לא ידעתי שהייתי כל כך חשובה לאוליביה. החלטתי לספר. “אני עובדת אצל אמא של מנהלת בית המלון, הלנה,” אמרתי. “וכיוון שצוות ההפקה של הסרט יצלמו בביתה של הלנה, הלנה עוברת לגור בבית המלון לזמן הקרוב, ואני אגור ביחד איתה שם מטעם העבודה שלי.” החלטתי שלא להזכיר את העניין שאמא שלי גם ככה מאושפזת ושאני לא יכולה לחיות לבד בבית. זה נושא אישי מידי.
“בכל אופן,” המשכתי. “ברטה, המנהלת, אלצה אותי לפגוש את הצוות והשחקנים.”
אוליביה לא הייתה צריכה שאגיד יותר מזה. “פגשת את ג'ק וויליאמס?” היא שאלה באדישות כביכול, מנסה למתן את ההתלהבות שהופיעה באופן ברור בעיניה הירוקות. “לחצת את ידו של ג'ק וויליאמס?”
הנהנתי באיטיות. “כן, ואת מקס הייס.”
הפעם היא לא יכלה להכחיש יותר. “מקסימוס וויליאם הייס?!” היא התפלצה. “את צוחקת עלי!”
“את מכירה אותו?” שאלתי, מנסה קשות שלא להסמיק כשחשבתי על לחיצה היד הקרה שלו.
“ברור!” היא צייצה. “הוא מפורסם כמעט כמו ג'ק! והוא חתיך מאוד מאוד!”
“לא שמעתי עליו עד היום,” הודעתי לה. “כלומר, אני חושבת שראיתי אותו באיזו תוכנית או משהו כזה, אבל לא שמעתי את השם שלו אף פעם. ואתן גם לא מדברות עליו הרבה.”
אוליביה משכה בכתפיה. “הוא ממש חתיך, זה נכון, אולי אפילו יותר מג'ק, אבל הבעיה בו שהוא אף פעם לא מחייך. אפילו הדמויות שהוא משחק בסרטים ובסדרות תמיד רציניות כאלה, או רצחניות, או מגניבות אבל קרות, רחוקות ואדישות. אני לא חושבת שראיתי אותו אי פעם משחק דמות גבר שרמנטי או נחמד או… סתם בחור שכיף להסתובב איתו.”
“אז רוב הבנות מעדיפות את ג'ק כי הוא מחייך והרבה יותר נגיש – עם החביבות והפלרטטניות – מאשר מקס, שמרוחק וקריר.” מלמלתי.
“משהו כזה,” אוליביה אמרה, ואז חייכה בשובבות. “למרות שאני יכולה לראות בוודאות את מי את הרבה יותר רוצה, וזה לא ג'ק.” היא לא הייתה צריכה אפילו לשאול.
משכתי בכתפי, מודעת ללחיי האדומות. “הוא הסיבה לכך שחלמתי בהקיץ היום.” הודיתי, מרגישה פגיעה. “הוא היה כל כך מרוחק, ומשום מה זה רק גם לי לרצות אותו…”
אוליביה חייכה בהזדהות. “מוכר. בכל אופן, פשוט תשכחי ממנו,” חיוכה נמחק ומבטה נהפך לרציני – דבר נדיר אצלה. “לפי העיתונים, הוא לא בחור שבנוי לקשרים רציניים. עם כל הקשיחות והרצינות שלו, הקשר שארך הכי הרבה זמן היה לחודש, והבחורה – שאנון ואן-דואה, הדוגמנית הידועה – אמרה בראיון שהוא כל כך קר ואטום, שהיא הייתה חייבת להפרד ממנו. היא לא יכלה לסבול את זה שהוא כזה אדיש.”
השפלתי את ראשי. “אני לא חושבת שהוא אפילו רוצה להסתכל עלי,” מלמלתי. “הוא בקושי לחץ לי את היד, ואז התרחק ממני במהירות כאילו אני איזו מחלה מדבקת.”
“זה רק מחדד את הנקודה שלי,” אוליביה משכה אותי אליה לחיבוק. “בכל אופן, את תמיד יכולה לנסות לשבות את ליבו של ג'ק!”
גיחכתי. “חשבתי שהוא שלך, לא?”
כשאוליביה שחררה אותי פניה היו אדומות. “אה… לא… כלומר, הוא חתיך, אבל…” היא נשכה את שפתה התחתונה.
לא יכולתי שלא לחייך. “אבל הוא לא דילן, נכון?”
אמירתי רק גרמה לפניה להדמות לסלק.
ההפסקה נגמרה בסופו של דבר, ובתום המשמרת, כשחזרתי לבית המלון, הלכתי לחדר האוכל לאכול שאריות אחרונות מארוחת הערב. ציפיתי להיות לב – אחרי הכל, הארוחה נגמרה רשמית בשעה תשע – ולכן כשראיתי כמה מהשחקנים יושבים יחד סביב שולחן לבד בחדר האוכל, התפלאתי. כשנכנסתי, כל השישה שישבו שם סובבו את פניהם אלי, ואני הכרחתי את עצמי לא להסמיק ולהיראות אדישה. ג'ק ומקס היו שניים מבין השחקנים האלו.
“ערב טוב,” אמרתי בנימוס והלכתי לקחת לעצמי סלט. כשהסתובבתי, לתדהמתי, הם פינו לי מקום בשולחן שלהם – כבר התחלתי לחשוש שאצטרך לשבת לבד – בין ג'ק ובחורה יפהפייה שידעתי ששמה הוא קלואי אדמס. היא הייתה בלונדינית, שיערה גלי עד אמצע גבה, עיניה בצבע טורקיז נדיר, וכל גופה מלא בקימורים סקסיים. הבטחון העצמי שלי ירד לאפס כשהתיישבתי לידה וליד ג'ק. אני, בת-האי הפשוטה, יושבת בין שני שחקנים מוכרים, סלבז, שהם כל כך יפים וכל כך חתיכים שאפשר למות.
אם היו אומרים לי לפני שבוע שמשהו כזה יקרה לי עכשיו, לא הייתי מאמינה לכך.
“את אמה, נכון?” קלואי שאלה אותי, חיוך מהמם על שפתיה. “העוזרת של ברטה.”
הנהנתי בנוקשות. “ואת בטח קלואי.”
היא צחקה. “אני מניחה שזה ברור,” אנחה נפלטה מפיה. “לפעמים להיום מפורסם גוזל ממך את שארית הפרטיות שיש.”
המשפט היה מעט מלודרמתי לדעתי. זה לא כאילו ידעתי הכל על חייה – הכרתי רק את השם שלה, ידעתי שהיא גדולה ממני בשנתיים, ושהיא האישה שהשמועות אומרות שאורלנדו בלום בגד איתה – ובמקומה לא הייתי מתלוננת. לא שהייתי רוצה שיהיו לי מיליוני מעריצים ושפפראצי יערבו לי בכל מקום, אבל אני בטוחה שהרבה אנשים היו שמחים להתחלף איתה.
“אני מניחה,” היה מה שאמרתי בסופו של דבר. לא רציתי לריב או להתווכח עם אף אחד, ולמרות שזה מעט חנפני, לא רציתי להתחיל עם השחקנים האלו ברגל שמאל.
“אז אמה,” ג'ק חייך לעברי את החיוך שהפיל אלפי בנות לקרקע. עלי הוא כלל לא השפיע. “יש לך חבר? אחרי הכל, בחורה יפה כמוך לא יכולה להיות פנויה.”
התחשק לי לומר לו, “לא עניינך" אבל החלטתי להיות כנה. חוץ מזה, לחרדתי, כל יושבי השולחן הסתכלו עלי בציפייה. בלעתי את רוקי בשקט ועניתי, “לא.”
החיוך של ג'ק נהפך לפלרטטני. “אם כך, אני מניח שזה בסדר לפלרטט איתך בלי שאיזה בחור גדול יבוא וירביץ לי.” הוא נשמע כאילו הוא מדבר מתוך ניסיון.
“אתה יכולה לפלרטט כמה שאתה רוצה,” מצאתי את עצמי אומרת, מעט בקרירות. “אבל אני לא מבטיחה שאני אגיב.”
דממה מעט מביכה נפלה על השולחן ואני החלטתי לא להתייחס אליה ופשוט לאכול את הסלט שלי. לרגע אפילו קיוויתי שהדממה תמשיך, עד שאחד השחקנים, שישב ליד מקס – שנראה אדיש לחלוטין לכל הסיטואציה – ושידעתי ששמו אדוארדו לוסה, אמר, “אני עוד לא מצליח להבין למה את לא מתנפלת עלינו אם בקשות לחתימות או לתמונה או פשוט מתלהבת מלאכול ארוחת ערב ביחד עם שישה שחקנים מפורסמים.”
הישירות שלו הפתיעה אותי. אדוארדו לא נראה כמו מישהו ישיר מי-יודע-מה, עם תלתלים שחורים, עיניים כהות, עור שזוף, מבטא דרום-אמריקאי ושרירים מפותחים יתר על המידה, הרבה יותר מג'ק ומקס. הוא היה בחור גדול, וידעתי שלמרות שנראה כבן שלושים הוא היה בסך הכל בגילי.
“אתם בסך-הכל בני אדם, לא?” עניתי לו באותה כנות, וקלטתי מזווית העין את מבטו של מקס מתמקד בי, וחשתי ברעד קל חולף בגופי, אך הכרחתי את עצמי להמשיך להיראות אדישה. “אתם אותו דבר כמוני, אז למה לי לסגוד לכם, או להעריץ אתכם יותר ממה שאני מעריצה את, לדוגמא, חברים שלי?” משכתי בכתפי. “העובדה שאתם יותר מפורסמים לא הופכת אתכם לזן אחר של בני אדם.”
התשובה, כך מסתבר, הפתיעה את כולם, ולשמחתי גרמה לחיוך הפלרטטני של ג'ק להיעלם משפתיו. “זו מחשבה מאוד בוגרת יחסית לנערה בת שש-עשרה,” העיר אדוארדו, שגם נראה קצת המום.
“שמונה-עשרה,” תקנתי. “ואני לא חושבת שזה משהו שקשור לבגרות, אלא לאופי.”
“אז את לא חושבת שאנחנו מגניבים בכלל אם ככה,” אמרה איב סאנצ'ז, שחקנית דיי טיפשה, שיש לה אחות תאומה בשם זואי. השתיים לא היו תאומות-זהות, אבל כן אפשר היה לראות דמיון, ביחוד כשישבו אחת ליד השנייה, כמו עכשיו. לשתיהן היה שיער חום כהה, כמעט שחור, רק שאיב צבעה חלק ממנו לבלונד, כך שהיו לה גוונים בלונדינים שזורים בשיער, ושיערה של זואי היה צבוע לאדום-סגול כהה מאוד עם גוונים חומים בהירים. לשתיהן היו עיניים זהובות, שפתיים עבות יתר על המידה, גוף גבוה וחטוב, ועור מעט שזוף. הן נראו טוב, אני מניחה, אבל היופי שלהן היה גס מידי לטעמי.
“לא אמרתי את זה,” הסתכלתי על איב, שנראתה זעופה. “התכוונתי שאתם בסך הכל בני אדם, וזה לא בהכרח אומר שאתם לא מגניבים.”
איב לא נראתה בכלל משוכנעת, וזואי גלגלה אליה עיניים. “רדי מזה.” אמרה לאחותה.
“בכל אופן,” ג'ק הסיט את תשומת ליבי מהתאומות. “מה גרם לך לחזור מאוחר כל כך?”
“משמרת בבית הקפה,” השבתי.
“את עובדת בבית קפה?” קלואי קפצה. “זה בטח ממש כיף! אני מתה על ריח של קפה!”
“אה… זה נחמד,” אמרתי, לא בטוחה כל כך. “כלומר, החברות שלי עובדות שם, אז אני מניחה שזה כיף…”
“צריך ללכת לישון,” מקס אמר, וקלטתי שזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר. קולו היה עמוק ומעט צרוד. “מחר מתחילים לעבוד מוקדם.”
כשיתר השחקנים הנהנו בהסכמה, הנחתי שמקס משמש כדמות אחראית ובוגרת בחבורה הזאת.
למזלי סיימתי כבר לאכול, כך שעזבתי את חדר האוכל איתם ועליתי במעלית ביחד עם מקס, קלואי ואדוארדו. כשהגענו לקומה שלי יצאתי, והם המשיכו למעלה, לסוויטות המלכותיות.
ברגע שנכנסתי לחדר שלי הלכתי להתקלח, וכשהייתי נקייה ולבושה בפיג'מה, פניתי לשמוע אם יש לי הודעות קוליות בנייד. הייתה לי רק הודעה אחת, מבית החולים. האחות אמרה שמצבה של אמא לא השתנה, אך שכן אחד הרופאים ששמר עליה הודיע שהיא אמרה "ג'ורג'”.
מחקתי את ההודעה, נכנסתי למיטה, מתכרבלת בשמיכת הפוך, והכרחתי את עצמי להירדם. לפני שהמחשבות יחזרו לפני השטח ויגרמו לדמעות לא רצוניות להשפך.
פרק שישי – היציאה לבר (חלק ראשון)

הימים עברו במהירות. הייתי עם הלנה, הלכתי למשמרות, ולא פגשתי אף אחד מצוות ההפקה של הסרט. כן ראיתי אותם בחדר האוכל של בית המלון בארוחות, אבל כל הפעמים הייתי עם הלנה ולא הלכתי לדבר איתם. פשוט התבוננתי בהם מרחוק – או ליתר דיוק, התבוננתי באחד ספציפי מהם מרחוק. לאחר צפייה ממושכת, הבנתי שמקס וג'ק הם חברים ממש טובים – דבר שהפתיע אותי מאוד, כי ג'ק היה כולו קרן שמש חייכנית, בזמן שמקס היה רציני, קשוח, וקר. כמו הירח. אבל תפסתי אותו מספר פעמים מסתכל על ג'ק בחיבה, כך שהנחתי שאולי החיבור ביניהם הוא לווא דווקא רע – למרות השוני העצום.
כשהגיע יום שישי, כשהייתי במשמרת הבוקר בבית הקפה, דילן הזכיר לי שהבטחתי ללכת איתו לפתיחה של הבר של חברו הטוב, לוק, כחברה המפוברקת שלו. הצלחנו "להסתיר" את זה מאוליביה, והרגשתי רע מאוד עם זה. אוליביה הייתה חברה טובה שלי – לא רציתי לפגוע בה בשום דרך שהיא. ידעתי שהייתי אמורה לסרב לדילן, אבל כבר הבטחתי לו, ואני מקיימת הבטחות.
בתום ארוחת הצהריים בחדר האוכל של יום שישי, הופתעתי לראות את ת'ים המפיק ניגש אלי. “אני יכול לבקש ממך טובה, מארקוס?” הוא שאל, מסתכל עלי ברצינות תהומית.
“תלוי מה ולמה,” אמרתי, מסתכלת עליו בחשדנות.
“אני רוצה שתקחי את השחקנים למקום כלשהו שיתרעננו ויהנו,” הוא הסביר. “הם עבדו קשה בשבוע האחרון, ואני רוצה שיאגרו כוחות לעוד שבוע של צילומים מפרכים.”
“אה…” היססתי. “זאת תהיה קצת בעיה. פשוט, אני הולכת עם מישהו לאיזה בר – “
“ – אז קחי אותם איתך!” ת'ים התחנן. “הם חייבים את זה, בשביל השפיות.”
שוב המלודרמטיות הזאת. חשבתי שרק לשחקנים יש את זה – קלואי הדגימה לי יפה מאוד בארוחת הערב ההיא – אבל מסתבר שגם למפיקים יש. שפיות? זה לא כאילו הם מצלמים מותחן פסיכולוגי או סרט אימתי מטורף – בסך הכל קומדיה רומנטית שטחית. אז על מה כל המהומה?
“אני אשאל,” אמרתי לבסוף. “אם אני יכולה להביא אותם.”
וכך מצאתי את עצמי מטלפנת לדילן. “זה בסדר אם אני אביא איתי היום כמה אנשים לפתיחה של הבר?” שאלתי.
“בטח,” דילן ענה. “כמה שיותר – כך יותר טוב. מי האנשים?”
ואחרי שהשבתי לו, לא היה ספק בכלל בכך שאביא את השחקנים המפורסמים איתי.

***

כשהגיעה השעה שבע, אני כבר הייתי מקולחת ועטופה במגבת עם טרבוש על הראש. חטטתי בארון בחיפוש אחר בגדים הולמים, ולבסוף התפשרתי על מכנסי ג'ינס כהים, צמודים וארוכים, זוג מגפיים שחורות, גופיית סבא שחורה ומעליה ז'קט עור שחור. נראיתי מעט פריקית, אבל אהבתי את הבגדים האלו כי הם עשו לי גזרה יפה, לכן לבשתי אותם. לאחר מכן, פיזרתי את שיערי וייבשתי אותו בעזרת הפן, והתלתלים האדומים שלי קפצו לכל עבר. תהיתי אם לשים איפור – ולבסוף החלטתי על קו עדין מאוד של זהב בעיניים, ושפתון אדמדם.
לאחר כל ההתארגנויות, הגיעה השעה שמונה ואני ירדתי ללובי, איפה שאמרתי לת'ים שיגיד לשחקנים לפגוש אותי. כל הבנים כבר היו שם, ואני נעצרתי במקומי.
מקס. הוא לבש מכנסי ג'ינס משופשפים ופשוטים, חולצה מכופתרת לבנה שכפתוריה למעלה מעט פתוחים וחושפים מעט מהחזה הבטח-מדהים שלו. השיזוף שבעורו הודגש, שיערו הבלונדיני המלוכלך היה מסודר ומבולגן כאחד, והעיניים האלו שלו, הכחול הכל-כך שלם הזה, שתמיד הזכירו לי שמיים חסרים עננים ביום בהיר וצלול…
ואיתו היו ג'ק, כמובן, שלבש גם הוא בגדים המתאימים ליציאה שנראו עליו מצויין; אדוארדו, שתלתליו הכהים היו מלאים בג'ל; ועוד שני בחורים שעוד לא פגשתי אישית או רשמית, ובכל זאת ידעתי מי הם.
ג'יימס ניקולסון היה אחד מהם. הוא היה בחור בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי לאיזו דוגמנית, שלשם שינוי הייתה חכמה – קראו לה ג'ני או משהו כזה – והוא נראה צעיר מאוד. היה לו שיער חום קופצני, עיניים שחורות כמו הלילה, ושפם-זקן סקסי, שעוצב כי שעוצב בכוונה. כמובן שגם הוא היה שרירי – משהו שמחבר בין כל השחקנים שראיתי עד כה – ועור היה מעט אדמדם, סימן לכך שנשרף בשמש של אי החופש.
השני היה לוגן פוקס. עיניו היו כחולות כהות מאוד, עד שנראו שחורות כמו של ג'יימס, שיערו היה חום עם גוונים בהירים ולא טבעיים, וגם הוא, כמו כולם, היה שרירי, אך מעט פחות. וכמובן שגם הוא היה הורס. נוסף על כך, ידעתי שהוא בגילם של מקס וג'ק, אולי אפילו מעט צעיר מהם, בשנה או משהו כזה.
“ערב טוב, אמה,” קולו הפלרטטני של ג'ק הקפיץ אותי ממחשבותי. “את נראית מדהים היום, כמו תמיד.”
חשבתי שאני כבר אתרגל לפלרטוטים האלו שלו, אבל מצאתי את עצמי מסתכלת עליו באטימות, ואולי אפילו במבוכה. לא אהבתי שהוא כל הזמן אומר לי שאני יפה או מדהימה או מהממת. זה גרם לי לחוש אי נוחות מסוימת, ולא אהבתי את זה. “תודה,” אמרתי, כי למקות הכל, אני יודעת איך לקבל מחמאות. “גם אתה נראה… אה… טוב.”
חיוכו של ג'ק התרחב לאור היסוסיי. “רק טוב, מה?”
דלתות המעלית שנפתחו חסכו ממני להגיב. קלואי, התאומות סאנצ'ז, והאנה מרטין, האחת והיחידה, זאת שהייתה עם ג'ק בראיון אצל גבריאל מארקס, יצאו מהמעלית. קלואי נראתה מדהים בשמלת-מועדונים אדומה וסקסית, עם עקבים שחורים גבוהים תואמים. איב סאנצ'ז לבשה מכנסי ג'ינס קצרים הרבה יותר מידי, עד שראו לה מעט את הישבן, עם חולצה לבנה שפתוח בכתפיים. אחותה, זואי, לבשה גם היא מכנסי ג'ינס קצרים, אך באורך נורמאלי, עם גופייה ורודה ונעלי פלטפורמה מגניבות. האנה, לעומת כל האחרות, לבשה שמלה פרחונים שהפכה אותה למעין קדושה, עם נעלי סירה פשוטות. אבל הבגדים רק גרמו לה להיראות הרבה יותר יפה ממקודם.
“היי,” אמרה לי זואי, והתפלאתי למצוא חיוך על פניה. “את נראית ממש טוב! אבל לא חם לך?”
“אה, לא,” הודעתי לה. “עכשיו כבר חורף באי. יהיה לכן קר,” הזהרתי. בכל זאת, עוד מעט דצמבר כאן.
“אנחנו נסתדר,” ביטלה קלואי את דברי בתנועת יד, וחייכה אלי חיוך ידידותי זהה לזה של קלואי. “אל תדאגי, יש לנו עור של פיל.”
תהיתי אם היא תמשיך להגיד את זה גם בעוד כמה דקות כשנצא.
איב הסתכלה עלי בזעף, אך לא טרחה בכלל לומר לי דבר ורק הלכה ללוגן, ופטפטה איתו עם חיוך פלרטטני על פניה הגסות. לוגן חייך חצי-חיוך מזמין, והניח את ידיו על ישבנה וירכה של איב. הסטתי את מבטי בגועל, אך לא לפני שתפסתי את האנה, שגם היא לא הסתכלה עלי אפילו, מדברת בלהיטות עם ג'ק, כשסומק קל על לחייה ומבטה…
מאוהב. היא הייתה מאוהבת בג'ק. זה היה ברור כשמש ביום צלול. ויכולתי לראות שלפי הריחוק של ג'ק שגם הוא שם לב לזה, למרות שהוא לא הצליח למנוע מעצמו לפלרטט איתה. הייתה לי תחושה שכל בחורה זוכה לפלרטוט מצידו.
“שנלך?” שאלתי בקול רם, גורמת לכולם להסתכל עלי. “דילן צריך להיות כבר בחוץ.” מבלי להסתכל על אף אחד מהם פניתי ליציאה, ואכן ראיתי שם את דילן, לבוש בבגדים שנראו חדשים, שיערו מסורק ועיניו מלאות בתדהמה כשראה את השחקנים יוצאים אחרי.
“דילן, תכיר,” אמרתי. “אלו ג'ק, מקס, קלואי, לוגן, ג'יימס, האנה, איב וזואי. שחקנים תכירו, זה דילן רוטצ'ר, הבוס שלי.”
לאחר ההיכרות – דילן לחץ את ידם של כולם, והשתדל להשאר מאוד "קול" לגבי זה – דילן הודיע לנו שהוא שכר לנו לימוזינה גדולה, אחת מאלו שהגיעו לאי ביחד עם השחקנים. ידעתי שהוא טחון בכסף, אבל זה כבר היה יותר מידי.
כשהתיישבנו בתוך הלימוזינה הכסופה – אני הייתי דחוקה, איכשהו, בין זואי לדילן – סיננתי אליו, “אתה לא צריך להרגיש מחוייב לעשות את זה. אנחנו בסך הכל יוצאים לבלות. אנחנו לא הולכים לאיזו פרימיירה של איזה סרט.”
דילן משך בכתפיו. “רציתי להרשים אותם,” אמר בישירות – הוא לא חדל להפתיע אותי עם הכנות והיושר הזה שלו. “ונראה לי שהצלחתי, חוץ ממקס הייס. הוא נראה ממש אדיש.”
כמובן שמקס יראה אדיש. הוא תמיד אדיש. ורציני. וקשוח. ותמיד גורם לי להסמיק. אלוהים, מה הולך איתי? רק מבט אחד לעברו והלב שלי רוטט. והוא אפילו לא דיבר איתי מילה. אני פתטית.
הגענו לבר, שנקרא "ג'ייקובס" – שזהו שם משפחתו של לוק, חברו של דילן – ויצאנו מהלימוזינה. ג'ק וקלואי כבר היו מעט שתויים (הם שתו בלימוזינה כוס וויסקי) וכשנכנסנו לבר לאחר "סלקצייה" – ברגע שה"סלקטור" ראה אותנו עם השחקנים הכי מפורסמים בעולם, לא היינו צריכים בכלל לחכות בתור, שהיה מלא במעריצים שצווחו ברגע שראו את השחקנים – הודעתי להם שיעשו מה שהם רוצים, כי אחרי הכל, אני לא השמרטפית שלהם.
דילן לקח את ידי בידו ושלח לי מבט מלא בחשיבות. הנהנתי בהסכמה, יודעת שאני צריכה לקיים את מה שהבטחתי, והלכתי איתו לבעל הבר החדש, לוק ג'ייקובס.
לוק היה צעיר מדילן בשנתיים בערך, עם עיניים כחולות-סגולות ושיער כהה. הוא היה ממוצא גרמני וידע את השפה באופן שוטף. היה לו אפילו מעט מבטא כשדיבר אנגלית.
“היי לוק, תכיר,” דילן אמר לאחר שנתן את החיבוק-אגרוף-משהו-הזה-שבנים-תמיד-עושים ללוק. “זוהי אמה מארקוס, החברה שסיפרתי לך עליה.”
לוק בחן אותי במבטי מלמעלה למטה, וההפך. החלטתי לשחק-אותה לא שמה לב, והורדתי את הז'קט כך שחשפתי את הגופייה שלבשתי מתחת. בשלב הזה עיניו של לוק התרחק והוא שרק. “נעים מאוד-מאוד להכיר, אמה,” הוא לחץ את ידי, חיוך מזמין על שפתיו. הוא העביר את מבטו לדילן והנהן באישור כביכול.
לא הבנתי למה. זה לא כאילו הוא דיבר איתי או משהו. האם באמת המראה כל כך חשוב לבנים, הרבה יותר מהאישיות? האם המראה זה באמת מה שגורם לבנים להתאהב בבנות?
“כדאי שתתחיל להכיס אנשים פנימה, לוקס,” אמר דילן בחיוך מעט מעושה. “אחרי הכל, זו הפתיחה הגדולה של הבר שלך.”
לוק הנהן וכעבור חצי שעה, הבר היה מפוצץ באנשים, שאת חלקם הכרתי כיוון שגרו על האי, ואת חלקם לא – כך שהסקתי שהם מעריצים שהגיעו לאי בשביל השחקנים. להפתעתי, אף אחד לא קפץ על השחקנים, אלא רק פלרטטו איתם במטרה מינית בלבד. הופתעתי לטובה – לא היה לי איכפת אם השחקנים יעשו דברים סוטים כאלה; היה לי רק איכפת שמעריצים לא יהרגו אותם או משהו.
במהלך השעה שלאחר מכן ישבתי עם דילן בצד ודיברנו מעט על דברים שקשורים לעבודה. אחרי הכל, לא באמת היינו זוג, ולא הייתה לנו שפה משותפת, כך שניסינו לעשות את המירב. ולאחר השעה הזאת, לוק גאל אותנו מפיברוק מערכת היחסים הזאת כשעלה על הבמה הקטנה של הדי-ג'יי ולקח את את המקרופון בידו.
“ברוכים הבאים לג'ייקובס!” הוא הכריז בשמחה. “אני מקווה שכולכם תעשו חיים הלילה, ושלא תשכחו לספר לחברים – הבר רק נפתח היום, ואני מצפה שהוא ימשיך להיות מלא באנשים גם במהלך השנים הבאות!”
קולות צחוק קלים נשמעו ולוק גיחך. “בכל אופן, אני מכריז באופן רשמי על פתיחת הבר! אז תהנו, תבלו טוב, ותזכרו – אם שותים, לא נוהגים!”
לאחר מילותיו של לוק המסיבה אכן התחילה, והלילה הזה נהפך ללילה שכנראה לא אשכח לעולם. לטוב ולרע.
פרק שישי – היציאה לבר (חלק שני)

הלילה עבר בטשטוש. חלק מהדברים זכרתי, חלק לא, חלק חלקית. אבל היו מספר דברים שנחקקו בזכרוני לתמיד.
הצרות התחילו בחצות. עד אז פטפטתי עם דילן בצד, ובחנתי מזווית העין שכולם בסדר. כל השחקנים היו כבר מעורבבים עם האנשים במועדון, מפטפטים, שותים, רוקדים, או סתם מתמזמזים בצד. קלואי, להפתעתי, לא הייתה מהמתמזמזים, אבל כן רקדה צמוד-צמוד עם שני בחורים, אחד מלפנים ואחד מאחור, וכל פעם הסתכלה לצד במעין חשש, או ציפייה, כאילו היא רוצה שמישהו יבוא ויגיד לה שמה שהיא עושה לא בסדר. או שמישהו ספציפי יבוא ויאמר לה את זה.
האנה הייתה דבוקה לג'ק כל הזמן. לאן שג'ק הלך – האנה הלכה אחריו. איפה שג'ק ישב, היא ישבה לצידו. אם הוא אמר מילה, היא הייתה חייבת להגיב. זה היה דיי פתטי למען האמת, ולמרות שהייתה יפהפייה הורסת, היופי שלה כבר לא היה כל כשהסתכלתי עליה. מה שראיתי היה בחורה נואשת באופן נוראי לתשומת ליבו של בחור. זה גרם לה להיראות כמו סמרטוט רצפה.
את מקס לא ראיתי כלל. כבר התחלתי לחשוד שאולי הוא ברח מהמועדון בשלב מסוים.
בכל אופן, הגיעה השעה המדוברת, ודילן הכריח אותי לרקוד איתו קצת. לאחר שני שירים בהם מצאתי את עצמי מנופפת בידי בצורה מביכה, הוא לקח אותי לבר והתחיל לשתות. “כדאי שתמנן את האלכוהול, דילן,” הזהרתי. “אני לא הולכת לסחוב אותך איתי הביתה.”
דילן לא הקשיב לי, ובשעה אחת הוא כבר היה שיכור כולו. זרם חדש של אנשים נכנס לבר באותו הזמן, לאחר שאנשים אחרים יצאו. דילן לפת את פרק ידי והתחיל לרקוד איתי כמו משוגע. מבטו היה לא ממוקד, וריח האלכוהול המסריח נדף מפיו. “את כל כך יפה,” הוא אמר לי. “איזה מזל שאת שלי.”
נגעלתי מהמצב. “דילן, אתה צריכה לשתות מים.”
הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי. “אל תכחישי את זה, אוליביה. את יודעת שאת אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותך.”
לזה לא ציפיתי. ידעתי שאוליביה מאוהבת בדילן כבר זמן מה, אבל שדילן יאהב אותה חזרה? אם הוא אוהב אותה חזרה למה שיקח אותי לבר ולא אותה? ולמה בכלל כל העניין של הפברוק?
ואז נזכרתי שדילן שיכור כרגע, ושהוא מדבר שטויות. מחשבה חדשה עלתה לראשי, ומצאתי את עצמי תוהה, האם דילן, בתת מודע, מרגיש משהו לאוליביה…?
לא שזה משנה, כי בדיוק באותו הרגע הוא הדביק לי נשיקה רטובה ומגעילה על השפתיים.
וכך הלכה לעולמה הנשיקה הראשונה שלי. למזלי, לא הייתה מעורבת שום לשון בתוכה, אבל הוא כן ניסה לגרום לפתוח את פי בשבילו. הצלחתי איכשהו להדוף אותו ממני, מנגבת את פי בגועל. איך אני אמורה להסתכל עליו בעיניים במשמרת הבאה?
ולחרדתי, אוליביה ראתה אותנו. היא בטח נכנסה עם זרם האנשים החדש, וראיתי שאיתה נמצאת סופיה, שבהתה בחולמניות בג'ק, שהיה עם האנה הנואשת בצד, ושאיזה בחור חמוד קרקר סביבה.
“את יודעת שאני אוהבת אותו!” היא צעקה עלי, לאחר שלוק גרר את דילן – שהתעלף מהאלכוהול – ממני. “אז מה את חושבת שאת עושה כשאת יוצאת איתו לכאן ומתמזמזת איתו?!”
“אוליביה, הוא שיכור!” צעקתי חזרה ביאוש. “הוא לא יודע מה הוא עושה!” החלטתי להשאיר את השאלה של למה היא באה לבר הזה לאחר כך.
“לא איכפת לי!” היא התעצבנה, מבטה שבור. היא ראתה בי בוגדת.
למזלי, היה לי שכל. “הוא חשב שאני את, אוליביה! הוא קרא לי בשמך! הוא רוצה אותך, לא אותי! אני סתם משחקת-אותה חברה שלו כי הוא ביקש, והוא לא רצה לקחת אותך כי הוא לא רצה שתחשבי שזה יותר ממה שזה באמת!”
“אבל אם הוא רוצה אותי למה הוא לא פשוט לקח אותי לדייט כמו שצריך?!”
“זאת באת תעלומה, אוליב, ואת צריכה לפתור אותה!”
לאחר מכן, אוליביה התנצלה על כך שפקפקה בי ונתנה לי חיבוק. הבנתי שגם היא קצת שיכורה, ולכן סלחתי לה במהרה, למרות שלא היה על מה לסלוח. הייתי צריכה לספר לה מההתחלה מה קרה. הרגשתי הקלה כשהאמת הייתה בחוץ.
כמה חבל שלדילן לא סלחתי כל כך. לא על כך שהוא השתכר, אלא על העובדה שהוא גזל ממני את הנשיקה הראשונה שלי. אומנם זה לא כאילו ציפיתי לנשיקה ראשונה מהסרטים, לאור שקיעה או משהו, אבל כן רציתי שהיא תקרה מאהבה. ובסוף זה קרה בגלל שדילן השתכר.
יופי דילן.
כשכבר חשבתי שהערב לא יכול להיות גרוע יותר, ראיתי מקס יושב על הספות בצד עם שתי בחורות מהמממות משני צדדיו. הוא נראה פכח כך שהסקתי שההתנהגות האחראית שלו גורמת לו לא לשתות יתר על המידה. שתי הבנות, לעומת זאת, נראו מאוד שתויות, ובזמן שאחת מהן נישקה את צווארו ולסתו, ידה של השנייה ליטפה את חזהו וירדה למטה, לכיוון…
לפני שהספקתי להסיט את מבטי או לנסות ולפענח את הצביטה הקטנה שחשתי בלב – מה לעזאזל עובר עלי? – ראיתי את פניו של מקס מתקשחו והוא העיף את הבנות מעליו וקם ממקומו. תחושת הקלה כמעט גרמה לי ליפול לברכי. ידעתי שהוא לא כזה. ידעתי שהוא לא יתן להן לגעת בו ככה, בלי רשות.
הוא הלך לבר והחלטתי להתיישב לידו. השעה כבר הייתה שלוש, ולא ראיתי את אוליביה או סופיה יותר.
לאחר שהזמנתי כוס וודקה, פניתי להסתכל על מקס, שנראה כאילו הוא לא שם לב לקיומי. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק אחר כך, אלא רק ששתיתי שתי כוסות של אלכוהול – דבר שהפליא אותי, כי שנאתי אפילו את הריח של אלכוהול – ואז הזכרון הבא שלי, הוא שאני בשירותים של הבר, כשפני בתוך האסלה, ואני מקיאה. מישהו אחז בשיערי כדי שלא יכנס לי לקיא, וכשהרמתי את מבטי כמה דקות אחרי זה, ראיתי, לחרדתי, שזהו מקס.
הסמקתי מבושה. לא רציתי שהוא יראה אותי במצב המביך הזה. מעולם לא הקאתי, שלא לדבר על כך שמעולם לא שתיתי.
המבט על פניו של מקס הודיעו לי שאני מחוקה מבחינתו. המבט הזה גרם לליבי לפרפר, ומצאתי את עצמי מתעלפת בזרועותיו שוב.
הפעם הבאה שהתעוררתי, הייתה כשהייתי מכורבלת בין זוג זרועות חזקות ושריריות. מישהו החזיק אותי כמו-נסיכה, וכשהבטתי למעלה, ראיתי בין הערפול שבעיני, שזהו מקס. הבעתו הייתה בלתי קריאה.
ובבוקר, קמתי כשאני במיטה שלי בחדרי בבית המלון נואל. הייתי רחוצה ולבושה בפיג'מת הכותנה האהובה עלי. שיערי היה מסורק וקלוע לצמה, והריח מפי לא היה של אלכוהול אלא של משחת השיניים שלי.
“בוקר טוב לך,” קול מוכר אמר וכשהבטתי הצידה, ראיתי את הלנה יושבת על הכסא ליד מיטתי. היא קראה ספר שנקרא "המפץ הגדול". היא תמיד אהבה לקרוא על אסטרונומיה ופיזיקה.
כאב ראש חד תקף אותי והלנה הושיטה לי כוס מים וכדור שהיא הכינה מראש. “זה יגרום לך להרגיש יותר טוב,” היא אמרה בחיוך נעים וחם.
עשיתי כבקשתה ולקחתי את הכדור. תוך כמה דקות כאב הראש נרגע.
“מה קרה?” שאלתי, משפשפת את עיני ומתמתחת.
“הבחורצ'יק החמוד ההוא, השחקן, מקס, הביא אותך עד לחדר,” היא הסבירה בחיוך מרגיע. “הוא קרא לי והודיע לי שאת שיכורה ושאת זקוקה לטיפול, ושהוא לא השמרטף שלך אז שאני אעשה את זה.”
הזעפתי פנים. “אני כזאת מטומטמת,” מלמלתי. “אם רק לא הייתי שותה, אולי עוד היה לי סיכוי…” נשכתי את שפתי. סיכוי למה? להיות איתו? אני לא עד כדי כך טיפשה. אני אמורה לדעת שאין שום סיכוי שבעולם שאני אהיה עם מקסימוס וויליאם הייס. ולפי מה שקרה בלילה, הוא כנראה גם לא ממש רוצה להיות בחברתי.
“הוא דאג לך, יקירה,” הלנה הניחה את ידה על ידי. “הוא אולי אמר מילים נוקשות, אבל המסר בהם היה ברור. 'תטפלי בה, כי אחרת היא לא תהיה בסדר'. חוץ מזה, הוא הביא לכאן את הכדור מוקדם יותר, ואמר שהכדור הזה הוא משכח הכאבים הכי חזק בשוק.”
ליבי התחמם בבת אחת בעקבות מילותיה של האישה האהובה עלי בעולם. “אני לא חושבת שהוא באמת דאג לי, אלא פשוט דאג לכך שהוא לא ירגיש רע עם עצמו אם הוא לא 'ידאג' לי. אבל תודה, הלנה.”
הלנה רכנה ונישקה את מצחי. “אם זה מה שאת חושבת…” היא נאנחה. “בכל אופן, תנוחי היום. אני אשאר כאן כמה שתרצי. הזמנתי שירות חדרים שיביא לכאן את ארוחת הבוקר בשביל שתינו.”
כמה שאני אוהבת את הלנה. “תודה.”
“אין על מה, יקירה. את יודעת שאת כמו נכדה ביולוגית שלי.”
המילים נאמרו בפשטות, והלנה נהגה לומר אותן הרבה פעמים, ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי אוהבת אותה יותר ויותר.
ארוחת הבוקר אכן הגיעה והלנה הניחה את המגש על ברכי במיטה. היא הזמינה לי את הדברים שאני הכי אוהבת לאכול, והוקרתי לה תודה רבה על כך.
לאחר ארוחת הבוקר, הלנה הציעה שאני אנוח עוד קצת. היא נתנה לי עוד כדור, ולאחר שהלכה מחדרי, נרדמתי, ושינתי הייתה מלאה בחלומות על בחור שלקח אותי בזרועותיו, ועל נשיקה בטעם אלכוהול.
פרק שביעי – מצב-רוח רע

“אמה?”
הקול היה מוכר, אך לא היה שום סיכוי שהוא קורא לי. הוא הרי שונא אותי – כבר השלמתי עם זה. במיוחד אחרי שלשום בלילה, מה שקרה במסיבה.
הסתובבתי באיטיות ואכן, מקס עמד מולי, ידיו בכיסי הקפוצ'ון האפור שלבש, פניו רציניות כתמיד. זו הייתה הפעם הראשונה שקרא לי בשמי, או שפנה אלי כך, והידיעה גרמה לליבי לפרפר מעט.
“איך אני יכולה לעזור לך?” שאלתי, כאילו אני עכשיו מלצרית בעבודה שלוקחת הזמנה מלקוח.
הוא נשאר אדיש. “תוכלי להסביר לי איך להגיע לכנסייה? אני יודע שיש אחת בלבד כאן על האי, אבל אין לי מושג איפה היא.”
תהיתי למה הוא צריך כנסייה, אבל אז נזכרתי שהיום יום ראשון, ויש תפילה למאמינים. לא ידעתי שהוא מאמין בנצרות, או שהוא נוצרי.
יותר מכל, הופתעתי מהעובדה שהוא פנה אלי.
“בטח,” אמרתי, מרגישה סומק קל עולה ללחיי. “אני יכולה לקחת אותך לשם.”
“אני יכול להסתדר לבד,” הוא אמר אוטומטית.
משום מה, זה גרם לי לחייך מעט. “מזמן לא הייתי בתפילה,” לא מאז שאבי עזב את הבית. “אני אשמח ללכת.”
וכך מצאתי את עצמי, מייד לאחר ארוחת הבוקר, עומדת מול האופנוע שהיה שייך, כך מסתבר, למקס. “ת'ים הרשה לכל אחד להביא משהו אחד חשוב מהבית,” הוא הסביר ומבלי להסתכל אלי זרק לעברי קסדה. “אני הבאתי את האופנוע שלי.”
שמתי את הקסדה על ראשי, וראיתי שלו אין אחת. “למה אתה לא שם קסדה?” שאלתי, מבולבלת.
“יש רק קסדה אחת,” היה ההסבר העלוב, והוא הצביע על המושב מאחוריו. “שבי.” פקד.
צייתתי והתיישבתי מאחוריו, כורכת את ידי בעדינו סביב מותניו. הוא התקשח תחת זרועותי, אך לא אמר דבר והתניע את האופנוע.
הרגשתי שמעט חם לי בזמן שהשענתי את ראשי על גבו, וידעתי שזה לא הגיוני בגלל שקריר. הסמקתי כשחשבתי על מסת השרירים שנמצאת בין זרועותי כרגע, ושמחתי שאני חובשת קסדה כי אחרת הייתי מובכת הרבה יותר.
כיוונתי אותו לכנסייה, וכשהגענו לקצה העליון של המדרון התלול, הוריתי לו לעצור. “מכאן חייבים להמשיך ברגל,” הודעתי לו.
הוא הנהן, ונעצר. הסרתי את הקסדה מראשי, והוא לקח אותה ממני ושם אותה בתא המטען הקטן של האופנוע. “בוא אחרי,” אמרתי לו, והתחלתי לרדת את המדרון. קרני שמש בודדות בקעו מבין העננים שמלאו את השמיים, וגרמו לים, שהיה באזור הזה של האי הרבה יותר צלול, לזהור מעט. חייכתי כל הדרך. בשלב מסוים באמצע המדרון מקס עקף אותי ולבסוף הגיע למישור שלמטה. הוא הושיט לי יד לעזרה, ושוב הופתעתי לטובה. לקחתי אותה והוא עזר לי לרדת את סוף המדרון.
מולנו היה את שדה הסחלבים – דשא ירוק וזך שמתוכו בוקעים סחלבים בכל הצבעים והמינים, כולם, חוץ מכחול. היו שם רק סחלבים בגוונים סגולים וכדומה, אבל אף לא אחד מהם היה כחול. כחול היה צבע יחסית נדיר לסחלבים, ולכן כל כך התלהבתי בזמנו כשמצאתי סחלב אחד כחול. אחת מהאגדות האורבניות של אומרת, שאם אתה מוצא סחלב כחול יהיו לך חיים ארוכים, ורובם מאושרים.
תמיד רציתי למצוא עוד הפעם סחלב כחול.
“מקום יפה, נכון?” חייכתי לעבר מקס… שלא חייך בחזרה. פניו היו בלתי קריאות כמו תמיד, והוא פשוט הלך לכיוון הכנסייה העתיקה. נאנחתי, והלכתי אחריו. הוא בחור קשה, אבל משהו בי רצה לפענח אותו, לדעת מה הוא חושב.
נכנסנו אל המבנה העתיק, וחייכתי שנית. החלונות בכנסייה כאן היו גדולים ומעט מאובקים, בגג הכנסייה היה ציור קיר סביב חלון מעוגל גם הוא, שדרכו, בדרך מסתורית, נכנסה קרן שמש והפכה את הזכוכית לצבעונית, עם כל צבעי הקשת. ציור עתיק של ישו היה בקצה הכנסיה, לצד תא הוידואים.
מקס התיישב בשורה האחורית, ואני החלקתי למקום לידו. היו מעט אנשים בכנסייה, רובם כבני שישים ומעלה. הכומר עצמו – חוויאר דלגדו – היה כבן חמישים, עם זוג עיניים ירוקות צלולות שרואות הכל, ושיערות שיבה שזורות בין השערות השחורות.
הוא התחיל את המיסה ומהצד ראיתי את מקס עוצם עיניים, ידיו קמוצות לאגרופים. החלטתי לעצום עיניים גם אני, להתנתק לרגע מהעולם הזה.
קולו המרגיע והעמוק של הכומר דלגדו גרם לכל שריר בגופי להשתחרר, ולכל כולי להיות שמוטה ורפויה. התפילה נשאה לאוזני, ואני נתתי לה לעטוף את כולי. התחושה הייתה כל כך מרגיעה עד שהציפה אותי מלמעלה למטה, מבפנים החוצה.
כשהכומר דלגדו סיים לדבר, לקחו לי כמה רגעים לפתוח את עיני ולחזור למציאות. מקס לצידי כבר עמד, מוכן לתזוזה. הוא סימן לי עם ראשו לצאת, והסיט את מבטו במהירות, אך הספקתי לראות את ההבעה שהייתה לו בעיניים לפני שהסווה אותה תחת מעטה האדישות.
עצב. יגון. כאב עמוק שכזה. זה גרם לי לרעד קל בזמן שקמתי, ומצאתי את עצמי פותחת וסוגרת את פי כמו דג, לא יודעת מה לומר, או אם כדאי לומר בכלל משהו.
יצאנו מהכנסייה, ולאחר כמה צעדים, החלטתי לעשות מעשה. “בוא נעשה סיבוב כאן על החוף,” הצעתי לגבו של מקס. “אומר שהים פה הוא הכי יפה בכל העולם, אפילו יותר מהאיים שבתאילנד או בקריביים. כדאי לך לראות.”
כשהוא הסתובב ופניו נותרו אדישות כפי שהיו, הייתי בטוחה שיסרב, אך להפתעתי הוא הנהן. הלכנו לכיוון החוף, והתחלנו ללכת לאורכו, על החול הרך. קול שבירת הגלים מילא את החלל הדומם בינינו, ולאחר כמה דקות הליכה בשקט, החלטתי שנמאס לי.
“למה אתה שונא אותי כל כך?” פלטתי בקול חלש.
זה גרם לו לעצור ולהסתכל עלי בהפתעה – הבעה שלא ראיתי על פניו עד אותו רגע. “מה זאת אומרת?” הוא שאל.
“אתה לא מחבב אותי במיוחד,” הודעתי לו, למקרה והוא לא שם לב. “בקבלת הפנים היית ממש קר, ובמועדון, ואחרי זה, כשהשתכרתי והיית צריך לסחוב אותי…” נאנחתי, והתעלמתי מלחיי האדומות. “זה ברור כשמש שאתה לא סובל אותי.”
הייתי יכולה לחשוב שההבעה על מבולבלת על פניו ממש חמודה אילו זה היה יום אחר, וסיטואציה אחרת. כרגע, זה רק הראה לי כמה הוא אבוד. “אני לא שונא אותך,” לסתו התקשחה, והבעתו נהפכה רצינית ואדישה כתמיד. “אני לא מכיר אותך, ולכן אני גם לא יכול לחבב אותך.”
הגיוני. “אז למה אתה לא מנסה להכיר אותי?” העזתי והתקרבתי אליו צעד אחד.
הוא נשאר נטוע במקומו. “כי אני לא כאן בשביל להתחבר עם אנשים,” הייתה התשובה. “אני כאן בשביל לעשות את העבודה שלי, ואחרי זה אני עף מפה.”
קמטתי את מצחי. “אבל אתה לא חייב,” מלמלתי. “אתה לא חייב לחשוב ככה.”
“סליחה אם זה פוגע בך,” הוא אמר בטון שלא שידר התנצלות בכלל, ורוח קרירה נשבה ובדרה את שיערו הפזור, שקצוויו דגדגו את צווארו. “אבל אני לא מעוניין בשום קשר איתך, או עם כל אחד אחר על האי הזה. אז אם תוכלי פשוט להניח לי לנפשי, הכל יהיה בסדר.”
להניח לו לנפשו? כאילו מי ישמע מה כבר עשיתי, ניסיתי לדבר איתו! סומק עלה על לחיי, שלא היה קשור בכלל למבוכה. הוא היה מבושה. בושה מעצמי. למה לי לנסות בכלל להתיידד עם האידיוט הזה?! “כרצונך,” אמרתי בקול הכי מתון שמצאתי. “אני לא מכריחה אף אחד להיות חבר שלי.”
“יופי,” קולו היה קר עכשיו. “אז אפשר לחזור?”
“ברצון.” זה נאמר באותו הטון.
הדרך חזרה במעלה המדרון הייתה שקטה, והוא לא עזר לי אפילו לעלות את הקצה האחרון שלו. הוא התיישב על האופנוע, הושיט לי את הקסדה, וחיכה לי שאתיישב מאחוריו, עם הקסדה על ראשי, וידי כרוכות סביב מותניו.
הנסיעה חזרה הייתה הרבה פחות מרטיטה מהנסיעה בהלוך. ירד לי ממנו לחלוטין. נכון, הוא עדיין היה מושך וסקסי בצורה שלא תאמן, ועדיין הרגשתי אליו הרבה יותר משיכה מאשר לג'ק למשל, אבל הניצוץ הזה שהיה בתוכי, כבה. מקס יכול לדחוף את הסקסיות שלו למקום בו לא זורחת השמש. אני גמרתי איתו.
כשהגענו לבית המלון, לא אמרתי דבר ופשוט דחפתי לידיו את הקסדה והלכתי. לא יכולתי לסבול להיות בקרבתו – גלי החוסר-חיבה שלו כלפי גרמו לשערותי לסמור, וזו לא הייתה תחושה שאהבתי.
יתר היום מצב הרוח שלי נותר רע. אפילו מצאתי עצמי נובחת בטעות על הלנה ההמומה. כמובן שהתנצלתי מייד, ואמרתי לה שזו לא אשמתה. ומפני שזאת הלנה, היא שלפה לי ציטוט. “הפוך את פצעיך אל חוכמתך.” של אופרה ווינפריי. אחרי זה, מצב רוחי השתפר קלות.
וכשעבדתי משמרת ערב, מצב רוחי ירד שנית. דילן בא והתנצל בפני על כל הבושות שעשה לעצמו בשישי בלילה, אוליביה הייתה מעט קרירה אלי, למרות שהייתי בטוחה שאנחנו בסדר, ובסוף יום העבודה קיבלתי מסרון מבית החולים.
מצבה של אימי נותר כפי שהוא.
ואני הלכתי לישון במחשבה שאולי, אם לרגע אחד, הייתי יכולה להיות שוב רגועה כמו שהייתי בתפילה בכנסייה, או אפילו להכנס למצב של קומה, אולי הכל היה משתנה, וחיי היו טובים יותר.
כי כרגע, לא חשתי שמחה.
חשתי רק את התחושה הנוראית הזאת ששמה אכזבה.
פרק שמיני – הזמנה מפתיעה

עברו שלושה ימים מאז יום ראשון המעצבן, ומצאתי את עצמי עומדת מחוץ לביתה של הלנה, שהפך לסט הצילומים של הסרט. מסתבר שהלנה שכחה כמה ספרים מאחור, וביקשה מת'ים שיתן לי להכנס לקחת אותם. כמובן שכל אחד שרואה את הלנה לא יכול לסרב לבקשותיה, ות'ים הסכים לי לבוא ולקחת את החפצים המדוברים.
לקחתי נשימה עמוקה ונקשתי מספר פעמים על הדלת. שומר ראש פתח לי, וכשאמרתי לו את שמי, אישר לי להכנס. בפנים, הבית היה כמעט שונה לחלוטין ממה שזכרתי. אבל לא התפלאתי, כי אחרי הכל זה סט צילומים עכשיו.
השתחלתי בין העובדים הרבים שמילאו את הבית והגעתי לאתר הצילומים הנוכחי – חדר השינה של הלנה. ת'ים, הצלמים, וכל יתר צוות ההפקה, עמדו שם בשקט, כנראה באמצע צילום, ונשמעו צעקות.
“חתיכת זונה!” שמעתי מישהו קורא, וכשהתקרבתי ראיתי בבהירות את הסצנה המצולמת. האנה מרטין, עטופה בשמיכה, נראית מבועתת, ג'ק לידה, ללא חולצה, ופלג גופו התחתון מכוסה בקושי על ידי אותה השמיכה, הבעת פניו מהולה באימה. מולם, עומד, היה מקס, שנראה רצחני. זה הכי הרבה רגשות שראיתי שהוא מפגין אי פעם.
חבל שזה בא לידי ביטוי במשחק.
כל הכמה ימים האחרונים לא יצא לי בכלל לראות אותו. איכשהו תמיד יצא שבארוחות לא היינו באותו הזמן ביחד באותו החדר. ועכשיו…
הוא נראה כל כך טוב, שהייתי צריכה להסדיר את נשמתי. הוא היה מולבש במכנסי ג'ינס פשוטות אבל שגרמו לגופו להיראות סקסי ביותר, חולצת כפתורים שכפתוריה מעט פתוחים, ונעליים שזיהיתי ששייכות למותגים. שיערו היה אסוף לקוקו קטן, ומשום מה, עיניו הכחולות נראו מודגשות ואפילו טיפה אפלות.
“הוא חבר שלי!” מקס צעק, ואני התכווצתי מהכעס והשנאה שנטפו מקולו. לרגע שכחתי שהוא משחק – הוא היה עד כדי כך טוב. “איך יכולת?! איך יכולת, איליאנה?!”
“שון, בבקשה – “ האנה התחננה, דמעות מפוברקות בעיניה.
“מופקרת!” הטיח בה מקס ופה ללכת אך ג'ק יצא ממתחת לשמיכה, לבוש בבוקסר בלבד, ולפת את פרק ידו.
“אל תקרא לה ככה,” הוא אמר בשקט, בקול מעט אכזרי, שלא זיהיתי אצל ג'ק. הוא תמיד היה כזה חביב וחייכני, כך שהשינוי הפתאומי היה מבהיל. “היא אחותך, לא סתם אחת ברחוב.”
מקס הסתכל עליו כמה רגעים בשנאה יוקדת, אז הפנה את מבטו באיטיות להאנה, ומבטו נהפך למגעיל. “היא כבר לא אחותי, בלייק.” הוא ירק ויצא מהחדר בטריקת דלת.
“ו…קאט!” קרא ת'ים, והורה לאחד האנשים לקרוא למקס. וכשמקס חזר, ראיתי שהוא חזר להיות המקס הרגיל, זה שדחה אותי בכזאת גסות. מקס האדיש, הרציני, השקול, המתון.
משהו בי רצה לגרום לו לאבד שליטה כמו שהדמות שהאנה שיחקה – איליאנה – גרמה לדמות של מקס – שון.
האנה יצאה ממתחת לשמיכה ,לבושה בחזיית סטרפלס ומכנסי ג'ינס קצרי. “איך זה היה?” שאלה את ת'ים, שביעות רצון מסויימת בקולה. היא הלכה לעבר ת'ים, איפה שג'ק ומקס כבר היו.
“היה – “ ת'ים התחיל לומר אבל אז ראה אותי. “אה, אמה. חשבתי שכבר לא תבואי.”
האנה, ג'ק ומקס פנו להסתכל עלי, וראיתי ששלושתם מופתעים לראות אותי שם. “אני צריכה הרי לקחת את הספרים,” התקרבתי לת'ים. “זה בסדר אם אני אעשה את זה עכשיו?”
“זה זמן מעולה, למען האמת,” ת'ים אמר בחיוך. “למעשה, רציתי לבקש ממך טובה.”
הרמתי גבה, דוחקת בו להמשיך, ללא מיללים.
“אני צריך כמה ניצבים לאחת הסצנות, במסעדת החוף שלכם,” ת'ים המשיך. “אם תוכלי לארגן לי כמה, אני אשמח. כמובן, את יכולה גם לשחק כניצבת.”
זו הייתה בקשה מאוד מוזרה, לכן מצאתי את עצמי שואלת, “לא הבאתם איתכם ניצבים משלכם?”
“רצינו שמקומיים ישחקו כניצבים, כדי שזה יעשיר את האווירה,” עוזרו של ת'ים, שזכרתי כי שמו הוא קולטון, אמר בחיוך מתנצל.
הנהנתי. “יש לי כמה חברים שישמחו לעשות זאת. למתי?”
“מחר, בשעה שלוש, במסעדת החוף 'ראסל'. את מכירה?”
כמובן שהכרתי. לא היה מקום אחד שלא הכרתי – כמו כל תושב באי החופש. הנהנתי.
“מעולה!” ת'ים התלהב. “אם כך, לכי קחי את הספרים.”
הנהנתי שוב והתעלמתי ממבטיהם הבוחנים של ג'ק, האנה ומקס. נכנסתי אל תוך הסט והלכתי לספרייה הפרטית של הלנה. משם שלפתי את הספרים שהלנה שכחה כשעברה לבית המלון – שני ספרים על מיסטיקה, וספר אחד על מוזיקה. הופתעתי, אך לא אמרתי דבר…
…עד שראיתי את שם הסופר. קפאתי במקומי, לא מסוגלת לנוע. הלנה מעולם לא הראתה לי את הספר הזה – והיא הראתה לי בערך כל ספר שיש לה. היא לא הייתה יכולה לדעת, עם זאת, כי היא לא יודעת הכל עלי, וטוב שכך…
“הכל בסדר, אמה?” קולו של ת'ים הקפיץ אותי.
“כ-כן,” פלטתי, והסתובבתי. “לקחתי את מה שאני צריכה.”
“מעולה, אם כך…” מבטו של קולטון הורה לי לעזוב. לא היה משהו שרציתי יותר מלעשות כן.
מלמלתי שלום חפוז לג'ק, מקס והאנה, ויצאתי מהחדר. עברתי שוב בין העובדים, הספרים צמודים לגופי, עד שנתקלתי במישהו.
“סליחה!” מיהרתי להתנצל והרמתי את מבטי, כדי לראות זוג עיניים כל כך כהות, עד שחשבתי לרגע שהן שחורות, עדש הבנתי שאלו עיניים כחולות.
עיניו הכחולות של לוגן פוקס.
“אין על מה,” החצי-חיוך ששלח לי היה ידידותי למדי.
הנהנתי לעברו, ופניתי לעקוף אותו, אבל הוא חסם לי את הדרך. הסתכלתי עליו בבלבול. “אתה צריך ממני משהו?” שאלתי באי הבנה.
“את אמה, נכון?” הוא שאל, חיוכו גורם לי לתחושה מוזרה.
“כן,” אמרתי. “נפגשנו בשישי בלילה, זוכר?”
הוא הנהן. “חשבתי…” הוא לקח נשימה. “תהיתי אם את רוצה לשתות איתי משהו היום? אחרי הצילומים?”
קפאתי פעם שנייה באותו היום. “בשמחה,” מצאתי את עצמי עונה לו. “מתי ואיפה?”
“תחכי לי בלובי בשמונה?”
“אוקי.”
ניסיתי להבין לְמה לעזאזל הסכמתי. כלומר, החלפתי אולי מילה אחת עם לוגן, ופתאום הוא מציע לי לצאת איתו? עד כמה מוזר זה יכול להיות?
זה לא שלוגן לא חמוד או משהו – הוא דווקא היה דיי חתיך. כששאלתי את לוסי עליו באח הימים, היא סיפרה לי שהוא מעין כוכב עולה בימים אלו בהוליווד. הוא שיחק עד כה בשמונה סרטים, וזה הסרט התשיעי שלו.
אז מה כוכב כזה רוצה ממני?
החלטתי פשוט לחכות לערב ולראות מה יקרה.

***

הלנה התרגשה לשמוע שיש לי דייט – הפעם אמיתי – עם בחור. “את חייבת ללבוש משהו מושך,” היא דחקה בי בזמן כשפשפשה בארוני. “בחורים כאלה לא באים כל פעם.”
“אבל למה שהוא יציע לי לצאת?” עוד התקשיתי להאמין שזה באמת קורה. “זה לא כאילו דיברנו או משהו…”
“את בחורה יפה, פנויה, ואדמונית. הוא לא צריך לדבר איתך בשביל לרצות אותך,” הייתה תשובתה של הלנה.
הזעפתי פנים. “אבל יופי זה לא הכל.” אם אני כזאת יפה, למה מקס לא רצה להכיר אותי?
זה בכלל לא קשור ליופי. זה פשוט כי מקס הוא בחור מיוחד, לא כמו השאר.
נאנחתי. הקול שבראשי אכן צודק. בחורים כמו מקס הם נדירים, או אולי אפילו לא קיימים. מקס מיוחד במינו. והייתי צריכה לעבור הלאה מההדלקות הסתומה שלי עליו.
“גברים צעירים לא מחפשים בנות עם אופי טוב,” הלנה חייכה בהתצנלות. “לפחות לא בהתחלה.”
“איך את יודעת כל כך הרבה?” התלוננתי בזמן שנשכבתי על מיטתי בעייפות. “את אמורה לא-לדעת דברים מודרניים שכאלה.”
“תתפלאי, אתם לא המצאתם את זה,” הלנה צחקה. “זה היה ככה גם בתקופתי. אני יכולה אפילו למנות לך את מספר המחזרים שהיו לי. היה הקטור, וחוליו, וגרגורי…”
“זה בסדר,” קטעתי אותה. “אני מבינה.” לשמוע על חיי האהבה של הלנה לא היה משהו שרציתי לעשות.
“…עד שהגיע ארתור, ובזה חתמתי את ימי החופש שלי.” צחוקה של הלנה היה עדין. “אלו היו ימים…” ארתור רוזייר מת כבר מזמן, כך ידעתי, אבל הלנה מעולם לא בכתה על כך. היא תמיד נוהגת לומר שהוא מחכה לה בעולם הבא, ושהיא תצטרף אליו בעתיד. אהבתי את הגישה שלה.
“בכל אופן, קחי את זה,” היא זרקה לעברי את אחת משמלותי. זו הייתה שמלה שחורה והדוקה עם שרוולים ארוכים ופתוחה בחזה ובכתפיים. “מתחת שימי גרביון שחור, כדי שלא יהיה לך קר.”
“זה חשוף מידי,” התלוננתי, אבל לא פקפקתי בחוש האופנה המפותח של הלנה.
לאחר שלבשתי את השמלה והגרביונים, ולאחר שכנועים רבים מצד הלנה לנעול את המגפונים השחורים שלי, היא סירקה את שיערי לאחר שחפפה אותו. לאחר מכן, היא אספה אותו לקוקו גבוה. “הייתי משאירה אותו פזור, אבל התלבושת שלך קוראת לזה,” הלנה אמרה.
“אני נראית כמו…” נשכתי את שפתי כדי לא לומר "פרוצה".
“כמו מלאכית רעה,” הלנה קרצה לי. “ועכשיו, יקירתי, כבר שמונה ורבע. נתת לבחור לחכות רבע שעה כמו שבחורה טובה עושה, אבל הגיע הזמן שתרדי.”
לא אהבתי לאחר, אבל הלנה הכריחה אותי בטענה שזה מושך גברים יותר כשהבחורה משחקת-אותה קשה להשגה. תהיתי אם היא צודקת. למרות שלא באמת רציתי להיות משהו מעבר ל…מכרים, עם לוגן, כן רציתי לראות אם באמת יש לי השפעה על בנים.
והתשובה שקיבלתי הייתה חיובית, כי ברגע שהגעתי ללובי, עיניו של לוגן כמעט יצאו מחוריהן. מייד חששתי שאולי התלבשתי יותר מידי יפה, אבל כשראיתי שהוא עצמו לובש בגדים יחסית מהודרים, רווח לי. “היי,” הוא אמר לי, חיוך מלא בפליאה על פניו.
“היי,” נשכתי את לשוני כדי לא להתנצל על האיחור. הלנה הורתה לי שזה כלל ראשון במה לא-לעשות כשיוצאים לדייט. וכיוון שידעתי שהלנה צודקת רוב הפעמים, פעלתי לפי הוראותיה.
“שנלך?” הוא שאל והציע לי את ידו. חייכתי קלות ולקחתי אותה.
הוא הודיע לי שנלך ברגל למקום אליו הוא רוצה לקחת אותי. הופתעתי, כי בכל זאת – הוא עדיין שחקן מפורסם. מה אם אנשים יקפצו עלינו משום מקום או משהו כזה?
אבל לוגן שם כובע שגרם לצל לכסות את עיניו, ואני נרגעתי. אף אחד לא יוכל לזהות אותו עכשיו.
ההליכה עברה בשתיקה נוחה, עד שהבנתי לאן הוא לוקח אותי, והייתי צריכה להתאפק מלומר משהו.
כי הוא לקח אותי אל בית הקפה בו עבדתי, וידעתי שהיום יש משמרת לילה לאוליביה ולסופיה.
משמע, הדייט הזה לא יוכל להיות רגוע בשום צורה כלשהי.
פרק תשיעי – עשרת הגדולים

אוליביה הייתה המלצרית שלנו. היא בחנה אותי בעיניה הירוקות, כמעט שולחת לעברי גיצים של קנאה, אך נשארה מאוד "אדישה" כשבאה ולקחה מאיתנו הזמנה. ניסיתי לחייך אליה בהתנצלות, אך ברגע שהצלחתי להפיק תנועה כלשהי בפני, היא פנתה לאחור והלכה.
“למה דווקא לכאן?” שאלתי את לוגן, שצפה בי בריכוז. “יש הרבה בתי קפה אחרים.”
לוגן משך בכתפיו. “כאן נראה חמים ונעים, ויש פה הרבה אנשים כך שלא יתעסקו בנו יותר מידי.” הוא לא הוריד את הכובע שלו, ועכשיו הרכיב משקפיים מזויפות. אך כל אלו לא גרמו לו להיראות פחות טוב.
“הגיוני…” מלמלתי, אבל לא יכולתי לדחוק את תחושת היאוש. אוליביה עכשיו תכעס עלי לא רק בגלל הנשיקה המטומטמת עם דילן, אלא גם כי לא סיפרתי לה, את מחברותי הטובות כביכול, שיש לי דייט עם לוגן פוקס, שעד כמה שניסה להסתיר את עצמו, אוליביה חדת העין היא לא מישהי שעבר לעבוד עליה.
ואוליביה מכירה כל מפורסם שחי – ומת – ככל הנראה.
אני שונאת סיבוכים.
“אז אמה,” חיוכו של לוגן הגיע לעיניו, שמתי לב. משהו שלי לא קרה כבר הרבה זמן. “תספרי לי קצת עליך.”
לקחתי נשימה עמוקה. “מה אתה רוצה לדעת?” רק שלא ישאל על המשפחה שלי, בבקשה!
“את הרי בת שמונה-עשרה, נכון?” הנהנתי, חשדנית. “אז את בטח עובדת איפשהו, כי תיכון גמרת.”
לא מדויק, אבל עדיף שיחשוב כך. “אני עובדת,” נאנחתי. “כאן, למעשה.”
לוגן נראה מופתע, ואז חיוכו נמחק. “אני מצטער, לא התכוונתי – “
“זה בסדר,” קטעתי אותו בחיוך קטן. “בטח לא איכפת להם שעכשיו העובדת שלהם היא לקוחה.”
הוא לא נראה משוכנע, ואני החלטתי להמשיך ולספר לו על "חיי", רק כדי להסיח את דעתו. “בנוסף לעבודה הזאת, אני המטפלת של הלנה, אימה של ברטה, מנהלת המלון.”
“אני זוכר משהו כזה,” הוא הנהן, דעתו מוסחת מהנושא הקודם. “זה יפה מאוד מצידך לעזור לקשישה כמוה.”
משכתי בכתפי. “אני אוהבת אותה מאוד, כאילו הייתה סבתי הביולוגית, ולעבוד בתור המטפלת שלה, זה כמו לקבל כסף על התחביב שלך.”
“בדיוק מה שאני עושה,” לוגן חייך. “לשחק זה כל חיי, התחביב שתמיד שמרתי במהלך כל הילדות שלי. ועכשיו, כשאני עובד בתור שחקן, אני פשוט נהנה ומרוויח על זה הון.”
משום מה זה גרם לי לצחוק. “אז מחשבות של מפורסמים לא כל כך שונות ממחשבות של העם הפשוט,” חייכתי לעברו.
הוא חייך באיטיות, חיוך מהסוג הפלרטטני שראיתי על ג'ק כל כך הרבה פעמים.
המשך הדייט עבר באותה צורה. אני סיפרתי לו על עצמי, והוא סיפר לי על עצמו, וגיליתי שיש לנו הרבה מחנות משותפים. אולי אפילו יותר מידי. עם כל דבר שאני אמרתי הוא הסכים, והביא דוגמא מחייו שלו, ולהפך. למעשה, זה הרגיש כאילו אני בדייט עם אח שלי או משהו כזה. היינו עד כדי כך דומים.
אוליביה לא דיברה איתנו מלבד כשהיה צריך. וכשסיימנו לאכול ולשתות, היא שלחה לי מבט יוקד שהודיע לי שהיא הולכת לתחקר אותי בקרוב מאוד. למעשה, אולי אפילו מחר, בסצנה עם הניצבים (נידבתי את כל עובדי בית הקפה ואת דילן למשימה כבר מוקדם יותר היום, והם, מן הסתם, הסכימו).
לוגן ואני הלכנו בשקט נעים חזרה לכיוון המלון, וכשהגענו אליו, הוא נעצר בחוץ. הסתכלתי עליו בשאלה, ואז ראיתי שהוא מתקרב אלי באיטיות. הוא היה סנטימטרים ספורים ממני, ראשו רוכן לעברי – כמו רוב האנשים, הוא היה גבוה ממני – וידעתי מה הולך לבוא, כך שהספקתי לעצום את עיני בדיוק לפני ששפתיו נחו על שפתי.
זה היה נחמד, אני אתן לו את זה. יותר טוב מהנשיקה עם דילן, זה בטוח. אבל… משהו שם היה חסר. זה לא שהוא לא נישק טוב – הוא אפילו נשאר צנוע ולא ניסה לדחוס את לשונו לתוך פי או משהו – אבל משהו, משהו שהיה אמור לגרום לזיקוקים בבטני, לא נמצא בנשיקה הזאת (קראתי מספיק ספרים רומנטיים בשביל לדעת מה אמורים להרגיש בנשיקה, נראה לי).
וכשלוגן התנתק ממני, ראיתי בעיניו שבשבילו הנשיקה הייתה יותר ממה שאני הרגשתי. החיוך שעל פניו היפות אכן שידר לי זאת.
וכשנפרדנו, הרגשתי צביטה קטנה של אשמה בלב, אך לא ידעתי על מה.

***

בבוקר שלמחרת, התארגנתי לצלילי הטלוויזיה הפתוחה. הייתי צריכה ללכת לחדרה של הלנה עוד כמה דקות כדי לקחת אותה לארוחת הבוקר.
הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ הבידור, משום מה. “…ועכשיו, להצבעה של עשרת הבחורים הכי שווים בעולם!”
האזנתי לקריינית המתלהבת בחצי אוזן, תוך כדי השתחלות לג'ינס הצמוד והארוך שאני אוהבת. הרוח הקרה של חודש דצמבר נשבה דרך החלון הפתוח וגרמה לי לרעד קל, אך ניסיתי למתן אותו.
“ההצבעה נערכה במשך חודשיים, ועכשיו יש לנו תוצאות!” נשמעו קריאות עידוד מהקהל. “ונתחיל מהמקום העשירי, שהוא…”
השם שהקריינית קראה לא היה מוכר. בדיוק באותו הרגע הצלחתי לרכוס את הג'ינס ואז עברתי ללבישת הסריג הורדרד והארוך, שהכי מחמם והכי נעים שיש. “ובמקום התשיעי…”
עברתי לשימת המגפונים השחורים שלי כשהקריינית קראה, “לוגן פוקס!”
פניתי להסתכל בטלוויזיה, וראיתי את תמונתו של לוגן מרוחה על המסך שמאחורי הקריינית החייכנית. “לוגן כרגע משתתף ביחד עם כל צוות השחקנים בהפקה על מקום שנקרא אי החופש, והוא המקום התשיעי שלנו!
“ובמקום השמיני… ג'יימס ניקולסון!” את ג'יימס פגשתי פעם אחת, וזה היה בלובי, כשיצאנו לפתיחה של הבר של לוק ג'ייקובס. הוא בחור נשוי, עם ילד קטן ועוד אחד בדרך, והתפלאתי לשמוע שהוא מופיע ברשימה הזאת.
מקום שביעי, להפתעתי, היה בראד פיט. חשבתי שהוא יזכה מקום ראשון. הבא אחריו היה אורלנדו בלום, שעדיין מרטיט לבבות.
ואז הגיעו "חמשת הגדולים", כמו שהקריינית אמר.
במקום החמישי – ג'וני דפ. אף פעם לא התלהבתי כל כך מהמראה שלו, אבל הנחתי שהרבה בנות יחלקו על דעתי.
במקום הרביעי היה כריס המסוורת', שזכרתי מהסרט ת'ור, או מהנוקמים. הוא אכן היה לוהט ברמות אחרות.
במקום השלישי היה בחור שלא הכרתי, אבל התמונה שלו שידרה כמה חתיך הוא היה.
ואז… “נותרו לנו שני שמות!” אמרה הקריינית בהתלהבות. “ואחד מהם, הוא ג'ק וויליאמס!” נשמעו צרחות מהקהל.
“השאלה היא, האם ג'ק וויליאמס יזכה בתואר בשנה השלישית ברציפות?” מבטה של הקריינית נהפך מיסתורי. “כל זאת, אחרי הפרסומות!”
נאנחתי, ואז נשמעה דפיקה על דלת חדרי. סגרתי את הטלוויזיה בלית ברירה – כבר הייתי מוכנה, והשעה הודיעה לי שאני צריכה ללכת להלנה – וכשפתחתי את הדלת, התפלאתי לראות את אחד מעובדי המלון עומד בפתח עם זר פרחים גדול מלא בטוליפים, ליליות וורדים, בכל הצבעים – מלבד כחול. “אמה מרקוס?” העובד שאל בחצי-חיוך משועשע.
הנהנתי והוא הושיט לי את הזר. לקחתי אותו וסגרתי את הדלת אחרי. היה בו כרטיס בריכה בריח של בושם כלשהו, ועליו כתוב:
“נהניתי מאוד אתמול, ואשמח לצאת איתך עוד פעם. תרצי לצאת איתי שוב? – לוגן.”
המחווה חממה לי את הלב. אהבתי פרחים, זה כן – אומנם רק סחלבים כחולים ונדירים עשו-לי-את-זה – והרומנטיות שבפעולה גרמה לי לחייך. אף פעם לא קיבלתי פרחים.
כישרדתי לארוחת הבוקר עם הלנה סיפרתי לה על הפרחים. “הוא נשמע בחור טוב, לוגן הזה,” היא אמרה בחיוך רחב. “אני שמחה שמצאת לך סוף-סוף מישהו.”
הסמקתי מעט. “לא נכון,” מלמלתי. “אני בכלל לא יודעת אם אני מרגישה אליו משהו.” למרות שאחרי הפרחים, הייתי חייבת להסכים לעוד דייט. לא יכולתי שלא – הוא לא הותיר לי ממש ברירה.
“אחרי דייט ראשון את לא יכולה לדעת אם את מרגישה אליו משהו או לא,” הלנה הודיעה לי, חוכמת-החיים ברורה בעיניה. “תני לזה להתפתח.”
משום מה, מילותיה של הלנה הזכירות לי מילים אחרות, מאגדה אורבנית – אחת מהרבות שמסתובבות על האי. היא הייתה כתובה בספר ההוא של לורנה שהתחייבנו לקרוא בכיתה ג'. “באי החופש ניתן למצוא את אהבת-האמת שלך, הנשמה התאומה שלך.”
או משהו כזה.
בדרך כלל לא האמנתי בדברים האלה, אבל הפעם…
“אמה!”
הרמתי את מבטי כדי לראות את לוגן עומד מחוץ לחדר האוכל, מחייך לעברי. הלנה קרצה לי בהחבא, ואני הסמקתי. “היי, לוגן.” אמרתי בשקט.
“קיבלת את הפרחים שלי?”
הנהנתי חלושות.
חיוכו התרחב. “אני שמח. איכפת לך אם אשב איתך ועם מיס רוזייר היום?”
החלפתי מבטים עם הלנה, שנראתה משועשעת מכל הסיטואציה. “בשמחה,” אמרתי באיטיות, ומעט בחשדנות.
וכך מצאתי את עצמי יושבת עם הלנה ועם לוגן בארוחת הבוקר, כשיתר השחקנים ישבו עם בינם לבין עצמם. ראיתי את איב שולחת לי מבטים רצחניים. בזיק של אינטואיציה ידעתי שהיא דלוקה על לוגן, למרות שבעקרון, היא לא אהבה אותי כבר מההתחלה.
“ראיתי היום בבוקר את חדשות הבידור,” החלטתי לפתוח בשיחה. “מקום תשיעי זה מקום מכובד.”
לוגן הנהן נמרצות. “כן, אני בעצמי הופתעתי שזכיתי למקום כבוד שכזה – בכל העולם!”
“מזל טוב,” אמרה הלנה בחיבה. “אתה אכן נראה טוב, ידידי.”
להפתעתי לוגן הסמיק מעט. “תודה רבה!” ההתלהבות שבקולו הייתה מורגשת. לרגע הוא נראה כמו ילד קטן שקיבל צעצוע אותו רצה כבר שנים.
“למרות שלא יצא לי עדיין לראות מי במקום הראשון…” נאנחתי.
משום מה, ההערה גרמה ללוגן לקפוא מעט. “אל תזכירי את זה ליד מקס או ג'ק היום, בבקשה.” הוא אמר בשקט.
“למה?” הסתכלתי עליו בבלבול.
לוגן נאנח. “השניים הם החברים-הכי-טובים, סוג של. ושניהם לקחו את זה דיי קשה.”
“לקחו מה דיי קשה?” הלנה הפעם הייתה זו ששאלה, הסקרנות ניכרת בקולה.
הוא נאנח שוב. “את העובדה שג'ק זכה במקום השני, ומקס זכה במקום הראשון.”
פרק עשירי – ויכוח בחדר שירותים

דבריו של לוגן לא יצאו לי מהראש. “החברים הכי טובים", “מקס במקום הראשון", “ג'ק מקום שני"…
לאחר ארוחת הבוקר, לוגן שאל אותי אם אני נענית בחיוב להצעה שלו, ואמרתי לו שאני אשמח לצאת איתו פעם נוספת. אבל מחשבותי היו נטועות הרחק מלוגן פוקס, ממוקדות על ג'ק וויליאמס ומקס הייס.
ובשעה שלוש, מצאתי את עצמי על הסט של הסצנה במסעת החוף. אוליביה, סופיה, לוסי, ריאן ודילן כבר היו שם כשהגעתי, ומלבד אוליביה הזעופה, כולם דיברו איתי כרגיל. לאחר מכן, ת'ים ביקש מאיתנו לשבר בפיזור במסעדה, ולדבר בינינו לבין עצמנו בשקט, כאילו אנחנו לא מודעים לעובדה שמצלמים שם סצנה. ואחרי הכל, היינו רק ניצבים.
אוליביה, להפתעתי, גררה אותי לשולחן בתוך הסט, בטענה שהיא רוצה לדבר איתי, ושעכשיו, בתור ניצבות, זה יהיה זמן מושלם. מזווית העין ראיתי את ג'ק ומקס נכנסים לסט, אבל אוליביה הסיטה את תשומת ליבי מהם. לא ראיתי אותם גם בארוחת הבוקר, ורציתי לדעת מה קורה איתם, עד כמה חטטני שזה נשמע.
“אתם יכולים להתחיל לדבר!” קולטון הכריז. “אנחנו מצלמים עכשיו את הסצנה.”
חברי ויתר הניצבים הנהנו ופנו זה לזה לדבר. מבטה של אוליביה הודיעה לי שאנחנו לא הולכות לדבר על סתם נושא שטותי.
“את חייבת לי כמה הסברים, גברת צעירה.” היא אמרה לי, מבטה יוקד.
נאנחתי. “אני מצטערת,” מלמלתי בעליבות. “לגבי הכל.”
אוליביה נראתה המומה. היא כנראה לא חשבה שאני אתנצל כל כך מהר מבלי לנסות ולריב איתה. אם היא חשבה כך, אז כנראה שהיא לא מכירה אותי באמת.
“לגבי דילן כבר הסברתי לך,” התעקשתי. “לא באמת קרה משהו בינינו. הוא חשב שאני זאת את, ונישק אותי. הייתי צריכה לספר לך שהוא לוקח אותי לשם לדייט מפוברק, אבל פחדתי שתפגעי או תקחי את זה למקומות לא נכונים.”
אוליביה נשארה נטועה במקומה, עיניה פעורות לרווחה בהפתעה. בלעתי את רוקי והמשכתי, מודעת בעמעום לעובדה שהתחילו לצלם את הסצנה מאחורינו. “אני לא רציתי לפגוע בך, באמת שלא, אוליב. את חברה טובה, ואני לא פוגעת בחברים.”
דמעות עלו לעיניה, אבל אני לא סיימתי עדיין. “ולגבי הדייט עם לוגן – זה קרה לפני שהספקתי לספר למישהו. הוא הציע לי באותו היום, ובאותו הערב כבר יצאנו. ולא היה לי שמץ שהוא לוקח אותי לבית הקפה, עד שזיהיתי את הדרך. הלוואי ויכולתי לספר לך על זה קודם, אבל הכל קרה מהר מידי.”
אוליביה השפילה את מבטה, דמעות שקטות זורמות במורד לחייה. הרגשתי שליבי יוצא אליה. “אני באמת מצטערת,” מלמלתי. “אני אוהבת אותך, אוליביה. אני באמת ובתמים אוהבת אותך. אני יודעת שאני לא החברה הכי טובה שיש, אבל אני מבטיחה לנסות ולהשתפר, לנסות ולהפתח יותר. אז בבקשה תסלחי לי. אני יודעת שפישלתי, אבל את לא יכולה לכעוס עלי לעד…”
היא לקחה את ידי בידיה. “אני סולחת,” היא אמרה בקול חנוק. “וגם אני מצטערת שהייתי כזאת כלבה לגבי הכל.”
“זה בסדר,” מצאתי את עצמי אפילו דומעת מעט. “אני הייתי הכלבה כאן.”
צחקוק צרוד יצא מפיה של אוליביה. “אז אנחנו בסדר?” היא שאלה, עיניה מתחננות.
“לגמרי!” הנהנתי נמרצות. “ודילן כולו שלך.”
היא צחקה ואז בדיוק ת'ים קרא, “קאט!”

שעתיים עברו עד שת'ים נתן לנו הפסקה. בשעתיים האלו דיברתי עם אוליביה על כל מיני דברים. היא סיפרה לי דברים על עצמה שלא ידעתי, ואני סיפרתי לה דברים על עצמי – השארתי את הדברים הפרטיים באמת מחוץ לזה – והרגשתי שליבי מקפץ משמחה כשהלכתי לשירותים של מסעדת החוף לפני תחילת הסצנה הבאה.
הייתי מחוץ לדלתות של חדרי השירותים כששמעתי קולות מחדר השירותים של הבנים. אני לא הטיפוס שיצותת או יאזין לשיחות שלא קשורות אלי, אבל הקולות היו מוכרים, ואני הייתי חייבת לשמוע על מה השיחה. הסקרנות שבי דחקה בי לעשות זאת.
“אני לא ביקשתי את זה, ג'ק,” שמעתי את קולו של מקס, שהיה שקול כתמיד, אך יכולתי לשמוע בו ניצוץ של כעס. “לא חשבתי שזה יהיה אני בכלל.”
“אבל זה אתה למרות הכל,” ג'ק סינן ברוגז. “אתה זוכר את ההסכם שלנו, נכון? ההסכם שיש לנו עם חורחה? אני הייתי אמור לזכות מקום ראשון, ואתה מקום שני, מקס!”
“זה לא אשמתי,” מקס נשמע מעוצבן. “לא ניסיתי לגרום לאף בחורה בעולם הזה להתאהב בי. חשבתי שאם אני לא אחייך, אהיה קשוח, ולא אעשה-את-עצמי מחוייך לפני המצלמות כמו מישהו כאן, ופשוט אהיה אני בכל דרך אפשרית – כלומר, אנטיפת – אז אף בת לא תדלק עלי. אבל לא, הן חושבות שאני מנסה לשחק-אותה 'קשה להשגה' וזה רק גורם לכל הבנות לרצות 'לפענח' אותי.”
“יש דרכים אחרות להיות לא מקובל!” ג'ק צעק. “אתה בחרת בדרך הכי קלה – להיות עצמך! וזה רק גרם לבנות להתלהט עוד יותר!”
“אני לא מבין אבל למה אתה מעוצבן כל כך, ג'ק,” מקס לא הרים את קולו, אלא הנמיך אותו, כך שהוא נשמע מסוכן. “זה בסך הכל רשימת עשרת הגדולים. ועדיין זכית מקום שני.”
ג'ק נאנח. “אני לא כועס עליך,” הוא אמר לבסוף. “אני כועס בגללך. חורחה הולך לערוף לשנינו את הראש. אתה יודע לאיזה צרות תכנס? אני מכיר אותך, מקס. מאז שאנחנו בחיתולים אני מכיר אותך. אתה לא חושב שאני יודע את כל הטריקים שלך? את כל המסכות שאתה עוטה? את כל הסיבות ללמה אתה לא נותן לאף בחורה להכנס לך באמת לחיים?”
“אל תכנס לשם, ג'ק – “ מקס הזהיר אבל ג'ק המשיך בשלו.
“סליחה, מקס. אבל אני היחיד שמכיר אותך באמת כאן.” לפתע ג'ק נשמע שוב כועס. “ובגלל שאני מכיר אותך כל כך טוב, שנינו הולכים לקבל על הראש ברגע שחורחה יבוא לכאן לביקור!”
“תשאיר את חורחה מחוץ לזה,” מקס התרגז. “זה ברור כשמש שאתה כועס עלי לא רק בגלל הרשימה המפגרת, או בגלל חורחה.”
"וכמובן שגם אתה מכיר אותי הכי טוב מכולם,” ג'ק נשמע מעט מרושע. “בדיוק כמו שאני מכיר אותך. כן, אני כועס בגלל עוד משהו, לווא דווקא קשור אליך.”
“אני יכול לפחות לדעת על מה, ולמה אתה מוציא את זה דווקא עלי?” מקס זעף.
“אמה.” ג'ק אמר, ואני קפאתי במקומי. שלא יכניסו אותי לזה, בבקשה…
“מה אמה מרקוס קשורה לכל זה?” שאל מקס, ונימת קולו הפכה קרירה.
“אל תגיד לי שלא שמת לב,” ג'ק התעצבן שנית. לא ידעתי שהוא כזה חמום ראש. “ראיתי אותך כשלחצת לה את היד. ראיתי איך אתה מתעלם ממנה בכוונה. ראיתי שראית בה בדיוק את מה שאני ראיתי.”
“אתה פלרטטת איתה,” הזכיר לו מקס.
“כי רציתי לנסות ולפתות אותה, כדי שהיא תספר לי את הסודות שלה,” אמר ג'ק. “אחרי הכל, אני ג'ק וויליאמס, והיא לא הייתה אמורה להיות חסינה ממני. אבל היא הייתה, וממך היא לא. עליך היא נדלקה, מקס, ואתה, ברוב טיפשותך, לא ניצלת את זה לטובתך! ועכשיו היא עם לוגן!” הוא נשמע, לראשונה, מתנשא.
“אני לא מבין לאן אתה חותר עם זה,” מקס נשמע קר יותר מתמיד. “אני לא רציתי להתחבר איתה מאותה סיבה שאתה רצית 'לפתות' אותה. היא כמו רעל בשבילנו, ג'ק; תתרחק ממנה גם אתה. עדיף להשאר בלי תשובות מאשר לקבל תשובות שעלולות לגרום לשנינו להרס עצמי.”
שתיקה קצרה, ואחריה – “אני לא מבין.” קולו של ג'ק היה, לשם שינוי, מבולבל.
“לך תדע מה מרקוס יודעת,” מקס אמר בקור. “עדיף שלא להכנס לזה. עדיף שלא לדעת. ואני בטוח במאת האחוזים כמוך, שהסודות שהיא מסתירה קשורים לזה. ועדיף לנו פשוט להניח להם – ולה.”
“אבל – “
“תעזוב את זה, ג'ק. ותפסיק לכעוס כל כך הרבה. זה לא אשמת אף אחד שאני מקום ראשון. חורחה לא יכעס על אף אחד מאיתנו. מרקוס, שתשאר מחוץ לכל זה. תפסיק לתת לעצבים שלך להשתלט עליך. לשם שינוי תנסה להיות אופטימי וחביב כמו שאתה מראה למצלמות.”
“אתה בעצמך אמרת שאתה לא רוצה לשחק-אותה, אז למה לי אסור?”ֿ
“כי התדמית שלך כבר נוצרה, בדיוק כמו שהתדמית שלי נוצרה. אז תניח לזה כבר ולשם שינוי תתבגר.”
“אנחנו באותו גיל.”
“אתה יודע למה התכוונתי.”
נשמעו כמו נשימות ואז – “אני מצטער שהוצאתי הכל עליך, מקס,” ג'ק התנצל, קולו כן. “אני לא יודע מה עובר עלי, אבל מה שבטוח, אי החופש הזה לא עושה לי טוב.”
“גם בשבילי אי החופש הזה הוא לא ממש חופשי,” מלמל מקס.
נשמעו טפיחות על הגב – בטח הם התחבקו או משהו – ואז צעדים. התנשפתי בהפתעה, ונכנסתי מייד לשירותים של הבנות, מתחמקת מהם.
ליבי הלם במהירות, וניסיתי לעכל את כל מה ששמעתי, אבל זה היה קשה.
מה לעזאזל שמעתי עכשיו?
פרק אחד-עשר – טראנס של מדיום

ביום שלמחרת הצילומים, הרגשתי שאני חייבת להעסיק את עצמי. מחשבותי היה טרודות בשיחה ששמעתי בין ג'ק למקס בשירותים של מסעדת החוף, ואני הייתי חייבת למצוא דרך לדחוק את המחשבות האלו רחוק. לא יכולתי יותר לסבול לחשוב על זה.
לכן, במשמרת הערב שהייתה לי, החלטתי לעשות מעשה כדי לגרום לאוליביה להשלים איתי לגמרי – כי עדיין הרגשתי מחוייבות מסויימת כלפיה. רציתי להראות לה שבאמת איכפת לי ממנה, ושלא הכל רק מילים.
בהפסקה שהייתה לי, טחבתי לתוך התיק שלה פתק שבו כתוב לה להגיע לבית הקפה רוזמרין בשעה שמונה בדיוק בערב של היום למחרת, וששם היא כבר תדע מה לעשות. כמובן שרשמתי גם שהיא תצטרך לדייק.
כמו שהכרתי את אוליביה, ידעתי שהסקרנות תהרוג אותה והיא תלך לראות מי זה האיש האלמוני שביקש ממנה להפגש איתו.
פתק נוסף שמתי במשרדו של דילן, וידעתי כי גם אצלו הסקרנות גבוהה מאוד.
איזו דרך הפלאה זו, לשכוח מהחיים שלי על-ידי התעסקות בחיים של אחרים.
בסוף המשמרת, לוגן בא לאסוף אותי, עדיין "מוסווה" תחת כובע ומשקפיים. פטפטנו בנעימות כל הדרך למלון, ולפני שנכנסנו, כמו בדייט שהיה לנו, התנשקנו. הנשיקה הייתה תמימה לחלוטין כמו הקודמת, ובסופה חייכנו זה לזו. אבל עדיין, משהו בה היה חסר.
בארוחת הערב, ביקשתי מהלנה להתלוות עלי ביום שלמחרת לבית הקפה רוזמרין. כשסיפרתי לה את ה"מזימה" שלי, היא נענתה ברצון, בטענה שלאישה קשישה כמוה אין הרבה ריגושים בחיים. וגם היא, כמוני, רצתה לראות מה יקרה בין דילן לאוליביה, אותם לא פגשה מעולם אך שמעה עליהם ממני.
למחרת בשעה שבע וחצי בערב, מצאתי את עצמי לצד הלנה, מתגנבות מאחורי בית הקפה רוזמרין. “שימי את זה,” אמרה הלנה בהתלהבות ותחבה את שיערי בתוך כובע בארט צרפתי. “השיער שלך קל מידי לזיהוי.”
הנהנתי ברצינות. לאחר מכן הרכבתי משקפיים כהות. הלנה לא הייתה צריכה הסוואה, כי דלין ואוליביה לא הכירו אותה.
כעבור חצי שעה, ראיתי את דילן מגיח מקצה הרחוב ונעמד מחוץ לרוזמרין, מחכה. כעבור כמה דקות ראיתי את אוליביה מגיעה, ואת הבעת ההפתעה על פניהם גם של דילן וגם של אוליביה. שניהם היו לבושים פשוט לגמרי, כלא מצפים ליותר מידי, ושניהם היו המומים לראות זה את זו שם. הרגשתי חיוך מתפשט על פני.
“היי,” היה זה דילן ששבר את השתיקה. “מה… מה קורה?” הוא חייך בהיסוס.
אוליביה הסמיקה מעט. “הכל בסדר,” היא ענתה בנימוס. “מה אתה… עושה כאן?”
דילן משך בכתפיו. “מחכה, אני מניח. אני לא בדיוק יודע למי, עם זאת.”
אוליביה הטתה את ראשה לצד במחשבה. “גם אני מחכה, ואין לי שמץ למי.”
השניים הסתכלו זה על זו, ואז כווצו את מצחם במחשבה. “יכול להיות…” קולו של דילן נשמע לפתע מעוצבן.
“כן,” אוליביה הסכימה בחדות. “מישהו הביא לך פתק במקרה?”
הוא הנהן. “גם לך?”
לאחר שאוליביה אשרה, השניים נאנחו. “עבדו עלינו,” מלמל דילן, ונראה אבוד מתמיד. “מישהו רצה שנפגש כאן.”
“שידוך,” אוליביה אמרה לפתע, והיא כווצה את עיניה ברוגז-ספק-שעשוע. “גם יש לי תחושה שאני יודעת מי עשתה את זה.”
בלעתי את רוקי והחלפתי מבטים עם הלנה, שמשכה בכתפיה ורק חייכה.
“טוב, זה לא באמת משנה, נכון?” דילן חייך לפתע. “בואי ננצל את זה.”
אוליביה נראתה המומה. “אני לא מבינה,” פלטה.
“אם כבר ניסו לשדך בינינו,” גיחך דילן. “אז בואי ננסה. אף פעם לא באמת יצאנו לדייט.”
פניה של אוליביה דמו לעגבניה. “אתה מתכוון… כלומר… אתה מציע לי לצאת איתך?”
הוא משך בכתפיו. “כבר שידכו בינינו ממילא, אז למה לא? מה,” דילן קמט את מצחו. “את לא רוצה?”
“ל-ל-ל-לא!” היא מיהרה לומר. “אני… אני אשמח.” היא נשכה את שפתה התחתונה בלחץ.
דילן הושיט לה את ידו. “אם כך, בואי נכנס.”
היא הנהנה באיטיות, ולקחה את ידו, מחייכת חיוך קטן וביישני שלא מתאים לאוליביה מלאת הסקס-אפיל שהכרתי. דילן עשה לה טוב, יכולתי לראות זאת. נכון, אוליביה הייתה יצוק סקסי מטבעה, אבל דילן הוציא ממנה צדדים תמימים ומתוקים שהתאימו לה בדיוק כמו טבעה האמיתי.
“אני חושבת שנשאיר אותם לבד עכשיו,” הלנה חייכה לעברי. “אנחנו את שלנו כבר עשינו.”
הנהנתי. “בואי נחזור לבית המלון.”
“לא,” הלנה סרבה. “אפשר ללכת לטיול בטיילת.”
חשבתי על זה לכמה רגעים, והחלטתי שלמה לא. האוויר אומנם קר מאוד, עכשיו כשירד הלילה, אבל שתינו היינו לבושות כמו שצריך, כך שזה לא אמור לשנות.
הלכנו לטיילת, ושם טיילנו בשקט, כשהרוח מבדרת את שיערותינו – אני כבר הסרתי את הכובע והמשקפיים. ניסיתי בכל כוחי לחשוב על הדייט של דילן ואוליביה, אך מחשבותי כל הזמן נדדו למה שקרה בשירותים. לג'ק ולמקס.
הם דיברו עלי. הם דיברו על כך שאני מזכירה להם מישהו. הם דיברו על כך שהם לא סובלים אותי, רק בגלל איך שאני נראית. ג'ק ניסה לפתות אותי סתם, מקס נגעל ממני. זה גרם לי להרגיש טמאה ומכוערת. למרות שידעתי שאני לא באמת כזאת. אבל מילותיהם גרמו לי לפחד מעט. למה הם התכוונו כשאמרו "סודות"? אני לא מסתירה שום סודות שקשורים אליהם.
מה שקורה אצלי במשפחה זה לא עניינם. המשפחה זה ה"סוד" היחיד שיש לי. כל היתר – הם פתוחים לציבור. אז מה הבעיות שלהם?
למה הם היו חייבים להזכיר אותי בשיחה הזאת? למה גרמתי לג'ק להתעצבן כל כך? למה מקס שונא אותי כל כך? למה אני רוצה שמקס לא ישנא אותי? למה אני רוצה שמקס –
“את חושבת יותר מידי, אמרלד.”
קו מחשבותי נקטע, ופניתי להסתכל על הלנה. לא שמתי לב שנעצרנו בכלל, אך מסתבר שכך היה. “מה זאת אומרת?”
“בואי הנה,” הלנה התיישבה על ספסל מול הים, ואני התיישבתי לצידה. “את חייבת להפסיק עם זה,” היא לטשה בי מבט רציני, שלא ראיתי אצלה בעיניים כבר הרבה זמן. “את כל הזמן חושבת שהכל הוא באשמתך. את מאשימה את עצמך לשווא, מענישה את עצמך לשווא. את צריכה להתחיל לחשוב אחרת, אמרלד מרקוס היילנד. את צריכה להתחיל לחשוב אופטימי. תפסיקי כבר להתקע בעבר, תפסיקי לנתח כל מילה שמישהו זורק, תפסיקי הכל פשוט.”
השפלתי את מבטי. “זה לא קל כמו שזה נשמע, הלנה.”
“נכון,” היא אישרה. “אבל את חייבת לנסות ולהתחיל לעשות כן. אל תתני לחשכה הזאת לאכול אותך, לבלוע אותך, להשתלט עליך. את על הגבול, ילדה יקרה שלי. את לא יודעת את זה, או לא מודעת לכך, אבל הגבול בין חושך לאור הוא דק מאוד. את מהלכת עליו, מתנדנדת.”
פי היה סתום.
“והשחקנים האלו שעכשיו באי? מקס וג'ק והאנה האלו? כל אלו נמצאים בחלק של האור. לא רק אור הזרקורים של עסקי השעשועים, אלא באור הפנימי. הם חושבים שהם מתנדנדים, אבל אני רואה מאחורי המסכות שלהם. הם כולם אנשים טובים. ברטה שלי, ואמליה, גם הן באור. אני יודעת שגם אני נמצאת שם. וחבריך מבית הקפה? גם הם.
“אבל איפה את, אמה? את צריכה למצוא מקום בו תוכלי להרגיש שלמה. אם זה החושך שגורם לך להרגיש הכי טוב, תהיי שם. אם האור הוא מה שאת צריכה, לכי לשם. אל תתנדנדי יותר. האנשים כאן? כולם כבר בחרו צד. אלו שבחרו בחושך לעולם יהיו שם. אלו שבחור באור, לא יזוזו אפילו קצת. משפחתך, חבריך, כולם – הם נמצאים באור. אבל איפה את רוצה להיות, אמרלד?”
הסתכלתי על הקשישה שלידי בבלבול. “אני לא מבינה,” מצאתי את עצמי אומרת, וגיליתי שאני אכן לא מבינה על מה לעזאזל הלנה מקשקשת.
“קראו לי בעבר מדיום,” הלנה אמרה, מבטה נהפך למעורפל. “וגם מנבאת עתידות. אולי זה יסביר את החיבה והמשיכה העזה שיש לי למיסטיקה ולכל הקשור בנושא של קריאת נפשות. ואני אכן יודעת לקרוא את הנשמות הכי מסוגרות של אני. אני קוראת אותך, אמה. את חושבת שאף אחד לא יכול – ואולי זה אכן כך – אבל אני מסוגלת. ומה שאני רואה אצלך בנשמה,” היא הנידה בראשה. “את חייבת למצוא איזון. כולם חושבים שאת פאסיבית. את בעצמך אפילו חושבת שאת פאסיבית. כולם נוטים להתעלם מהפאסיבים, מאלה שנראים בסדר, מאלה ששקטים ולא מדברים. כולם נוהגים להתעלם ממך, כי את לא מראה סימנים של מצוקה. את אפילו מתעלמת מעצמך. ואני…” היא השפילה את מבטה. “אני רואה אותך, אמה. אני לא מתעלמת ממך. אם יש מישהו שצריך לשים לב אליו, זאת את. אין לך שקט נפשי. מלחמות פנימיות קורות אצלך כל הזמן. את מדחיקה דברים. את מחזיקה את עצמך מלעשות מעשים. וכשאת כבר עושה משהו – הוא מתפרק לך מול העיניים.”
מילותיה של הלנה התחרבשו בראשי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. לא הבנתי מה היא מנסה לומר לי. כל מה שאמרה נשמע כמו חרבוש אחד גדול, כמו משהו שאישה זקנה ומטורפת תגיד. הלנה מעולם לא אמרה לי דברים מסובכים ומעורפלים שכאלה. היא מעולם לא השתמשה בחידות, או בתעלומות, או במיסתוריות…
או שאולי היא בעצם אומרת הכל ישירות ואני פשוט מסרבת להבין או להאמין?
“אני רוצה לחזור,” אמרתי בתקיפות.
הלנה נאנחה. “כנראה שאת עוד לא מוכנה לשמוע את האמת על עצמך עדיין,” היא אמרה בשקט. “אחרי הכל, 'האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה'.”
לא שאלתי הפעם של מי הציטוט, למרות שהלנה אמרה בכל זאת – אוסקר וויילד. מילותיה של הלנה עדיין הסתחררו לי בראש, ביחד עם הויכוח של מקס וג'ק, ועכשיו מצאתי את עצמי חושבת על יותר מידי דברים.
בהחללט הייתי זקוקה לעיסוק כלשהו.
פרק שנים-עשר – מסיבה וצרות אחרות )Keep your secrets in midnight city – kill paris(

ביום שלמחרת, כשת'ים ניגש אלי, הייתי ממש שמחה. ידעתי מה הוא רוצה לבקש ממני, ולא היה משהו שרציתי לעשות יותר מזה.
“אני חייב שתקחי אותם לבלות שוב,” הוא חייך בהתנצלות בלובי, לאחר ארוחת הבוקר. “מחר שישי, ואני רוצה שיבלו. שוב.”
“תסמוך עלי,” חייכתי לעברו. “יש לי מקום מצוין לשם כך.” הייתה אמורה להתקיים מסיבת "חוף" בערב שישי, שכל האנשים שהיו איתי בתיכון – ויותר גדולים – עתידים להגיע. המסיבה הייתה בבריכה סגורה ומחוממת – בכל זאת, דצמבר – אבל כולם קראו לה מסיבת חוף, כי זה נשמע מגניב יותר.
וחוץ מזה, רציתי לשכוח את כל מה שהלנה אמרה, כי ככל שחשבתי על זה יותר, כך הרגשתי מבולבלת יותר. שלא לדבר על הויכוח המיסתורי של ג'ק ומקס, שעדיין מיען לצאת מראשי…
ביום שיש אחר הצהריים, הודעתי למפורסמים שהם יצטרכו בגדי ים. אני בעצמי התלבשתי בבגד ים בקיני בצבע כחול "רויאל", כמו שהלנה קראה לזה שדחקה בי לקנות אותו יום אחד כשיצאנו לקניות. מעליו לבשתי בגדים חמים, ולבסוף, מצאתי את עצמי בלובי מחכה לכל המפורסמים.
לוגן היה הראשון שהגיע. הוא חייך אלי כשראה אותי, והדביק לי נשיקה קטנה על הפה. כבר התרגלתי לתחושה הלא-מרגשת של הנשיקות שלי עם לוגן, אבל הקשבתי להלנה, והחלטתי לתת לזה זמן. אהבה באמת צריכה לפרוח, ולא פשוט להתחיל כבר בדייט הראשון. אני מניחה שגם אם "נשמות תאומות" זה ככה. זה לא כאילו את מסתכל על מישהו ואומר, “היי, זה הנשמה התאומה שלי!” זאת לא ידיעה שבאה סתם ככה.
ומי יודע, אולי לוגן הוא הנשמה התאומה שלי. אני פשוט צריכה לתת לזה צ'אנס.
לאחר כמה דקות כולם הגיעו, ואני בחנתי את כולם מלבד מקס וג'ק. הם היו האחרונים שרציתי לראות. לא ראיתי אותם מאז הצילומים במסעדת החוף, ולא רציתי אפילו להביט בהם. “אנחנו הולכים ברגל,” הודעתי לכל החבורה, וראיתי את איב סאנצ'ז מזעיפה פנים. גם זואי לא נראתה ממש מרוצה מהעובדה הזאת, וקלואי, לעומת זאת, נראתה מאושרת. היא לפתה את ידו של מקס ושלבה את ידה בשלו. הייתי חייבת להסיט את מבטי כדי לא להסתכל עוד. משום מה, זה גרם לי לתחושת אי נעימות בבטן.
קנאה, קול לחש לי, אבל אני השתקתי אותו. לא איכפת לי מה זה. כמו שאמרתי למקס באותו היום בכנסייה – אני איתו גמרתי. וגם עם ג'ק.
האנה לא ממש נראתה קשובה לי ורק פרפרה כל הזמן סביב ג'ק. היה לי דז'ה-וו רציני ללפני שבוע. וכל מה שרציתי, לפתע, היה פשוט שהמסיבה, שעוד לא התחילה, תגמר כבר.
ֿהתחלנו ללכת ברחובות השקטים של האי, עד שהגענו לבניין הבריכה שעל סף החוף. שם נכנסנו, וחימום פגע בנו בבת אחת. אנשים כבר היו שם, וכולם התלהבו שהשחקנים המפורסמים באו – כמובן. אוליביה, לוסי, סופיה, ריאן ודילן גם הם היו שם, ולשמחתי, ראיתי שזרועו של דילן כרוכה ברכושנות סביב אוליביה, שנראתה מרוצה מכל המצב. היא חייכה לעברי חיוך ממתיק סוד, והנחתי שהיא גילתה שאני אכן הייתי זו ששדכה בינה לבין דילן. חייכתי לעברה חזרה.
סופיה, לתדהמתי הגמורה, הלכה לעבר ג'ק בבטחון, מבטה נחוש. “אפשר לדבר איתך לרגע?” היא בקשה, ידיה קמוצות לאגרופים משני צידי גופה.
ג'ק – בשלב הזה כבר פערתי את פי מרוב השתאות – הנהן בכובד ראש והלך אחרי סופיה, בבגד הים הקטנטן שלה, למקום מבודד ופרטי.
המסיבה התחילה מייד אחר כך. ריאן נראה ממש שבור מהעובדה שאוליביה ודילן ביחד – הם רקדו, התנשקו, והיו כל-כך חמודים עד כדי דביקות – וראיתי שזואי הסתכלה עליו, והסמיקה. הרמתי גבה. הם לא ממש התאימו מבחינה חיצונית – זואי הייתה בחורה עם חזה גדול, גובה נישא אל על, וריאן היה חנון כזה…
אבל כשהיא התחילה לדבר איתו, ראיתי איך הניצוץ חוזר לעיניו של ריאן, ואיך הוא מחייך באיטיות לעברה. הם נכנסו לבריכה בחמה ביחד, והסתודדו.
לוסי בעצמה קבלה כמה הזמנות מכל מיני בחורים, אבל היא הייתה ביישנית, ובסופו של דבר נדבקה אלי ואל לוגן – אני הייתי מוקירת תודה לה על כך. עם כמה שלוגן נחמד ואוהב, אני עדיין הרגשתי מעט מובכת לידו.
“אז לוגן,” לוסי שאלה, משפריצה מעט מים על עצמה. היינו בתוך הבריכה, וראיתי שלוגן בוחן את שתינו מלמטה למעלה. לוסי לבשה בגד-ים שלם בצבע אדום, שנראה מעולה על רקע עורה הלבן כשלג. ידעתי שהבגד שאני לובשת נראלה עלי טוב גם כן, אך משום מה, מבטו של לוגן לא מש מלוסי. לא שיכולתי להאשים אותו. “איך זה להיות שחקן?”
לוגן חייך אליה חיוך פלרטטני מבלי שהתכוון, כך נראה לי, והנחתי שאני אמורה להרגיש קנאה, אבל זה לא קרה. “מעניין. נותן לי הרבה אתגרים ומשאיר אותי עסוק כל הזמן.”
לוסי צחקקה וסומק קל עלה על לחייה. “זה נשמע נחמד.” היא אמרה בחיוך.
חיוכו של לוגן התרכך והפך לאמיתי יותר. “זה נפלא, להרגיש מוערץ ומוערך על משהו שכיף לך לעשות.”
הרגשתי צביטה קטנה בליבי. גם אני רציתי להרגיש ככה.
השניים המשיכו לדבר ואני איבדתי את השיחה אחרי כמה זמן. בינתיים מבטי נדד לעבר סופיה וג'ק, שחזרו מאיפה שלא היו, ולהפתעתי, דיברו זה עם זו כשחיוכים מרוחים על פניהם. תהיתי אם קורה ביניהם משהו, כי אם כן…
אם כן מה?
מלמלתי ללוגן ולוסי שאני יוצאת מהמים, אבל השניים היו שקועים בשיחה עמוקה ולא נראו כאילו איכפת להם שאני הולכת. לכן יצאתי מהמים, התכסיתי במגבת, ועמדתי לצאת ממתחם הבריכה עד שמארגן המסיבה, טימוטי, קרא במקרופון, “הגיע זמן המשחקים!”
אני לא הייתי היחידה שהייתה מבולבלת. משחקים? מה, אנחנו בני שלוש?
“משחקים לא כמו שאתם חושבים,” הרגיע טימוטי. “תסמכו עלי.”
אבל לא סמכתי עליו. וכשכל המוזמנים למסיבה התיישבו מול טימוטי, ידעתי גם למה. “אנחנו נתחיל ממשחק שנקרא 'מאה נשיקות'.”
ראיתי אנשים מחליפים מבטים. מאה נשיקות? זה משחק של ילדים בני שתים-עשרה, לא של מבוגרים בני שמונה-עשרה ומעלה.
“קדימה, זה יהיה כיף!” ניסה טימוטי לשכנע. “בואו ננסה לפחות, כדי להפוך את המסיבה הזאת למעניינת יותר!”
טימוטי, כך ידעתי, היה אמור להיות בן עשרים ושלוש. הוא התנהג כבן עשר.
לבסוף, איכשהו, כולם הקשיבו לו והתיישבו במעגל. מצאתי את עצמי יושבת בין אוליביה ללוסי, כשלוגן מצידה השני של לוסי, עדיין מדבר איתה בקדחתנות על כל מיני דברים, ודילן מנשק לאוליביה אצ הוואר, ואז את הידיים, באופן שגרם לי לרצות להקיא. עם כמה שהם חמודים ביחד, אני ממש לא רוצה לראות את הדברים שהם עושים.
“המשחק הולך ככה,” טימוטי נידב את צ'ייס, חברו הטוב, שיסביר את המשחק, וכולם השתתקו. “אני מנשק מישהי, ואז המישהי צריכה תוך שניות ספורות למצוא מישהו אחר לנשק. סופרים את הנשיקות, ואז הנשיקה העשירית צריכה להיות מזמוז. כל הנשיקות, ללא יוצא מן הכלל חייבות להיות על הפה.”
דילן סינן בכעס, “אבל אני לא רוצה שאוליביה תנשק כל אחד, או שמישהו ינשק אותה.”
“כנ"ל לגביך,” אוליביה מלמלה. “אבל בשביל הספורט אני מוכנה.”
דילן נאנח והסכים גם הוא. אני החלפתי מבטים עם לוגן, שמשך בכתפיו. משכתי גם אני, ושנינו הגענו לאותה מסקנה, כך הייתי בטוחה: אנחנו לא באמת אוהבים זה את זו. ראיתי איך לוגן מסתכל על לוסי, או איך לוסי מסתכלת על לוגן. אני לא הסתכלתי ככה עליו, ולהפך. ולמרות שעדיין "רשמית" אנחנו ביחד, אפשר להגיד שאנחנו כבר לא.
אבל עד ש"נפרד", כך הייתה לי תחושה, יש עוד קצת זמן.
צ'ייס התחיל את המשחק בכך שנשק את סופיה. סופיה נשקה את ג'ק, שלא נראה מתנגד לרעיון, והוא נישק את האנה, כשראה איך זו מסתכלת עליו – ועל סופיה – ברצחנות. האנה השמחה נשקה את לוגן, שנישק אותי.
טוב, כנראה אנחנו עדיין ביחד מבחינתו.
אני נישקתי את טימוטי, בהיעדר מישהו אחר שרציתי לנשק, וטימוטי נישק את איב, שנשקה אחד הבנים שלא הכרתי, והוא נישק את קלואי. לפני שקלואי עמדה ללכת ולנשק את האחד הבא, צ'ייס הכריז שזוהי הנשיקה העשירית.
מבטה של קלואי גרם לי להבין את מי היא הולכת לנשק. ולמרות שהכרחתי את עצמי לא להסתכל, בהיתי איך שהיא ניגשה למקס, והדביקה את שפתיה לשלו.
הנשיקה הייתה אכן אינטימית למדי, ולמרות שקלואי שמה את ידיה על כל מקום חשוף שבגופו של מקס, הוא לא הזיז כלל את ידיו, ואפילו לא טרח לעצום עיניים. כולם שרקו וקראו קריאות סתומות של התלהבות וחרמנות, וכשקלואי התנתקה ממנו, לחייה בערו, שפתיה נפוחות, ועיניה מסתכלות עליו באינטנסיביות. מקס עצמו נראה לא מושפע כלל, למרות ששפתיו היו מעט נפוחות. עיניו הצטמצמו מעט בזמן שקלואי התיישבה חזרה במקומה, ולפתע, עיניו נחו עלי.
הסטתי את מבטי מייד, וכשמקס קם לנשק מישהי, זו לא הייתה אני.
כמובן. הייתי צריכה לצפות לזה. אבל אגרוף האכזבה שנחת בבטני היה חזק כמו מקודם. אני עד כדי מכוערת ומתועבת בעיניו?
דמעות לא רצוניות עלו לעיני.
אחר עוד כמה סיבובים של המשחק בהם למזלי לא השתתפתי, טימוטי הכריז שעוברים משחק. “נעשה עוד משחק אחד ודי!” עיניו נצצו בהתרגשות. “והמשחק הזה הוא 'שבע דקות בגן עדן'. כל אחד עכשיו יכתוב את שמו על פתק, ויכניס לכובע. אנחנו נשלוף שני פתקים, ושני האנשים שיופיעו על הפתקים, יצטרכו להכנס לתוך מקלחת – לא פועלת, אל תדאגו – למשך שבע דקות.”
מצאתי את עצמי רושמת ומכניסה את הפתק שלי לתוך כובע קוסמים עגול. ידעתי שכל השחקנים הכניסו, ושחברי לבית הקפה גם הם.
ולבסוף, טימוטי ערבב את הכובע, ושלף שני פתקים.
ולאחר שהקריא מי יכנס למקלחת, גנחתי חלושות ביאוש.
אלוהים שונא אותי.
מקס ואני הולכים לבלות שבע דקות במקלחת.
פרק שלושה-עשר – נצח בגן עדן )Somewhere Over The Rainbow piano ballad(

אם היו אומרים לי לני שבוע שאמצא את עצמי עומדת מילימטרים ספורים ממקסימוס וויליאם הייס בתוך תא מקלחת קטן, כשפני בקו ישיר עם חזהו השרירי והלח, הייתי חושבת שצוחקים עלי.
אבל לא. זה מה שאכן קרה. זוהי האמת.
בכמה רגעים הראשונים לא אמרנו מילה, ופשוט עמדנו שם, אני מסתכלת למעלה על פניו, והוא מסתכל למטה עלי. ידעתי שאין אף אחד מחוץ למקלחת – נותנים לנו "פרטיות" – ושאפשר לדבר על מה שבא לנו.
אבל לא רציתי לדבר. וגם הוא לא רצה. כי אנחנו לא היינו אמורים להיות שם, ביחד, מלכתחילה.
“אוקי,” החלטתי להפר את השתיקה. “אם אנחנו כבר כאן, אז מזל טוב.”
עיניו המהממות של מקס הצטמצמו. “על מה?” הוא שאל, לסתו מתקשחת, עיניו קרות, פניו רציניות.
“על היותך מקום ראשון ברשימת עשרת הבחורים הכי שווים בעולם,” אמרתי, פוגשת את מבטו הפעם מבלי לפחד. למרות שבתוכי שקשקתי מאימה, והכרחתי את עצמי לא להסמיק. אסור היה לי להסמיק. ג'ק ומקס כבר ידעו על ה"הדלקות" הקטנה שהייתה לי על מקס. לא הייתי צריכה שהם יחשדו שאני עדיין "דלוקה" עליו.
וכמובן, אסור היה שהם ידעו שצותתי להם.
פיו של למקס היה קו דק. “את מנסה להרגיז אותי. זה לא יצליח לך.”
לא ציפיתי לישירות מאדם כל כך לא כן כמו מקס, ולכן השתדלתי להסתיר את הפתעתי. “אני מנסה בסך הכל ליצור שיחה, הייס. אנחנו בכל זאת צריכים לבלות פה עוד כמה דקות ביחד.”
הוא לא הגיב ופשוט והסתכל לכל מקום מלבד עלי. זה גרם לי לנשום לרווח מעט ולנסות להצמד לקיר המקלחת עוד יותר. היינו כל כך קרובים. ריח האפטרשייב שלו הגיע לאפי, כל כך גברי, ולוהט. בכלל, מקס נראה יותר טוב מתמיד, עם השיער שלו רטוב ונופל על מצחו באלגנטיות…
“אתה לא סתם לא-אוהב אותי,” מצאתי את עצמי פולטת. “אתה שונא אותי. מתעב, אפילו. יש לכך סיבה?” ידעתי מה הסיבה. ידעתי שאני מזכירה לו ולג'ק מישהו שהם כנראה לא אוהבים. אבל רציתי לשמוע את זה ממנו. רציתי לדעת אם הוא יכול להיות כן אם הוא רוצה.
“תחשבי מה שאת רוצה,” הוא ענה בקור. “אני לא מבטיח לך שום דבר.”
הפעם היה זה תורי לצמצם את עיני. “אני חושבת שלפחות זה מגיע לי לדעת, אתה לא חושב? לדעת למה את נחרד כל כך מלהיות איתי כאן, בתא הקטן והצפוך הזה, ולמה את נדחק כל כך אל הקיר כדי לא לגעת בי מרוב גועל. לא שאני לא עושה את זה, אבל הסיבות שלי אחרות משלך.” החלטתי להיות כנה איתו. שיעשה עם זה מה שהוא רוצה.
“זה לא עניינך מה אני חושב על מי ולמה,” הוא ענה, קולו נוקשה יותר מתמיד. “אז פשוט תעזבי את זה. אם יהיה לך נוח יותר, אפשר ששנינו נפנה את הגב אחד לשניה ובזה יגמר העניין.”
שילבתי ידיים בהפגנתיות, מרגישה את עור זרועותי נוגע בעור חזהו. בלעתי את רוקי. “אולי אתה בעצם לא שונא אותי.” הסתכלתי ישירות לתוך עיניו. “אולי אתה מפחד ממני.”
ברגע שהמילים יצאו מפי, עיניו לכדו את שלי, וידעתי שאני לא מסוגלת לזוז. העיניים שלו היו כל כך כחולות, כזה כחול זך, צלול, כל כך יפות…
והיה בהם מעט עננים אפורים. רק עכשיו, מקרוב, ראיתי את האפור שבעינים. וראיתי גם עיגול דק-דק, כמעט בלתי נראה, שאפשר להביט בו רק מקרוב כמו שאני הייתי, בצבע כתמתם-זהוב. העיניים האלו בלעו אותי, והרגשתי ששפתי יבשות. הדממה שבינינו הייתה מופתית. אף אחד מאיתנו לא השמיע צליל. הזמן כאילו נעצר מלכת, ועם זאת המשיך לנצח.
היינו נצח בגן עדן.
שנינו לא מצמצנו. מבטו היה כל כך אינטנסיבי, שגרם לליבי לפרפר. נשימותי נהפכו כבדות…
וברגע שמצמצתי, הרגע נעלם, והוא הסתכל הצידה, הבעתו בלתי ניתנת לפירוש.
“אתה מפחד ממני,” קולי היה צרוד, שפתי עדיין יבשות. “אתה ממפחד ממשהו שאני מסוגלת לעשות. אתה מפחד ממשהו שקשור אלי.”
“אני לא.” מבטו חזר אלי, וראיתי ניצוץ של עצבנות בעיניים האלו שלו.
הרטבתי את שפתי עם לשוני, ועיניו הבזיקו לפתע לעבר התנועה, ואז מייד חזרו לעיני. “בבקשה,” התחננתי. “אל תעשה לי את זה. אני יודעת שאמרת שאתה לא רוצה חברים מהאי, אבל לפחות תאמר לי מה מפריע לך בי – “
“אם רק היית מפסיקה לנסות 'להבין' אותי,” הוא קטע אותי, קולו מקפיא. “אולי הייתי מנסה לדבר איתך. אבל לא. את דוחפת ודוחפת, ואת חושבת שאני עיוור.” הוא צמצם את עיניו שוב. “את חושבת שאני לא רואה איך את מסתכלת? כלום לא יקרה בינינו, אמה.” קולו עדיין היה נוקשה. “אנחנו מעולמות שונים. אנחנו לא מתאימים זה לזו, בין אם בתור חברים, בין אם יותר.”
ֿדמעות טשטשו את עיני. “אני בסך הכל – “
“את רוצה להבין אותי. אני לא יכול לתת לך את זה. אני מצטער.” בקולו לא נשמע שום צער.
ידי נקמצו לאגרופים. “למה?” דרשתי. “למה אתה כזה ראש-כרוב לגבי זה? למה אתה לא רוצה לתת לאף אחד להכנס פנימה?”
“זה לא עניינך,” הוא קטע אותי, קולו זועם. הרגזתי אותו כהוגן. עיניו היו כמו סופת טורנדו. “אז אם רק תרדי ממני, הכל יהיה טוב יותר.”
“לרדת ממך?” הייתי המומה.
“את נדבקת, תפסיקי עם זה.” הוא משך את שיערו הבלונדיני המלוכלך, שנראה זהוב עכשיו, לאחור בחוזקה. “לכי תדברי ותתיידדי עם אנשים שרוצים בחברתך. אני לא רוצה, אז רדי ממני כבר.”
כל מילה שלו פגעה בי חזק. “אתה עושה דווקא,” מלמלתי בחולשה, משפילה את מבטי. “אתה מטיח בי מילים בכוונה כדי שאני אתרחק ממך. אתה מנסה לפגוע בי.” ואתה מצליח.
“ואולי זה פשוט מה שאני חושב?” פניו היו נוקשות שוב, קולו שוב אדיש וחסר הבעה. “חשבת על זה פעם, שאנשים לא אומרים דברים רק כי יש לכך סיבה כלשהי? שאנשים אומרים דברים שאולי הם מחשבותיהם האמיתיות?”
בלעתי את רוקי, ואת המועקה שבגרוני. הכרחתי את עצמי לא לבכות. לא כאן. לא לפניו. לא לפני מקס הייס, שכרגע דחה אותי בצורה הכי סופית, הכי כואבת, והכי נוראית שיש, בעזרת מילים חדות יותר משיני כריש.
“הבנתי.” אמרתי בקול הנמוך בכמה אוקטבות מקולי הרגיל. “לא יכולת להבהיר את עצמך טוב יותר מזה.”
“יופי. סוף-סוף זה חלחל.” קולו היה חסר רחמים.
עברו כמה רגעים בשתיקה עד שמישהו מבחוץ צעק ששבע הדקות נגמרו. שבע דקות שהיו כמו נצח בשבילי.
הוא היה הראשון שיצא, ואני אחריו. הבעות פנינו כנראה שידרו ריחוק, כי אף אחד לא שאל אותנו שום שאלה, והניחו לנו לנפשנו.
המסיבה נגמרה בסופו של דבר, וחזרנו לבית המלון. לא דיברתי עם אף אחד – לא הרגשתי כל כך רע כבר הרבה זמן.
וביום שלמחרת, כשקמתי בסביבות אחת-עשרה בבוקר, הייתי צריכה ללכת למקום רגוע. הייתי צריכה להרגע כמה שאפשר.
לאחר ארוחת הבוקר, החלטתי ללכת לאחד החדרים שבקומה האחרונה של בית המלון. יש שם חדרי מוזיקה עם נוף מדהים על האי, ורציתי יותר מכל לשיר, בלי שאף אחד ישמע. אפילו לא הלנה.
כשהגעתי עם המעלית לקומה האחרונה, ברגע שדלתות המעלית נפתחו, שמעתי נגינת פסנתר. קפאתי במקומי לכמה רגעים, ואז הלכתי בעקבות המנגינה. הכרתי את המנגינה הזאת, והיא התחזקה עם כל צעד שעשיתי.
הגעתי לאחד החדרים, ממנו יצאה המנגינה. דרך דלת הזכוכית ראיתי שפסנתר הכנף הלבן היה בפעולה, שכנפו הייתה פתוחה, אבל לא הצלחתי לראות מי מנגן בו. השמש גרמה לצל להסתיר את האדם שישב וניגן ברכות מופלאה שכזאת את המנגינה היפה הזאת.
אי שם מעבר לקשת.
זזתי מהדלת, והשענתי את גבי על הקיר שליד. האזנתי למנגינה, מרגישה איך כל המתח עוזב אותי, ואז התחלתי לזמזם, ביחד עם המנגינה. הנגינה הייתה כל כך עדינה עד שנצבט לי הלב מרוב רגש. נתתי למנגינה לשטוף אותי, ומצאתי את עצמי שרה בשקט עם המנגינה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל לבסוף, מצאתי את עצמי שרה חזק יותר, ונגינת הפסנתר הופסקה. תחילה לא שמתי לב והמשכתי לשיר, אך כשכן שמתי לב, הפסקתי מיידית לשיר. שמעתי קול כסא נגרר, ואני פלטתי קריאת בהלה קטנה, וברחתי חזרה למעלית. למזלי, המעלית הייתה שם, ואני ירדתי במהירות ללובי כשליבי הולם במהירות ולחיי צבועות באדום.
ולכל אורך היום, תהיתי מי זה היה שניגן כל כך יפה.
פרק ארבעה-עשר – סיוט אמיתי )Risk Loss – Young Heretics(

יום שני הגיע, ואני הלכתי למשמרת הבוקר שלי, שנמשכה עד אחר הצהריים. ראיתי את מקס וג'ק כל הזמן בחדר האוכל, והתעלמתי כמה שאפשר מהם. לוגן ואני עדיין היינו "ביחד" אבל שנינו ידענו שזה לא ימשך לעוד הרבה זמן. כי אין באמת משיכה בינינו, וגם הוא הבין את זה, במיוחד אחרי שפגש את לוסי, שהוא כנראה נדלק עליה – ואפשר להבין אותו.
בעבודה סופיה הייתה במצב-רוח רציני למדי, ואפילו ששני חתיכים נכנסו והתיישבו במחלקה שלי, היא לא התעקשה לקחת אותם. ידעתי שמשהו עובר עליה, ולכן בהפסקה שלנו לקחתי אותה למטבח לשיחה.
“מה קרה?” ניגשתי ישר לעניין.
סופיה השפילה את מבטה. “ג'קסון אוליבר וויליאמס, זה מה שקורה.”
קמטתי את מצחי. “מה קרה עם ג'ק?”
סופיה הסתכלה הצידה. “יש בינינו…” היא נשכה את שפתה התחתונה והסמיקה מעט. “כימיה, אפשר לקרוא לזה ככה.”
זה היה משהו שלא ציפיתי לו. “אתם ביחד?” שאלתי, מעט המומה. ידעתי שסופיה "מאוהבת" בו בגלל העובדה שהוא מפורסם וחתיך והכל. אבל לא ידעתי שג'ק מחזיר לה את אותם רגשות…
“לא,” סופיה השפילה את מבטה ונאנחה. “המצב מסובך בינינו.”
“את לא רוצה לנסות ולהסביר לי?” שאלתי.
“אפשר חיבוק קודם?” היא הסתכלה עלי בעיני-כלבלב תכולות ואני כמובן הנהנתי, ונתתי לה חיבוק חזק וחם. היא חיבקה אותי חזרה, ונשמה לצווארי. “הוא טוען שאנחנו לא יכולים להיות ביחד,” היא אמרה, וקולה נשמע חנוק. “כי הוא מפורסם ואני סתם מישהי.”
התקשחתי. “ספרי לי על זה,” מלמלתי בשקט ובקול רם יותר אמרתי, “אם הוא לא מוכן 'להקריב' את הקריירה שלו למענך, אז תעזבי אותו, כי הוא לא שווה את זה.”
“אבל יש בינינו משיכה!” סופיה הרפתה מחיבוקי והניחה את ידי על כתפי, עיניה אדומות ובוכיות ושפתיה קפוצות. “הוא אפילו הודה בזה! אבל הוא לא רוצה להיראות בחברתי כי אני לא מספיק יפה או מושכת בשבילו!”
“זה לא נכון!” התעצבנתי. “את מדהימה! ואם הוא לא רואה את זה בך, באמת שאין לך מה לחפש איתו!”
“אבל יש לי תחושה כזאת בבטן שהוא האחד בשבילי,” היא התעקשה עוד יותר. “אני מרגישה את זה. זה מושך אותי אליו עוד יותר. אבל הוא כזה עקשן!”
באמת שלא ידעתי איך לעזור לה. “סופיה,” אמרתי בהיסוס. “אם ג'ק – “
“שלא תעזי לומר את זה,” היא הסתכלה עלי ברוגז. “אנחנו מתאימים ביחד. ולא איכפת לי שהוא מקום שני בעולם ברשימת הבחורים הכי שווים ושאני סתם מישהי מאי נידח. הוא הנשמה התאומה שלי. אני בטוחה בזה.”
“לא הייתי בונה על זה,” התקשיתי להוציא את המילים החוצה כשעל פניה של סופיה הבעה כזאת של תקווה. “אני לא רוצה שתתאכזבי, סופיה. אני רוצה שתהיי מוכנה לקבל את כל האפשרויות. אולי ג'ק לא באמת – “
“את לא מבינה?! אנחנו מתאימים!” היא נשמעה נואשת, ואני הרגשתי רע בשבילה כל כך. אם היא הייתה מכירה את ג'ק האמיתי, חמום המוח, כמו ששמעתי בשירותים…
לא ידעתי מה לומר, אז פשוט חיבקתי אותה, והיא בכתה על כתפי, גופה הרזה רועד מיפחותיה הכאובות.

כשנגמרה המשמרת שלי הייתה זו שעת דמדומים. יצאתי מבית הקפה לאחר שאמרתי שלום לכולם מלבד אוליביה ודילן שהיו עסוקים בלהתמזמז, והתחלתי ללכת במורד הרחוב לכיוון בית המלון.
באמצע הדרך הייתה לי תחושה מוזרה בעורף כאילו מישהו צופה בי. כשהסתכלתי לאחור לא ראיתי אף אחד. משכתי בכתפי, והמשכתי ללכת קדימה. אבל התחושה לא עזבה אותי, ולרגע חשדתי שאולי מישהו עוקב אחרי. אבל הרחוב היה ריק מאדם…
סובבתי את ראשי עוד הפעם לאחור, ובדיוק באותו הרגע יד חסמה את פי, ויד אחרת לפתה את ידי באחיזת ברזל. מרוב הלם הייתי משותקת לרגע, ואז ניסיתי להיאבק ולהשתחרר, ליבי הולם במהירות, אך לשווא.
הזר גרר אותי לתוך רחוב צדדי ונטוש, והצמיד אותי עם הקדימה לקיר. “תפסתי אותה,” הזר אמר למישהו, ולפתע, מזווית העין, ראיתי שני צללים נוספים מגיחים. ניסיתי שוב להיאבק בזר, אבל הייתי חלשה, והוא היה חזק ממני.
“תפסת את הלא נכונה!” התעצבן אחד מהחדשים שהגיעו. “היית צריך את הברונטית!”
הקול הזה היה מוכר באופן מעומעם. הייתי בטוחה ששמעתי אותו איפשהו…
“או את הבלונדה, אבל אמרנו שאת האדמונית נשאיר לאחרים!” התעצבן השלישי.
ואז נזכרתי. הם היו השלושה שהגיעו לבית הקפה לפני חודש בערך, ולכלכו על אוליביה, לוסי ועלי. רעד חלף בגופי וגרם לי לשיתוק.
“טוב נו, נסתפק בזאת כרגע,” נאנח השני. “רק חבל שאין לה חזה גדול.”
לפתע יד אחרת לפתה את השד הימני שלי, ועיני נפערו בבהלה. השיתוק נעלם וניסיתי בכל כוחי להשתחרר, אימה וחרדה תוקפים אותי, ודמעות עולות לעיני. לא יכולתי לזוז מילימטר. הם לכדו אותי חזק מידי.
היד שלפתה את שדי החלה למשש אותם, ואני חשתי בחילה. אין מצב שזה קורה לי. אין מצב שזה קורה לי… זה לא יכול לקרות לי…
ניסיתי לצרוח, אבל היד חסמה את פי חזק מידי. ובדיוק באותו הרגע זרקו אותי על רצפת הרחוב. זה היה הרגע בו שמתי לב שקשרו את ידי מאחורי גבי, ובאותו הרגע שמו לי דבק על הפה. שכבתי על הצד, וכשהסתכלתי למעלה, ראיתי את שלושת הבחורים מסתכלים עלי, צללים מכסים את רוב חלקי גופם.
רעדתי כולי. הבחילה שתקפה אותי התחזקה מרגע לרגע. האימה גרמה למוחי להשחיר. לא הצלחתי לחשוב על כלום. לא הצלחתי לעשות כלום. הייתי קפואה. תמיד חשבתי שאם אגיע למצב כזה – וקיוויתי מאוד שאני לא אגיע אי פעם – אני אצרח ואבעט ואמצא דרך להתחמק. רק עכשיו גיליתי שאי אפשר לעשות את זה. לא כששלושה גברים ענקיים עומדים מעלי.
מעולם לא חשתי כל כך מאויימת.
“אם תתנהגי יפה, אנחנו לא נפגע בך יותר מידי,” הראשון רכן לעברי, וליטף את את לחיי בעדינות שגרמה לי לרעד נוראי בכל הגוף.
“אחרי הכל, את לא מי שרצינו,” אמר השני, שרכן גם הוא, ביחד עם השלישי. “אבל כרגע, את תהיי הסעודה שלנו.”
הייתי קפואה.
ידו של אחד מהם – לא יכולתי לראות מי – קרעה את חולצתי וחשפה את חזייתי. הוא שלף סכין יפנית מכיסו, וחתך את החזייה כך שהחליקה מגופי וחשפה את החזה שלי, אך הסכין חתכה מעט את עורי ודם החל לזלוג.
הדמעות נותרו בעיני, אך לא יצאו החוצה. הייתי יותר מידי המומה, יותר מידי בשוק בשביל זה.
“ולמרות הכל, החזה שלך הוא אחד הדברים היפים שראיתי,” השלישי ליקק את שפתיו. “הוא בגודל של תפוחים. ואני אוהב תפוחים.”
רציתי למות. מוות יהיה יותר קל מזה. מוות עדיף על פני סבל שכזה. וידעתי שהסבל יבוא בדקות הקרובות.
בבת אחת השני התחיל לגעת לי בחזה. נאנקתי בגרוני, וכל תחושה נעלמה מגופי מלבד ידיו על חזי.
רציתי לצרוח. רציתי לזעוק. רציתי שמישהו יבוא. רציתי עזרה.
למה אני? למה דווקא לי זה קורה? מה עשיתי רע כל כך שאלוהים מעניש אותי?
בזמן שהשני שיחק עם החזה שלי כאילו היה צעצוע, השלישי התחיל לפתוח את מכנסי הג'ינס שלי. בשלב הזה לא הייתי קפואה יותר. זעתי וניסיתי לצעוק, אבל שום קול לא נשמע. הראשון לפת את ירכי והצמיד אותם בחוזקה לרצפה. “תזהרי,” הוא אמר בקול שקט, מסוכן. “תתנהגי יפה, או אחרת לא נהיה זהירים כל כך.”
קפאתי מייד. אבל זה לא היה קשור בכלל למילים שלו. זה היה קשור לאוויר הקר שהתחיל לנשוב, לעובדה שהרצפה קרה, ושידיהם של הזרים קפואות. משב אוויר פגש בירכי ברגע שהם התחילו להוריד את הג'ינס ממני.
ידעתי שזה הסוף. ידעתי שאחרי זה אני לא אהיה אותו בן-אדם – אם הם ישאירו אותי בחיים. קראתי כל כך הרבה סיפורים וכתבות על בנות שנאנסו, על כמה שהן לא היו מסוגלות להמשיך הלאה. חשבתי שהן חלשות, חשבתי שהן בסך הכל מתעצלות לנסות.
עכשיו הבנתי בוודאות למה הן מתכוונות.
עיני נעצמו בחוזקה. לא רציתי לראות אותם. אבל הרגשתי אותם בכל חלק בגופי. כוחי נטש אותי, וידעתי שאני נותנת להם לעשות בי כרצונם, אבל לא יכולתי לזוז.
אבל לפתע, כשאחד מהם התחיל לפשוט את תחתוני, נשמעה זעקה כאובה. לא העזתי לפתוח את עיני, אבל פתאום כל הידיים שנגעו בי נעלמו, ורק הרוח הקרה לטפה את גופי החשוף.
עיני עדיין היו עצומות בחוזקה, אבל כששמעתי עוד זעקה, העזתי ופתחתי אותן, כדי לראות שניים מהבחורים על הרצפה, מחוסרי הכרה, ואת הבחור השלישי מוחזק דרך הצוואר בחניקת ברזל, רגליו כמה סנטימטרים מעל האדמה.
ומי שהחזיק אותו היה…
לא. הוא לא יכול להיות כאן. הוא לא יכול לראות אותי ככה. הוא לא היה מציל אותי לעולם.
אחיזתו התקשחה על צווארו של הבחור, והבחור התעלף בידיו. הוא השליך אותו על הרצפה, כמו שהם עשו לי קודם – כמו סמרטוט – , ואז, בהתנשמויות כבדות, פנה להביט בי, והחל להתקרב.
נאנקתי בגרוני והנדתי בראשי לשלילה. לא רציתי שיתקרב. לא רציתי שבן-אדם ממין זכר יהיה כל כך קרוב. רציתי להיעלם. רציתי שהוא ילך משם. לא רציתי לראות אותו.
אבל הוא לא הקשיב לי, למרות שהייתי ברורה מאוד ברצונות שלי. הוא שחרר את ידי מהחבלים, הסיר את הסלוטייפ מפי בחוזקה שגרמה לי להתנשף, וחיכה.
לא יכולתי לזוז. אפילו שעכשיו הייתי משוחררת לא יכולתי להרגיש כלום. כל גופי היה רדום. הוא כנראה שם לב לזה, כי אנחה יצאה מפיו. הוא הרים בשביל את תחתוני ומכנסי הג'ינס שלי, פשט את מעילו החום והשחיל את ידי הרועדות בתוך שרווליו, ידיו הגדולות חמות וחזקות, נוגעות בידי בכזאת עדינות שלא הייתי לעולם יכולה לצפות ממנו. לאחר מכן, כפתר את המעיל כך שכל גופי התחמם בתוכו, ואז אסף אותי בזרועותיו, נושא אותי, כאילו הייתי תינוקת קטנה ושברירית. עדיין רעדתי, ועדיין לא הייתי מסוגלת להזיז אפילו אצבע. אפילו שפתי ועפעפי רעדו. לבסוף עצמתי עיניים, אבל החשכה שרציתי שתבוא, לא באה. הסיוט עדיין נמשך.
שמעתי בעמעום דלת נפתחת ונסגרת, קול מוכר ששואל מה לעזאזל קרה לי, ואת קולו של המציל שלי עונה. לבסוף, הרגשתי שהוא מתיישב, כנראה על ספה, והוא עמד להושיב אותי לידו, אך באקט של יאוש, ידי לפתו את חולצתו. הוא נאנח, והושיב אותי בין רגליו על הספה, והידק אותי לחזהו.
העזתי לפתוח עיניים, וראיתי שאני בסלון קטן ולא מוכר. הספה הייתה חומה, האח דלקה וחממה אותי, אך עדיין רעדתי ללא שליטה.
ידיו השריריות הידקו אותי עוד יותר אליו, חמות, שריריות וגדולות, ואחת מידיו ליטפה את שיערי. “ששש,” הוא לחש בתוך שיערי. “את בטוחה עכשיו, אמה.”
הקול היה כל כך רך וכל כך עדין, עד שהרגשתי את הדמעות מתחילות לזלוג. “א-א-א-א-אני…” לא הייתי מסוגלת לדבר יותר כי התחלתי לבכות ולהתייפח. ידיו נכרכו סביב כתפי ומשכו אותי אליו, מלטפות את גבי, את שיערי.
“הכל בסדר…” הוא מלמל בשקט וברוך. “את בטוחה עכשיו… אני כאן… הכל בסדר…”
אבל הבכי לא הפסיק. ואפילו שריחו המדהים הגיע לאפי עדיין לא נרגעתי. הייתי נסערת מידי.
לא ידעתי כמה זמן עבר. אולי כמה דקות, או שעות, או ימים, אבל בסופו של דבר הבכי דעך, וכל מה שנשאר היו נשימותי העמוקות והרועדות.
“תודה,” היה כל מה שהצלחתי לפלוט.
עוד הספקתי לשמוע את מקס לוחש לי, “אין על מה,” לפני שהחשכה המיוחלת לקחה אותי בזרועותיה.
פרק חמישה-עשר – מסיוט לחלום )Give Me a Sign – Gavin Mikhail(

קמתי במיטה לא מוכרת, אך לא בהכרח לא נוחה. היא הייתה גדולה ורכה, ושמיכת הפוך שכסתה אותי הייתה יותר ממזמינה. גופי, תחת השמיכה, היה מולבש בפיג'מת קוטנה בצבע תכול, שחממה אותי באופן מושלם. לא לבשתי חזייה תחתה, והתחתונים שכן לבשתי הוחלפו בזוג רך יותר, מבד מלטף.
היה לי כאב ראש, והרגשתי כמו אחרי לילה של השתכרות. כשהסטתי את שיערי לאחור, שמתי לב שהוא לח. מישהו כנראה גם קילח אותי. רעד עבר בי כשחשבתי על כך שמישהו ראה אותי עירומה.
ואז הזכרונות מהערב הקודם עלו בבת אחת, כך שהיה לי קשה לנשום פתאום. השתחלתי אל מתחת לשמיכה, מנסה להיעלם, אך לשווא. שום דבר לא יגרום לי לשכוח את מה שקרה. זה היה כל כך רע, כל כך קשה, כל כך נורא…
“אמה?”
הקול הנפלא הזה היה הסיבה היחידה לקח שהצצתי אל מחוץ לשמיכה, עיני פעורות לרווחה. “מקס.” מלמלתי ברעד, כשהבחור נכנס אל חדר השינה והתיישב על קצה מיטתי. רעד אינסטנקטיבי חלף בי.
“איך את מרגישה?” הוא שאל בקול עדין, עיניו רציניות אבל, בניגוד לכל הפעמים שראיתי אותו, דואגות.
“אני לא יודעת,” לחשתי, מרגישה חולשה יותר מכל. הייתי כזאת חלשה, כזאת פתטית, כזאת חסרת אונים שזה עצוב…
ידו החמה והגדולה של מקס נחה על הלחי הקרה שלי. “אני כל כך מצטער שלא עברתי שם קודם,” הוא אמר בשקט. “אם הייתי רק עובר שם כמה דקות קודם, אולי הייתי מונע את מה שקרה…”
רציתי לומר לו שזו לא אשמתו, שמה שהוא עשה היה מספיק בשבילי, אבל קולי נטש אותי. מצאתי את עצמי דומעת שוב. מבטו של מקס התרכך, ולפתע הוא הוריד את נעליו ונכנס אל מתחת לשמיכה ביחד איתי. הוא הסיט את ידיו, מפנה לי מקום לצידו, ואני, מבלי לחשוב פעמיים, השתחלתי אל חיקו. ידיו נכרכו אוטומטית סביב גופי, מלטפות את גבי, את שיערי, פיו נושק למצחי.
הייתי זקוקה לחום ולאהבה באותו הרגע. הייתי זקוקה למקס באותו הרגע. שם, ברחוב החשוך ההוא? זעקתי למקס. הוא היה העזרה שהייתי צריכה. והוא הגיע…
…אבל למה?
“איך הגעת לשם?” מצאתי את עצמי שואלת אל תוך חזהו החשוף של הבחור שגרם לי להרגיש כל מיני דברים שמעולם לא הרגשתי. “איך מצאת אותי?”
הוא נשם עמוק, חזהו רוטט, ואני התכרבלתי עוד יותר בין זרועותיו, ששמשו כמקום מפלט בשבילי, והתהדקו עוד יותר סביבי, שומרות עלי מכל משמר.
“הייתי בדרך לכאן, ללוק,” הוא אמר בקול עדין, שהיה כל כך שונה מהקול הרציני והאדיש שהוא תמיד השתמש בו. “ועברתי ברחוב ההוא. ראיתי את השלושה ההם, ואותך. לא חשבתי יותר מידי באותו הרגע.” זרועותיו התקשחו סביבי, לסתו, שנגעה מעט במצחי, קשה גם היא. “לא רציתי שמישהו יראה אותי מאבד שליטה ככה אי פעם. לא רציתי להגיע למצב הזה מלכתחילה.”
“איבוד שליטה?” הרמתי את ראשי כדי לפגוש במבטו הסוער של מקס.
“אני לא בחור טוב, אמה,” הוא ליטף את שיערי. “בטח שלא בשבילך. מה שראית אתמול בערב – אותי מכה ככה אותם, לא שזה לא הגיע להם, אבל עדיין – לא היית צריכה לראות. אני מצטער שנאלצת לראות אותי במצב 'האפל' שלי.”
ידעתי שעכשיו זה תורו להירגע, ומצאתי את עצמי מרימה את ידי ומניחה אותה על לחיו, כמו שהוא עשה לי לפני כמה רגעים. “זה לא היה 'צד אפל', מקס,” אמרתי בשקט. “אתה הצלת אותי. אתה הצלת את הנשמה שלי. עשית מעשה טוב. אם לא אתה…” רעד עבר בי.
הוא עצם את עיניו המדהימות לכמה רגעים, נשם עמוק, ופתח אותם פעם נוספת. “תודה,” הוא מלמל. “תודה.”
“אין על מה,” השבתי, ולפני שהמחשבה הספיקה לעבור בראשי, ידי נכרכו סביב צווארו והידקתי אותו אלי בחיבוק. הוא לא התנגד, וחיבק אותי חזק חזרה.
“אתה הצלת אותי,” מלמלתי אל תוך שיערו, ידי מלטפת את שיערו, ונוכחתי לגלות כמה ששיערו רך למגע, כמו משי. “אני אהיה חייבת לך לעולם.”
“את לא חייבת לי כלום, אמה.” הוא אמר כמעט מייד. “אם כבר, אני חייב לך משהו.”
התנתקתי ממנו רק במעט, כדי לראות אותו מסתכל עלי בחוזקה. “אני מצטער,” אמר, קולו שקט. “אני מצטער על כל מה שאמרתי לך. אני מצטער על השיחה ההיא ליד הכנסייה, ועל השיחה בתא המקלחת. אני מצטער על הכל.”
החלטתי שזה זמן מתאים לספר לו. “גם אני מצטערת,” מלמלתי. “אני צוטטתי לך ולג'ק באותו יום, בצילומים במסעדת החוף. הייתי מחוץ לדלת השירותים כששניכם דיברתם בפנים. שמעתי את הויכוח שהיה לכם, על רשימת עשרת הגדולים, ועל מישהו בשם חורחה, ו…עלי.”
מקס התקשח סביבי. “אני מניח אז שגם על זה אני צריך להתנצל.”
“לא, אתה לא,” לפתי את פניו בשתי ידי, מסתכלת אליו ישירות לתוך העיניים – ואז הבנתי שממש קשה לי לדבר. עיניו היפות, הייחודיות כל כך, הכחול המושלם, עם נגיעות האפור, והעיגול הזהוב שכמעט בלתי נראה סביב האישון, בלעו את עיני שלי, ואפילו לנשום היה קשה מידי.
“רציתי להתרחק ממך,” קולו היה צרוד כשדיבר, הבעתו פתאום בלתי נתנת לפירוש. “רציתי שלא תדעי כלום עלי. רציתי שתפחדי, או תשנאי אותי. לא רציתי להתקרב אליך. מבחנתי היית כמו רעל.”
התכווצתי מעט. “שמעתי אותך אומר את זה גם בשירותים,” המילים מצאו את דרכם החוצה. “למה אתה מתכוון?”
“את מזכירה לי ולג'ק מישהו,” הוא הסביר, להפתעתי. “מישהו שאנחנו לא אוהבים. לא באישיות, אני מניח, אבל במראה. חשבנו אולי יש לך קשר אליו, ואולי יש לך סודות שמשתייכים אליו, אבל שנינו הגענו למסקנה שזה לא אפשרי, כי הסיכויים שאת מכירה אותו הם אפסיים.”
“איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?” התעקשתי.
“כי אתם שניכם משני עולמות שונים לחלוטין,” הוא השיב בסבלנות, ואחת מידיו הסיטה קצוות שיער אדום שנפלה לפני. “אין שום סיכוי שהכרתם לפני.”
חשבתי על זה לכמה רגעים, ואז אמרתי, “כנראה שאתה צודק. אני לא מכירה אף אחד שלא מאי החופש.”
מקס הנהן בנוקשות, ושאלה אחרת, שאלה מבהילה, עלתה לראשי. “אתה לא הולך לנטוש אותי שוב, נכון?” הסתכלתי עליו בתחינה. “בבקשה לא. אל תעזוב אותי לבד!” פאניקה חנקה כל חלק בגופי. “אני צריכה אותך! אני צריכה את העוגן שלי, המציל שלי! בבקשה – “
לפני שהספקתי לגמור הוא כבר חיבק אותי, מצמיד אותי אליו. “אני לא אתרחק ממך שוב,” הבטיח בשקט. “אני לא חושב שאני מסוגל לכך, אפילו. את יודעת כמה קשה היה לי כל הזמן הזה?”
“מ-מה זאת א-אומרת?” גמגמתי בגמלוניות, נושמת את ריחו לריאותי, מנסה להצמיד כל חלק בגופי לגופו.
“את אומנם הראית את זה יותר, אבל זה לא אומר שגם אני לא חשתי משיכה אליך, אמה.”
זה היה כאילו פתאום הסיוט הכי גדול שלי הפך לחלום הכי טוב שקיים. “אתה לא משקר,” ידי לפתו את חלקה האחורי של חולצת הטריקו השחורה שלו. “אני מרגישה את זה. אתה דובר אמת.”
הוא נאנח. “את יודעת כמה קשה זה היה? להיות איתך בתא המקלחת הצפוף ולהחזיק את עצמי מלגעת בך, מלהחזיק אותך בידי? את יודעת כמה זה היה קשה ללחוץ את ידך בהתחלה, ואז להעמיד פנים שאני שונא אותך?”
“כ-כל זה היה העמדת פנים?” צייצתי.
“אני שחקן, אמה,” זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מעט יהיר, או שחוץ. “אחרי הכל, העמדת פנים זהו טבעי השני.”
התקפלתי בתוך ידיו. “אז אתה…” נשכתי את שפתי התחתונה. “אתה נמשך אלי כמו שאני נמשכת אליך?”
הוא הנהן, הרגשתי את זה. הוא לא היה צריך לומר דבר נוסף. “אז מה מונע ממך להיות איתי כאן ועכשיו?” שאלתי, מנסה להבין מה עובר בראש היפה הזה שלו.
הוא התרחק ממני מעט כדי להסתכל על פני. “אני לא יכול, לא כרגע,” הוא ליטף את לחי והצמיד את שפתיו למצחי. עצמתי את עיני למגע. “דבר ראשון, את עדיין עם לוגן,” הוא דיבר נגד עורי. “ודבר שני, אחרי מה שקרה לך, אני לא חושב שאת מוכנה.”
“אני רוצה להפרד מלוגן,” מלמלתי. “אני לא רוצה להיות איתו יותר. אנחנו לא מתאימים, לא באמת. אני רוצה רק מישהו אחד. אני רוצה אותך.”
הוא נאנח שוב. “קודם כל, את צריכה להתגבר על מה שקרה. אחר-כך נדבר על מערכת יחסים.”
ידי התאגרפו. “אל תחליט בשבילי,” סיננתי, מרגישה פגיעה וחלשה יותר מתמיד. “עצם העובדה ש… ש…” הזכרונות מהערב הקודם הציפו אותי בשנית, ומצאתי את עצמי מתחילה להתנשם בחוזקה.
“תירגעי,” מקס פקד עלי. “תנשמי עמוק. אל תתני לחרדה לקחת אותך, אמה.”
מילותיו עזרו לי להתמקד, ומצאתי את עצמי בוכה שוב. “תגרום לי לשכוח את זה,” מלמלתי בקול חנוק. “תדבר איתי על כל דבר. תגרום לי לא להזכר בזה שוב.” האימה, החרדה, הפחד, כולם עלו לפני השטח…
“אנחנו נמצאים בביתם של משפחת ג'ייקובס,” מקס נענה לדרישתי, מדבר במהירות נגד שיערי. “אבי הביולוגי מכיר את אבא של לוק – ז'אן – כיוון ששניהם נולדו וגדלו יחד כאן, באי החופש. בכל פעם שבאנו לכאן לביקור, הייתי נפגש עם לוק, ואנחנו חברי-ילדות יחסית טובים. כשהלכנו אז לפתיחה של הבר, וגיליתי שהוא זה שפותח את הבר, זה היה כמו פגישת מחזור, כי לא ראיתי אותו כבר שש שנים, לא מאז שאימי התאלמנה ואז התחתנה פעם שנייה. הוא סיפר לי שעשה הסכם עם הוריו, שהם יעזרו לו לפתוח את העסק ויתנו לו להמשיך לגור בביתם, הבית שאנחנו עכשיו נמצאים בו, ובתקווה שהעסק ישגשג, הוא יעבור דירה ויתחיל חיים משלו.”
הוא לקח נשימה עמוקה. “אימו, לואיסנה, היא זו שרחצה אותך והחליפה לך בגדים. היא נתנה לך לישון כאן, בחדר האורחים, ואני ישנתי על הספה בסלון. נוסף לכל, את ישנת הרבה זמן, ועכשיו השעה חמש אחר-הצהריים. הלנה התקשרה לנייד שלך קודם, ואני עניתי לה וסיפרתי לה מה קרה. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך – לא יכולתי להסתיר את זה ממנה. גם היא חשובה לך, נכון? אז כדאי שהיא תדע. אני אמרתי לה מפורשות שלא תספר לאף אחד מלבד ת'ים, שדחה את הצילומים של הסצנות בהם אני מופיע כדי שאני אוכל להיות פה איתך, ומלבד ברטה, שגם היא דואגת לך מאוד.”
“זה בסדר,” מצאתי את עצמי עונה לו. “תספר לי על עצמך.” כל דבר, העיקר שאני לא אחשוב על מה שקרה.
“אני מקסימוס וויליאם הייס,” הוא ציית. “כולם קוראים לי מקס, אימי קוראת לי מוסי, וג'ק הוא חבר קרוב מאוד וטוב שלי. חווינו המון דברים יחד, ואני אוהב אותו כאח. אבי נפטר כשהייתי בן שש-עשרה, ואימי התחתנה פעם שנייה כשהייתי בן שמונה-עשרה. יש לי אח אחד, שהוא בעצם חצי-אח, מאימי ואבי החורג. קוראים לו קופר, והוא בן שש.”
מקס לקח עוד נשימה לפני שהמשיך. “הצבע האהוב עלי זה אדום, כמו השיער שלך,” הוא ליטף את שיערי. “המאכל האהוב עלי זה עוף-טיקה, שזה בעצם עוף הודי, והמשקה האהוב עלי זה מיץ מנגו. אני שונא פירות – חוץ ממנגו – ואוהב ירקות. נוסף לכל, אחד החלומות הכי גדולים שלי זה לעשות צניחה חופשית, ובנג'י, וסנפלינג. אני חולה-לונה-פארקים, והייתי כמעט בכל פארק-שעשועים שיש בארצות הברית, חוץ מאורלנדו, ששם נמצא דיסניוורלד, וזה היה הבא שלי. עוד חלום שלי זה להסתובב בעולם, לחקור מקומות, ללמוד היסטוריה של מדינות שונות. באירופה הייתי מספר פעמים בגלל צילומים, פעם בצרפת, ופעם באנגליה, אבל מעולם לא יצא לי להסתובב שם באמת. חלום נוסף זה לעוף בכדור פורח בעמק הלוואר שבצרפת. ועכשיו תספרי לי את על עצמך.”
לקחו לי כמה שניות לחזור למציאות. החלומות של מקס היו כל כך מוחשיים בראשי, עד ששכחתי איפה אני נמצאת. כחכחתי בגרוני והתחלתי לספר לו גם אני. “שמי האמיתי הוא אמרלד, אבל כולם קוראים לי אמה,” מצאתי את עצמי אומרת. “יש לי הורים, אבל אני מעדיפה שלא לדבר עליהם. אני רק יכולה לומר שאבי נטש את אימי ואותי כשהייתי בת עשר, ומאז לא ראיתי אותו. אין לי אחים, או חיות מחמד, ואני מחשיבה את הלנה כסבתא שמעולם לא הייתה לי.
“הצבע האהוב עלי הוא כחול, והפרח האהוב עלי הוא סחלב כחול, שהוא נדיר ביותר. המאכל האהוב עלי זה טמאגו – חביתה יפנית מתוקה – והמשקה האהוב עלי זה סיידר תפוחים לא מוגז. אני אוהבת כמעט כל סוג אוכל, אולי מלבד מאכלים ערביים כאלה ואחרים. החלום שלי הוא…”
נשכתי את שפתי. החלום שלי היה מטופש לעומת החלומות והשאיפות הגדולים של מקס.
“תספרי לי,” הוא דחק בי ברוך. “אני מבטיח לא לצחוק, או לזלזל, אם זה מה שאת חושבת שאני אעשה.”
הנהנתי באיטיות. “החלום שלי הוא להקים משפחה חמה,” מלמלתי בשקט. “עם בעל אוהב, הרבה ילדים, ולגור איתם כאן, באי החופש. גם אני הייתי רוצה לחקור את העולם, לצאת סוף-סוף מהאי הזה, בו חייתי כל חיי. אבל יותר מכל, אני רוצה משפחה.”
מעולם לא חשפתי את עצמי ככה, אבל הייתה לי תחושה שגם בשביל מקס זו הייתה פעם ראשונה, כך שהרגשתי מעט יותר בנוח עם זה. “עכשיו שאני חושבת על זה, אני גם הייתי רוצה לעשות כל מיני סוגים של ספורט אסטרים, ולנסות לעלות על רכבת הרים. ראיתי כאלה רק בטלוויזיה, אבל מעולם לא יצא לי לעלות על אחת. זה באמת כזה כיף ומפחיד?” הסתכלתי עליו בתהייה.
ואז, לפני שהייתי מוכנה לכך, הוא חייך. לראשונה, מאז שפגשתי את מקס, ראיתי אותו מחייך. חיוך מלא, חם, עדין, ויותר מכל – מרגיע. הרגשתי בטוחה כאן, עם מקס, ועם החיוך הזה שלו, שהגיע לעיניו המדהימות, וגרמו לו להיראות פתאום הכי טוב בעולם. מקום ראשון ברשימת עשרת הבחורים הכי חתיכים בעולם? זה היה כלום לעומת איך שהוא נראה באותו הרגע, כשהשמש של אחר הצהרים משקיפה מעבר לחלון, וגורמת לו להיראות כמו אל, ואילו היה באמת אל, הייתי סוגדת לו.
הוא נראה כמו אפולו, אל השמש והיופי, באותו הרגע. הוא היה עוצר נשימה. ג'ק וויליאמס לידו נראה כמה הבחור הכי מכוער עלי האדמות. והכל מפני שמקס חייך. אם הוא היה מחייך יותר, לא היה לי ספק בכלל שג'ק לא היה מגיע אפילו לרשימת של עשרת הגדולים כל השנים האלה, כי מקס צריך לקחת את כל המקומות. לא היה אחד יותר יפה-תואר, או חתיך, או סקסי ממנו באותו הרגע. רק מקס הייס.
פני בטח היו אדומות, כי הוא צחק צחוק מאופק בשקט, מפיק הצליל הכי מדהים שקיים. “רכבות הרים הן משהו לא מהעולם הזה,” הוא אמר, ולרגע לא הבנתי למה הוא התכוון, עד שנזכרתי בנושא השיחה שלנו. “אני אקח אותך פעם.”
לקחו לי כמה שניות לענות לו, כי החיוך המסנוור הזה עדיין היה על פניו. “באמת?”
חיוכו התרחב, ואילו היה מחזיק אותי בזרועותיו המושלמות, רוב הסיכויים שהייתי נופלת, או משהו כזה. מעולם לא ראיתי יצור יפהפה כמוהו. “באמת.” הוא ענה, וכל דאגה עזבה את ראשי.
פרק שישה-עשר – משפחת ג'ייקובס )A Thousand Years – The Piano Guys(

לאחר שעה בערך בה שכבתי מחובקת בין זרועותיו המגינות, החמות, השריריות והגדולות של מקס, כששנינו פשוט שותקים, והשקט כמו מנגינה רכה, מקס הודיע לי שאני צריכה לאכול משהו, כי לא אכלתי כבר עשרים-וארבע שעות, בערך. רק המחשבה על אוכל גרמה לי לבחילה, אבל מקס הודיע לי שהאוכל של מאמא-ג'ייקובס הוא אחד הטעימים שהוא אכל.
ברגע שיצאנו מחדר האורחים, ראיתי את הסלון בו מקס הושיב אותי יום קודם, ולידו את המטבח. כל הבית היה מאוד חם וביתי, וריח הבישולים גרם לי להפך הגמור מבחילה. מקס הוביל אותי לשולחן האוכל, שעל ידו ישבו כבר לוק, אותו פגשתי בפתיחת הבר, ואביו ז'אן, ככל הנראה, שהיה כמו גרסה מבוגרת של לוק, עם אותו השיער החום והקופץ (רק שלא היו שיערות שיבה שזורים בו), ואותו מבנה פנים. ההבדל היחיד היה העיניים – ללוק היו עיניים חומות-שחורות, ולאביו היו עיניים זהובות יותר, והוא גם הרכיב משקפיים.
אימו של לוק עמלה במטבח על הבישולים. היה לה שיער בלונדיני וארוך, גוף מקומר למדי, וזוג עיניה השחורות, כשל לוק, היו מצומצמות בחשיבה. כששמעה את מקס ואותי נכנסים, פנתה להסתכל עלינו, ואז חייכה חיוך מזמין.
“בוקר טוב, ישנונה,” היא אמרה לי בחום. “אני מקווה שאת מרגישה טוב.”
הנהנתי קלות. הרגשתי טוב רק כשמקס היה לידי. ידעתי שברגע שמקס יעזוב – והוא יצטרך לעזוב, בזה לא היה לי כל ספק – הסיוט והחשכה האינסופית יחזרו. אבל עד אז…
לוק הורה לנו להתיישב לידו. אני התיישבתי בינו לבין מקס, ונצמדתי למקס הכי שאני יכולה. הוא, להפתעתי, כרך את זרועו סביבי במעט רכושנות, ואני נרגעתי לתוכו. “אז,” לוק הסתכל עלי במחשבה. “את החברה של דילן, נכון?” הוא הדגיש את השם, ועיניו בחנו את ידו של מקס שהייתה סביבי.
מצמצתי מספר פעמים בבלבול. “דילן לא סיפר לך?”
“סיפר לי מה?”
“שאני הייתי חברה מפוברקת כדי שתרד לו מהגב,” חייכתי חיוך קטן כשראיתי את הבעתו ההמומה. “ועכשיו יש לו חברה אמיתית, שהיא יפהפייה, ומתוקה, ושהם פשוט מדהימים ביחד.”
לוק נראה מעט אבוד, ומהורהר, ואביו לפתע הסתכל עלי. “גם אתם מתאימים, את יודעת,” הוא הצביע עלי ועל מקס, ואני הרגשתי שאני מסמיקה.
מקס ואני לא פצינו את פינו לאחר ההצהרה של פאפא-ג'ייקובס, כי שנינו לא ידענו מה לומר. הסיטואציה הייתה מורכבת מספיק.
לואיסנה הגישה את ארוחת הערב, שכללה מאכלים דרום-אמריקאיים למיניהם, שנראו טעימים אחד. ראיתי את מקס בוחן את הירקות בגועל, ואני צחקתי בשקט. שמחתי להיות כאן, לצידו של מקס, ולדעת עליו סוף-כל-סוף כמה דברים.
מקס כבר לא היה תעלומה בשבילי. הוא היה הרבה יותר.
“אז לוק,” ז'אן פתח בשיחה בזמן שכולם העמיסו מזון על צלחותיהם. אני העמסתי על שלי סוג-של סלט שנראה טעים, וגם שוק של עוף. מקס הסתכל עלי בהסכמה, כמאשר את האוכל שלקחתי. מצאתי את עצמי מחייכת אליו קלות, והוא חייך חיוך קטן שבקטנים חזרה, אבל זה הספיק בשביל להרעיד את כל עולמי, ואז להאיר אותו מחדש.
“מה עם הבחורה הזאת שהבאת הנה? השחקנית? עם השיער החום והגוונים?” ז'אן, כך גיליתי, היה מאוד ישיר, על סף הבוטה, אפילו.
לוק האדים קלות. “אין לי מושג על מי אתה מדבר.” הוא מלמל, נבוך.
“היספאנית כזאת,” גם לואיסנה, כמו בעלה, הייתה ישירה מאוד. “שיש לי תאומה, אם אני לא טועה? וששם המשפחה שלה הוא סאן…משהו?”
“סאנצ'ז?” מקס נידב, ובחן את לוק מזווית עינו, ששלח לו מבט זועף.
“כן, זאת!” ז'אן התלהב. “היא הייתה יפה, בחורצ'יק. איך קראו לה? אווה?”
“איב,” מצאתי את עצמי אומרת, ומקס ואני גיחכנו כשראינו את הבעת האימה של לוק.
“זה לא עניינכם,” הוא קבע, מעוצבן. “מה שקורה בינה לביני, זה נשאר בינינו.”
“אנחנו משפחה, בחור צעיר,” לואיסנה ציינה. “ומקס פה הוא כמו אחיך. למה אתה מתבייש?”
כי איב היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, חשבתי בשקט.
“כי ככה!” לוק כבר דמה לסלק בשלב הזה. “אפשר להמשיך לאכול עכשיו?”
“לא ידעתי שיש לך את הצד החמוד הזה בך, לוק,” אמרתי בחיוך קטן, מרגישה חסרת-דאגות לפתע. “חשבתי שאתה כזה קשוח, מעין נער-מסיבות כזה, שהקים בר והכל. אבל מסתבר שאתה ממש מתוק.”
הוא הסתכל עלי בגועל. “בבקשה תפסיקי, לפני שאני אקיא.”
ולפתע, כולם פרצו בצחוק. אפילו אני. אפילו לוק הצטרף. ומקס.
הצחוק של מקס היה כמו פעמונים, כמו המנגינה הכי יפה לאוזני. יכולתי להקשיב לו שעות. עצמתי את עיני, משמרת את הרגע בזכרוני, ממסמרת אותו ללוח הזכרונות הכי טובים בחיי. לשבת שם, עם משפחת ג'ייקובס שבקושי הכרתי, ועם מקס, שהתחלתי להכיר יותר טוב עכשיו… משהו בזה היה מרגיע, משהו שגרם לאור להציף אותי, ולחושך להיעלם כמעט לגמרי.
“אני כבר אוהבת אותך,” אמרה לי לואיסנה בחיבה, ושמעתי שבריר של מבטא ארגנטינאי בקולה. “את מוזמנת כל יום להקניט את הבן שלי.”
“אמא!” לוק נזף בה, אבל הוא חייך. “איזו מן אישה רוצה שאנשים יקניטו את הבן היחיד שלה?”
“אישה שבאמת אוהבת את בנה,” ז'אן קרץ לאישתו, שהסמיקה וחייכה.
הסצנה הייתה כל כך חמה ואוהבת, כל כך משפחתית, עד שכאב לי לראות את זה. לא כי קינאתי – למרות שזה היה חלק מזה – אלא בגלל שזה עשה לי טוב לראות שלפחות יש עדיין משפחות כאלה, שההורים עדיין מאוהבים אחרי עשרות שנות נישואים, ושהם אוהבים את בנם כל כך.
מצאתי את עצמי מלכסנת מבט למקס, שבדיוק באותו הרגע לכסן מבטו גם הוא אלי. המבט שהחלפנו גרם לי להבין שגם הוא חושב אותו הדבר.
משפחת ג'ייקובס באמת הייתה נפלאה.
כשסיימנו לאכול, מקס שאל, “נוכל להשאר פה גם הלילה?” הוא הביט בי לרגע, ואז חזר להביט בז'אן ולואיסנה. “אני לא חושב שאמה מוכנה עדיין… לחזור.”
לוק היה זה שענה. “בטח שאתם יכולים להשאר!” הוא אמר מייד. “אתם תמיד מוזמנים!”
לואיסנה הנהנה באישור, וז'אן חייך בנועם לעברי. “אתם יכולים להשאר כמה זמן שאתם רוצים,” מבטו נהפך זועם. “אם רק הייתי פוגש את הבחורים ההם – “
“ז'אן,” אישתו פקדה. “לא עכשיו.” היא שלחה לי מבט מתנצל.
הנדתי בראשי לשלילה, מתנחמת בזרועותיו של מקס. “זה בסדר,” אמרתי, לוחמת ברעד. “אני צריכה ללמוד להתגבר על זה איכשהו. אם אלפי בנות בעולם מצליחות, גם אני אצליח.”
לפתע לואיסנה משכה אותי אליה לחיבוק, תולשת אותי ממקס, אבל זה לא הרגיש כל כך רע, כי מגעה היה עדין, אימהי. “אני גאה בך,” היא אמרה. “את בחורה חזקה, ואת תצליחי. ואם את צריכה מישהו לדבר איתו – אני כאן בשבילך. וגם ז'אן, ולוק.” היא הרפתה ממני וחייכה אלי.
דמעות, שלא קשורות הפעם לכאב או פחד, עלו לעיני. “תודה.” קולי היה חנוק.
לאחר מכן, חזרתי למיטה. התחננתי בפני מקס שישן איתי. לא רציתי להיות לבד, ורציתי אותו קרוב אלי. כי עכשיו שהיה לי אותו, לא תכננתי לתת לו ללכת. למרות שידעתי שהוא יעזוב אותי מתישהו, לפחות לעכשיו, רציתי שהוא יהיה איתי.
שכבתי עם גבי אלי, כשהוא עוטף אותי בזרועותיו, וחזהו מוצמד לגבי. אחת מרגליו הייתה בין רגלי מתחת לשמיכה, ובסך הכל, הרגשתי שאני עטופה בעוד שכבה של חום. הייתי על סף הירדמות כשהרגשתי את שפתיו מרפרפות על אוזני בעדינות. “גם אני כאן, את יודעת,” הוא לחש, קולו מלא ברגש. “אם את צריכה אותי, אני כאן. אני לא מתכנן להתרחק ממך שוב. ואני מתכוון בכל כולי לעזור לך להתגבר על מה שקרה ולעבור הלאה.”
הידקתי את ידיו, שנחו על בטני, עוד יותר. “תשאר איתי,” ביקשתי בשקט. “תישאר איתי.”
“עד שתגידי לי לעזוב, אני לא מתכוון ללכת,” הוא אמר באותו טון, ואז שמעתי אותו ממלמל, כנראה לעצמו, “למרות שגם את תגידי לי לעזוב, אני אלחם כדי להשאר.”
העייפות נפלה עלי פעם שנייה, ו, כשאני עטופה בזרועות הכי חמות בעולם, תחת שמיכה רכה, עם הבחור שבקלות, מבלי להרגיש, מהרגע הראשון נכנס לי ללב, נרדמתי, לשינה מלאה בסחלבים כחולים, וגבר עם עיניים כחולות נדירות, שיער בלונדיני-מלוכלך, וחיוך שמאיר את היקום, עוטף אותי בזרועותיו, ולוחש לי עד אינסוף, “אני לא עוזב, אני נשאר.”
פרק שבעה-עשר – חזרה למציאות )Primavera – Ludovico(

בבוקר של היום שלמחרת, גיליתי שערב חג המולד הוא רק עוד שבועיים. בדרך חזרה לבית המלון – לואיסנה השאילה בגדים משלה, שהיו גדולים עלי בכמה מידות – שאלתי את מקס, שאחז בידי חזק, והתעלם מעשרות המעריצות שבחנו אותו ותהו אם הוא מקס הייס או לא, תחת הכובע והמשקפיים שחבש והרכיב, מה הוא הולך לעשות בערב הזה.
הוא שלח לי מבט תוהה. “עוד לא חשבתי על זה, למען האמת,” הוא אמר. “אבל אם את כבר שואלת…”
“אתה-רוצה-ללכת-איתי?” שאלתי במהירות, מתנשפת קלות, פני אדומות.
מקס הסתכל עלי ברצינות תהומית. “עד שאת לא נפרדת סופית מלוגן, אני לא יכול להיות שום דבר מעבר לחבר איתך.”
התכוונתי להפרד מלוגן היום, כך שהנחתי שזאת לא תהיה בעיה. “אבל אם אני נפרדת ממנו עד אז,” התעקשתי. “אתה תרצה… לצאת איתי?”
המאבק הפנימי שלו היה מודגש בעיניו. ידעתי גם למה. עם כל העזרה שלו כלפי, והעובדה שהוא הציל אותי, אני עדיין מזכירה לו מישהו, והוא עדיין חושד, באיזשהו מקום, שאני מסתירה סודות כלשיהם. ומצד שני, הוא אמר שגם הוא מרגיש משיכה אלי…
“אני רוצה,” הוא אמר לבסוף, המילים כמו נקרעות ממנו. “אבל אני לא יודע אם אני יכול, או מסוגל.”
השפלתי את מבטי. “אני מבינה.” אמרתי בשקט, מרגישה כאב חד בליבי.
הוא נעצר בבת אחת, ולפני שהספקתי להתנשף בהפתעה, הוא משך אותי אליו לחיבוק מוחץ. “את לא באמת מבינה,” הוא אמר בשקט. “אני גם לא יודע אם יש דרך להסביר את זה. אבל אני מבטיח לך, שהסיבה שאני לא מסוגל היא לא מה שאת חושבת.” ידיו התקשחו סביבי. “אני רוצה להיות איתך, לבלות איתך. אבל יש כמה דברים שחייבים להיעשות קודם. והראשון בהם הוא שתתגברי על מה שקרה.”
נשמתי את ריח האפטרשייב, שהתחלתי לחשוד שזה היה פשוט הריח הייחודי של מקס, והנהנתי באיטיות. “אוקי.” הסכמתי בלית-ברירה. רציתי את מקס כל כך הרבה זמן, והרבה יותר מידי, בשביל לוותר בכזאת קלות. אני לא בן-אדם עקשן, אבל ברגע שזה מגיע למשהו שאני הכי רוצה, אני מסוגלת לשבור עולמות בשבילו.
הגענו לבית המלון בדיוק בזמן לארוחת בוקר, אבל שנינו כבר היינו מפוטמים מהמזון שמאמא-ג'ייקובס בישלה. אבל נכנסנו למרות הכל לחדר האוכל.
וברגע שנכנסנו, דממה השתררה. החלפתי מבטים בהולים עם מקס, וכשהסתכלתי חזרה, ראיתי את כולם מסתכלים עלי ברחמים. ידי, שהייתה משולבת בתוך ידו של מקס, הייתה מתאגרפת אילו מקס לא היה מחזיק אותה כל כך חזק.
פילסנו את דרכינו בדממה לשולחנה של הלנה, שישבה עם ברטה ואמליה, והתיישבנו, כשאני ליד הלנה, ומקס מצידי השני. בבת אחת חיבקתי את הלנה, שחיבקה אותי חזרה, בדיוק באותו חוזק. “דאגתי לך כל כך,” היא לחשה לי אל תוך האוזן. “כמעט וחטפתי התקף לב כששמעתי מה קרה לך. איך את מרגישה?”
“בסדר,” אמרתי, וזאת הייתה האמת. כל עוד מקס לידי, הייתי בסדר. הרפיתי ממנה והסתכלתי סביב. כולם "חזרו" לשיחות שלהם, אבל לא הפסיקו לשלוח לי מבטים. “כולם יודעים, נכון?” שלחתי מבט למקס. “אמרת שסיפרת רק לת'ים ולהלנה, ולברטה ואמליה.”
“זה בטח היה ת'ים,” מקס אמר, ולמרות שקולו היה מתון ושקול, עיניו בערו בזעם. “הוא בטח סיפר לכולם. אני הולך אליו עכשיו – “
“לא!” חרדה הציפה אותי רק מהמחשבה שיתרחק ממני, ולפתי את פרק ידו ברגע שנעמד. “בבקשה, תשאר,” הסתכלתי עליו בתחנונים.
הוא לקח כמה נשימות, והתיישב חזרה. “ברגע שאני יכול, אני הולך לדבר איתו,” הוא לחש לתוך אוזני. “וזה לא מעניין אותי. אמרתי לו בפירוש לא לספר.”
“זה לא משנה,” אמרתי. כלום לא משנה כל עוד אתה איתי, רק אל תעזוב. “כבר עדיף ככה. לפחות אני לא צריכה לספר לכל מי שרוצה לדעת.”
הלנה נשקה למצחי. “את תהיי בסדר.” היא אמרה, ועיניה הטובות הסתכלו עלי כרואות הכל – ואכן, הן ראו הכל. “הנשמה שלך נפגעה, וצעדתי צעד אחד אל עבר החושך, אבל משכו אותך חזרה לתלם. הוא משך אותך,” היא לחשה, והסתכלה על מקס, ששתה כוס מים באותו הרגע. “יש בו משהו שמשלים אותך, כמו שבך יש משהו שמשלים אותו. גם הוא צעד פעם בתוך החשכה, אבל עכשיו הוא באור. ואת מצטרפת אליו עם כל רגע שעובר.”
לפתע, הצלחתי להבין מה הלנה ניסתה לומר לי כל הזמן. “את ידעת מההתחלה.” לחשתי לה חזרה. “ידעת, או לפחות ניחשת, את העבר שלי או של מקס.”
הלנה חייכה במיסתוריות ולא ענתה. “את באמת מדיום,” הגילוי גרם לעיני להפער לרווחה. “את לא סתם דיברת אז, בטיילת. זה לא הכל דיבורים. זו האמת.” והאמת הזאת גרמה לליבי לדפוק מהר יותר.
“אינני יכול להכחיש או לאשר,” היא חייכה בהתנצלות. “זוהי לא דרכם של אנשים כמוני.”

כשהסתיימה ארוחת הבוקר, אמרתי למקס שיחכה איתי מחוץ לחדר האוכל ללוגן. עדיין לא הרגשתי שאני מסוגלת לעזוב אותו.
כשלוגן יצא מחדר האוכל, סימנתי לו לבוא אלי. הוא בא, שלח מבט מוזר למקס, ואז חזר להביט בי. “אני אחכה לך שם,” מקס הודיע לי, והצביע כמה מטרים מאחורי.
למרות שזה כאב פיזית לראות אותו הולך לאחור כדי לאפשר ללוגן ולי פרטיות, ידעתי שזה משהו שהוא לא יכול להשתתף בו. חום גופו חסר לי, ידיו חסרו לי, הייתי צריכה שריחו ידגדג לי באף באופן תמידי, אבל הכרחתי את עצמי להירגע. הוא לא יכול להיות נגיש עשרים-וארבע/שבע. אני אצטרך בשלב מסוים לתת לו לעשות מה שהוא צריך.
“לוגן,” פתחתי. “אני מצטערת אבל – “
“את רוצה שנפרד.” הוא אמר בחיוך מבין. “זה בסדר, גם אני רוצה כבר מאז מסיבת הבריכה ההיא.”
הנהנתי בהבנה, וחייכתי מעט, מרגישה את החושך מגיח, עכשיו כשמקס לא לידי. “לוסי היא האחת, נכון?”
הוא הסמיק מעט והנהן. “כן. אני מתכוון להציע לה לצאת איתי בקרוב.”
“תשמור עליה,” קולי החל לרעוד.
לוגן כמראה שם לב לזה, כי הוא הנהן, אמר שלום והלך. ברגע שהוא נעלם ידיו של מקס לפתו את כתפי. “תרגעי,” הוא פקד. “אני כאן.”
נשענתי לאחור, גבי פוגש בחזהו, מרגישה איך אני נרגעת לאט-לאט. “אל תעזוב אותי,” מלמלתי, ומייד כעסתי על עצמי. ממתי אני כזאת חלשה?
“בואי,” מקס לקח אותי למעלית, הזמין אותה, ועלה לקומה שבה כל השחקנים שהו. “יש לי סוויטה משלי,” הוא אמר. “את תוכלי לישון איתי.”
הנהנתי וכשהגענו לקומה יצאנו מהמעלית והוא לקח אותי לסוויטה שלו. הוא פתח את הדלת, ואני נכנסתי פנימה, כשהוא נועל אותה מאחוריו.
“את יודעת אבל שכל זה לא יוכל להמשך עוד הרבה זמן,” הוא אמר בשקט. “אני צריך ללכת לעבודה והכל.”
הוא התיישב על הספה ואני אוטומטית התיישבתי על ירכיו והתכרבלתי בחיקו. “רק לעכשיו,” התכווצתי. “תן לי עוד יום להיות איתך.”
נכון. הייתי אובססיבית כלפיו, שלא לדבר על כמה פתטית בטח נראיתי בעיניו, אבל רציתי לשכוח. לא רציתי לזכור את מה שקרה. לא רציתי לזכור כלום. רציתי רק להרגיש את מקס איתי, לדעת שאני בטוחה, שהוא שם בשבילי. ואז מה אם התנהגתי כמו הבנות הנואשות מהספרים הרומנטיים שנהגתי לקרוא? עדיף זה, מאשר שהסיוט יחזור על עצמו…
“אני רוצה להרוג אותם,” קולי היה כל כך קטן, עד שתהיתי אם הוא בכלל שומע אותי. “אני רוצה שהם ישלמו על מה שהם עשו לי.” זכרון חד חלף בראשי. “יש עוד מהם.”
“אני לא חושב,” מקס אמר. “שיש עוד. הם היו בסך הכל שלושה.”
“לא,” התרוממתי מעט כדי להסתכל, צריכה שהוא יבין, שיקשיב. “אחד מהם אמר שהם רצו את אוליביה. 'הברונטית' הם קראו לה. או את לוסי. אותי הם רצו לשמור ל…” צמרמורת עברה בגופי. “לאחרים. יש עוד מהם. זה לא נגמר!” פאניקה תקפה אותי שוב.
“את בטוחה במה שאת אומרת?” מקס שאל בתקיפות, וכלא את פני בידיו, מנסה להרגיע אותי בדרכו שלו. “את בטוחה שאת לא מתבלבלת? כי אם יש באמת קבוצה של סוטים כאן באי, את חייבת לדווח על זה. אחרת מקרים דומים לשלך וגרועים יותר עשויים לקרות.”
מילותיו רק גרמו לי ללחוש, “אל תשאיר אותי לבד. אני מפחדת.” הנחתי את ידי מעל ידיו. “אני לא רוצה שהם יחזרו בשבילי, לסיים את מה שהם התחילו.” בלעתי את רוקי. “אני לא רוצה להיאנס, מקס. אני לא רוצה שהם יגעו בי שוב.”
“אני לא אתן להם,” למרות שקול והיה עדין, התקיפות בו הייתה ברורה. “אני לא אתן להם לפגוע בך יותר ממה שהם כבר פגעו. לא בך, ולא בהבאות בתור ברשימה שלהם.”
“אוליביה,” קולי היה חנוק. “ולוסי. אני צריכה להזהיר אותן. אני חייבת להזהיר אותן!”
מקס הנהן בהבנה. “תתקשרי אליהן. תגידי להן להיות בחברת אנשים שהן מכירות וסומכות עליהם מספיק.”
לאחר מכן, חייגתי ללוסי ולאוליביה, שגם הן שמעו את הסיפור שלי. יופי. עכשיו כל אחד באי בטח יודע שאמה מרקוס הוטרדה מינית.
אוליביה ולוסי הקשיבו לי כשסיפרתי להן מה קרה, ומה שמעתי. הן הודיעו לי שדילן, ריאן ולוגן – שמסתבר שכבר הספיק להציע ללוסי לצאת איתו – ישמרו עליהן. על ריאן ודילן סמכתי, וגם על לוגן, כך שיכולתי להשאר רגועה.
אבל משהו בי אמר שזה לא הסוף. שמה שקרה לי היה רק ההתחלה.
אבל לעת עתה, החלטתי להתעלם מזה, ופשוט להירגע בחיקו של מקס, שליטף את ראשי, מלמל מילים מרגיעות לתוך אוזני, ושמר עלי מכל משמר.
פרק שמונה-עשר – הורמונים יוצאים לחופשי )Undone – FFH(

חמישה ימים עברו, ואני מצאתי את עצמי במשמרת בבית הקפה. ללא מקס.
מקס נאלץ לחזור לעבודה – כי אחרי הכל, יש לו סרט לצלם – וגם אני הגעתי למסקנה שעדיף אני אמשיך לעבוד, כי זה גם יגרום לי להיות עסוקה, וגם אני לא אצטרך להרגיש בחסרונו של מקס.
לוק הפך ל"שומר הראש" שלי. הוא הוליך אותי לבית הקפה, וחיכה לי בסוף כל משמרת כדי ללוות אותי למלון. הוא אמר שזה היה רעיון של ההורים שלו, אבל הייתה לי תחושה שמקס אחראי לכך. כי למרות כל העניין של "לעבור הלאה" ממה שקרה, הוא עדיין דאג לי, ועדיין רצה אותי.
המחשבה גרמה לי כל פעם לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת. כי לפעמים זה נראה לי כל כך אבסורד שמקסימוס וויליאם הייס, זה ששנא אותי עד לא מזמן, פתאום רוצה אותי כל כך.
אוליביה, לוסי וסופיה רחמו עלי, ראיתי את זה בעיניים שלהן. אבל הן המשיכו לדבר אותי, ולא שאלות אותי דבר על מה שקרה. ריאן גם הוא היה רגיש הרבה יותר, ואפילו סיפר לי שיצא לכמה דייטים עם זואי. הייתי ממש שמחה בשבילו ובשבילה – אפילו שמבחוץ הם לא התאימו, יכולתי לראות למה מבפנים הם נמשכו זה לזו. היא הייתה ממש נחמדה ומצחיקה, בדיוק כמו ריאן. הם היו מתאימים מאוד.
גם היחסים בין אוליביה לדילן התחממו. דילן לקח את אוליביה לארוחת ערב עם המשפחה, וכולם התאהבו בה מייד. היא סיפרה לי שמעולם היא לא הייתה שמחה יותר.
לוסי, גם היא, התחילה במערכת יחסים עם לוגן, והייתה מאושרת מכך.
רק סופיה נראתה מדוכדכת. כששאלתי אותה מה קרה, היא אמרה "סתם, ג'ק,” והמשיכה בענייניה. החלטתי לרדת ממנה, כרגע.
בסוף המשמרת, לוק כבר חיכה לי מחוץ לבית הקפה. נפרדתי מחברי, והלכתי אליו. הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר, “את נראית שמחה יותר.”
הנהנתי. “לחזור לעבודה בהחלט גרם לי להרגיש טוב יותר. אני מרגישה… חייה שוב.”
חיוכו של לוק היה כן ואמיתי. “אני מבין. מקס ישמח לשמוע.”
הסמקתי מעט. “אני כבר רוצה לראות אותו.” הודיתי בשקט. ראיתי אותו רק בארוחות, וגם זה בקושי. כל נים בגופי התגעגע אליו.
“תאמיני לי, יש לו מזל שהוא שחקן מעולה,” אמר לוק. “אחרת אני מאמין שהוא היה מראה כמה הוא דואג לך כל הזמן.”
ֿחייכתי. “אתה מכיר אותו טוב.”
הוא הנהן, והמשכנו לדבר על נושאים הרבה פחות חשובים. לוק סיפר לי בדיוק משהו על מאמא-ג'ייקובס כשעברנו ליד חנות כלי נגינה, ואני נעצרתי במקומי.
לוק נעצר גם הוא ונדרך מייד. “מה קרה?” הוא שאל, דאגה בקולו.
“שום דבר,” אמרתי בשקט ואז הוריתי לעבר המודעה שהודבקה על חלון הראווה. “זה תפס את עיני.”
“אה,” הוא נשם לרווחה. “כבר חשבתי… מה זו המודעה הזאת?”
המודעה הייתה שיש אודישנים ללהקה בשם "הייבן אנג'לס", להקת א-קפלה, שכרגע מונה שלוש זמרות, וצריך שיהיה בה ארבע. “אני רוצה ללכת,” אמרתי. “לאודישן, אני מתכוונת.”
“את יודעת לשיר?” לוק נראה מופתע.
משכתי בכתפי. “כן.”
“אז לכי על זה,” הוא תמך כמעט מייד. “רק תצטרכי לתאם את זה עם מקס, ו…”
אבל הפסקתי להקשיב לו, כי לרגע כעס תקף אותי. “מקס הוא לא שומר הראש שלי,” מצאתי את עצמי אומרת.
לוק עצר, ואז הסתכל עלי בבלבול. “את זאת שאמרת לו לשמור עליך, לא? את זאת שלא רצית לעזוב אותו.”
נשכתי את שפתי התחתונה, והרגשתי מוזר בבטני. מה עובר עלי?
לאחר שהעתקתי את הטלפון מהמודעה וחזרתי לבית המלון, הבנתי מה קורה. קיבלתי. לאחר כמה חודשים שלא קיבלתי.
אני טמפרמנטית כשאני במחזור.
“שיט,” קיללתי כשיצאתי מהשירותים לחדרי. למרות שהרגשתי זוועה, ושכאבי בטן התחילו לכרסם אותי, החלטתי להתקשר לקבוע אודישן. מעולם לא שרתי לפני קהל – רק בפני הלנה – וממש התחשק לי לשיר ביחד עם עוד בנות. זה יכול להיות נחמד.
האודישן שלי נקבע ליום שלמחרת. ברגע שניתקתי את הטלפון נשמעה דפיקה על הדלת. כשלתי לעברה, ידי אוחזת בבטני, כיוון שהתחילו לי התכווצויות, וכשפתחתי אותה כמעט ונפלתי אך זרועותיו המוכרות-כבר של מקס תפסו אותי, ואיכשהו הוא הצליח גם להחזיק אותי, וגם לסגור את הדלת מאחוריו.
“מה קרה?” הוא תבע לדעת, דאגה ברורה על כל פניו.
עקמתי את פרצופי. “מחזור.”
הבעתו נהפכה להמומה לרגע, ואז, לתדהמתי, סומק קל עלה על לחייו. “אה,” הוא מלמל. “אני… לא ממש מבין בדברים האלה.” הוא הודה.
“אתה לא צריך להבין,” התעצבני. “זו הסיבה למה יש אותנו, הבנות, בשביל לדאוג לעצמנו.”
הדגשת שתי המילים האחרונים לא נעלמה מאוזניו של מקס, וברגע שהוא התיישב, אני על ברכיו כמו תמיד, הוא הרצין. “מה קורה?” הוא שאל, דאגה וניצוץ של כעס בקולו.
“אני לא זקוקה לשומרי ראש.” התרגזתי. “אני יכולה לדאוג יפה מאוד לעצמי. אז אתה יכול להפסיק לשחק-אותה גיבור ולשמור עלי כל הזמן!”
“מה יש לך?!” כנראה שגם הפתיל של מקס התקצר בבת אחת. “אני בסך הכל דואג לך. וחשבתי שאת רוצה שאני אהיה איתך כל הזמן – “
ידעתי שאני לא הגיונית, אבל ההורמונים לא נתנו לי לסתום. “אם אני רוצה לעשות אודישן, אני אעשה אודישן! אני לא צריכה אישור מאף אחד!” שמתי לב שאני צועקת, אבל לא היה לי איכפת.
“תעשי איזה אודישן שבא לך, מה זה קשור אלי?” גם הוא צעק. “למה את חייבת להוציא עלי את כל האגרסיות שלך עכשיו?!”
נעמדתי על רגלי, מתעלמת מהכאב בבטני, והסתכלתי עליו בכעס. “אני לא מוציאה עליך שום אגרסיות! זאת מי שאני, ואם אתה רוצה להיות איתי, זה מה שתקבל!”
הוא נעמד גם כן, גובהו הנשגב מצל מעלי. “אני לא מבין אותך לפעמים!” הוא חרק שיניים. “את מחרפנת אותי!”
“כאילו שאתה ממש מרגיע!” המילים, כל אחת ואחת מהם, היו שקריות. לא באמת חשבתי ככה. ההורמונים השפיעו עלי. “אתה אגרסיבי, ושחצן, ו – “
הוא התקדם אלי צעד אחד, כך שנאלצתי למשוך את צווארי לאחור כדי להסתכל אלי. “ומה?” הוא תבע, עיניו כמו שמיים סוערים. “תגידי לי. אני לא מפחד מכמה מילים עוקצניות.”
“אני אוהבת אותך!” מצאתי עצמי צועקת. “מה לא ברור?” דמעות החלו לזלוג על לחיי. המצב שלי כנראה היה ממש קשה.
ההבעה על פניו התחלפה להשתאות. הוא פתח את פיו, וכנראה עמד לומר משהו, אבל גופי פעל לפני שמוחי הספיק לעכל את המחשבה, ושפתי התנגשו בשלו.
ידי נכרכו אוטומטית סביב צווארו, ואצבעותי משכו בשיערותיו, מהדקת אותו אלי. הרגשתי אותו מתנגד, וזה רק הדליק אותי יותר, כך שמעכתי את פי אליו עוד יותר. לבסוף הרגשתי אותו רועד קלות ונכנע, זרועותיו השריריות נכרכות סביב גופי ומוחצות אותי אליו.
הנשיקה הזאת לא הייתה תמימה כמו הנשיקות שהיו לי לוגן, או הנשיקה שהייתה לי עם דילן. זו הייתה נשיקה אינטנסיבית, אינטימית, שצריך היה להגדיר אותה כ"לא מתחת לגיל שמונה-עשרה". מצאתי את עצמי על הספה, מעל מקס, כשידיו משוטטות בכל גופי האחורי. שלא כמו המגעילים ההם, כשהוא עשה את זה זה גרם לי להתנשף בפיו, ולליבי להמריא. הוא לא היה עדין איתי, וגם אני לא ממש הייתי עדינה איתו. קראתי את חולצתו מעל גופו, גונחת בהנאה כשראיתי את השישייה על חזהו המושלם. היו לו מעט שיערו מתחת לקורקבן, ונתתי לפיתוי לגעת בהן לשטוף אותי. נגעתי בכל חלק שיכולתי בחזה הזה שלו, ובכלל לא התנגדתי כשידיו נכנסו אל מתחת לחולצתי והתקבעו על גבי. כל הזמן הזה המשכנו להתנשק כאילו זה סוף העולם. התחיל להיות לי חם, זיעה כסתה את פני, את בטני, את חזי, את רגלי. רציתי להתפשט, ולחכך כל חלק בגופי בגופו. רציתי גם שהוא יוריד את בגדיו – הגינס האלו היו יותר מידי…
ידיו לפתו לפתע את פני והוא ניתק את שפתי משלו. “מה את עושה?” הוא שאל, מתנשף, קולו צרוד, עיניו סוערות, והעיגול הזהוב שסביב אישוניו יותר בולט מאשר מקודם.
ֿֿ"מנשקת אותך,” השבתי, מתנשפת גם אני. “כי אני רוצה.”
“את עוד לא – “
“עברתי הלאה?” קטעתי אותו. “אני בסדר גמור. כן, הם עשו לי מה שעשו, אבל אני לא בובת חרסינה, מקס. אני רוצה אותך. רציתי אותך כבר מהרגע הראשון שראיתי אותך. אני לא מוכנה לחכות עוד. נמאס לי לחכות למצפון שלך.”
עיניו הצטמצמו. “אם תמשיכי לנשק אותי ולגעת בי ככה בקצב הזה,” הוא סינן. “אני לא הולך להתנהג יפה.”
“אני לא רוצה שתתנהג יפה.” התעקשתי.
ידיו התקשחו על פני. “לא. את עוד לא מוכנה.”
“אתה לא תקבע בשבילי,” התעצבנתי, ושלחתי את אחת מידי אל אזור הקורקבן שלו, מתחילה להשחיל אותה מתחת למכנסי הג'ינס שלו, והבוקסר…
שתי ידיו מייד לפתו את פרקי ידי, ולפני שהספקתי לומר מילה, הוא הפך אותנו כך שהוא היה מעלי, אחת מרגליו בין רגלי, בזמן שידיו לופתות את פרקי ידי ומצמידו אותן לספה. “תפסיקי,” הוא חרק שיניים. “את באמת רוצה את זה? ככה? עכשיו?”
נשכתי את שפתי התחתונה, ומבטי נדד לחזהו, שמילא עכשיו את כל שדה הראייה. עיני נדדו מטה ומטה, עד שהגיעו לבליטה שבמכנסיו. לחיי האדימו. “אני רוצה אותך.” לחשתי.
מקס גנח ביאוש. “תסיטי את העיניים שלך, בבקשה,” הוא נשמע מתחנן. “אני לא יכול לשלוט בעצמי כל כך שאת מסתכלת עלי ככה.”
“אז אל תשלוט,” המשתי ללחוש. “תאבד שליטה פעם אחת.”
“את תצטערי על זה, ואני ארגיש אשמה על כך,” הוא אמר, וכשהרמתי את עיני חזרה לפניו, ראיתי בעיניו שהוא מתכוון לזה. “בבקשה, תפסיקי.”
“אז תהיה איתי,” מלמלתי. “תהיה חבר שלי, בן-זוג שלי, לא משנה מה. אבל תראה לעולם שאתה שלי.”
מבטו התרכך. “זה דו סיטרי, את יודעת,” הוא אמר, קולו שקט. “אני אראה לעולם שאני שלך בתנאי שאת תראי שאת שלי.”
חייכתי, מרגישה שאני נמסה מבפנים. “עשינו עסק.”
“עשינו עסק.” הוא חייך, ואז רכן לנשק אותי, כשידי עדיין כלואות בידיו. עצמתי את עיני, ונתתי לו לנשק אותי ברכות. כשהברשתי את לשוני כנגד לשונו, הוא נשף. “תתנהגי יפה,” הוא מלמל כנגד שפתי. “אם תמשיכי ככה, את תמצאי את עצמך עירומה תחתי.”
זה בדיוק מה שרציתי, אבל ידעתי שזה יפגע בו. לכן הפסקתי, ונתתי לו לנשק אותי כמו שהוא רוצה. כשסיים, שחרר את ידי ונעמד. “את רגועה עכשיו?” הוא שאל, כשהתיישבתי באיטיות על הספה.
הנהנתי, והסמקתי. עכשיו, כשמוחי לקח שליטה, התחלתי לעכל את כל מה שקרה. “סליחה,” אמרתי בשקט. “לא התכוונתי למה שאמרתי.”
מקס התיישב לידי. “זה בסדר,” הוא אמר בחיוך, שמייד נעלם. “אני מקווה אבל שהתכוונת לכמה דברים, עם זאת.”
הסתכלתי עליו, מנסה ללכוד את עיניו כמו שהוא עשה הרבה פעמים לי. “התכוונתי לכך שאני אוהבת אותך, ורוצה להראות לכולם שאתה שלי.”
הוא חייך באיטיות. “יופי. גם אני התכוונתי לזה. וגם אני אוהב אותך.”
ידעתי שמשהו בחילופי הדברים שלנו מוזר. איך יכול להיות שכבר התאהבנו זה בזו? זה מהר מידי, אפילו בשביל נשמות-תאומות…
נשמות תאומות.
עכשיו הבנתי הכל.
והנה הסדר של מה שהבנתי:
1. התנשקתי עם מקס לראשונה, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.
2. אמרתי למקס שאני אוהבת אותו.
3. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי חזרה.
4. ככל הנראה, אנחנו ביחד.
5. אנחנו כנראה נשמות תאומות.
6. תיקון: אנחנו נשמות תאומות. נקודה.
הסתכלתי על מקס, והוא כנראה ראה שההבנה התפשטה על פני. “למה את מסתכלת עלי ככה?” הוא שאל, חשש מתגנב לקולו.
“כי אתה הנשמה התאומה שלי.”
פרק תשעה-עשר – שיעור ברוחניות )In Your Arms – Stanfour ft Jill(

“מה?” מקס היה המום.
“אתה הנשמה התאומה שלי,” הסברתי. “ואני הנשמה התאומה שלך. יש אגדה אורבנית באי שאומרת שכאן מוצאים את הנשמות התאומות אחד של השני. אנחנו נשמות תאומות!”
“אה…” הוא מלמל. “אני לא מבין.” הוא נשמע אבוד.
“אנחנו חייבים ללכת לדבר עם הלנה!” משכתי בידו. “עכשיו!”
הלנה הייתה בחדרה, כמובן, וכשנכנסנו, היא אפילו הגישה לנו תה שהיא בדיוק סיימה להכין. התיישבנו על הספה, והלנה התיישבה מולנו על הכורסא. זה הזכיר לי סצנה מאיזה סרט שזוג הולכים לטיפול אצל פיסכולוג.
“איך אני יכולה לעזור לכם?” הלנה שאלה, חיוכה חם ואוהב כמו תמיד.
לכסנתי מבט למקס ואמרתי, מפנה את דברי להלנה, “את מדיום, נכון?”
“רמה שלוש על הסקאלה,” הלנה חייכה באישור, אך חיוכה התעמעם מעט. “זו הסיבה למה אני טועה כל כך הרבה. בגלל הרמה נמוכה שלי, אני מתכוונת. לפעמים כשאני נכנסת למצב 'טראנס', כמו שזה נקרא, אני יכולה לטעות.” היא שלחה לי מבט מעט אשם. “אני טעיתי לגביך, אמה. אני מצטערת על זה. יאמר לזכותי שהתת-מודע שלי היה אחראי לכך.”
לרגע שכחתי למה התכנסנו. “את מתכוונת ליום ההוא בטיילת?” שאלתי, מקמטת את מצחי.
הלנה הנהנה ואמרה בשקט, “אני מתכוונת בדיוק ליום ההוא. ולעוד הרבה דברים שאמרתי.”
“כמו מה?” לחשתי, מרגישה הקלה משום מה.
“הרמה שלי לא מספיק גבוהה בשביל לקרוא עתידות,” היא אמרה בחיוך מצטער. “חשבתי שאני יכולה, דרך ספרים והאינטרנט, אבל גיליתי שלא. אומנם ישנם דברים שכן צדקתי בהם, אבל זה היה רק בטעות. רוב הפעמים טעיתי. כמו שאמרתי שאת הולכת להיות במשולש אהבה,” היא הנידה בראשה לשלילה. “טעיתי קשות. חיי האהבה שלך לא מסובכים כל-כך כמו שחשבתי.” היא נאנחה.
“אבל חשבתי שמדיומים לא יכולים לטעות,” העיר מקס, והפליא אותי עם הידע שלו.
הלנה הנידה בראשה לשלילה פעם נוספת. “מדיומים חזקים לא טועים. אני חלשה, רק רמה שלוש מתוך עשר.” היא נאנחה וקמה ממקומה. “אני חושבת שזה הזמן להבין לך ספר נוסף לקרוא, אמה.”
היא קמה ממקומה והלכה לספריית הספרים הקטנה שלה. היא שלפה משם ספר שהכרתי, ומצאתי את עצמי נדרכת. היא הושיטה לי אותו, וראיתי שהספר היה ספר המוזיקה שהייתי צריכה לקחת מביתה לפני כמה זמן.
הספר שנכתב על-ידי ג'ורג' היילנד, אבא שלי.
“למה את נותנת לי ספר מוזיקה?” שאלתי, קולי מחוספס, והחלטתי להתעלם מהשם שכתוב שם. “זה לא קשור למדיומים.”
"זו הסוואה, יקירה,” אמרה הלנה בפליאה, כאילו מופתעת שלא הבנתי את זה לבד. “זה הספר היחיד בעולם שקיים על הנושא – או לפחות הספר היחיד שהעולם מכיר. יכול להיות שיש חוקרים נוספים שהחליטו לכתוב ספרים על מדיומים, אני לא באמת יודעת.” היא משכה בכתפיה. “ג'ורג' היילנד, יליד האי, החליט לעשות מחקר מורכב ועמוק בנושא, ולבסוף שם את כל המידע הזה בספר שבידך. הספר מסביר הכל על מדיומים. יש רק חמישים עותקים ממנו בעולם. אני הסוואתי אותו על-מנת שאנשים רגילים, לא מדיומים, לא יקראו אותו. אבל את צריכה את זה כרגע, על אף שאינך מדיום.”
“מעולם לא באמת האמנתי במדיומים,” מלמל מקס, והסתכל על הלנה. “אני לא מאמין בעל-טבעי, אני מתכוון.”
“גם אני לא ממש מאמינה לזה עדיין,” אמרתי והסמקתי קלות. “אבל בקשר לנ-נשמות תאומות אני מוכנה להאמין…”
הלנה פרצה לפתע בצחוק. “בשביל זה באתם הנה, נכון?” היא חייכה לעברנו חיוך חם ובהיר יותר מהשמש. “טוב, אני אולי רק רמה שלוש, אבל יש דברים שחרוטים על אבן ושלא צריך להיות מדיום מפותח כל כך בשביל להבין אותם.”
“אז זה נכון?” שאל מקס, ספק על פניו. “יש דבר כזה נשמות תאומות?”
“אני לא הייתי קוראת לזה ככה,” הלנה לגמה מכוס התה שלה, והורתה לנו לעשות זאת גם. לקחתי לגימה מהתה, באותו זמן שמקס לקח. “'נשמות תאומות' זה מושג יותר מידי… בדיוני, בשביל הנושא. ובטח שהאגדה שרק כאן על האי אפשר למצוא 'נשמות תאומות' הנה שגויה. אפשר למצוא את ה'נשמה התאומה' שלך בכל מקום. אולם באי כן שוררת אווירה מעט יותר קוסמית ורוחנית מאשר ממקומות אחרים בעולם, אבל זה לא אומר שחייבים לפגוש פה את האדם המיועד לך.”
“אז איך את כן יכולה לקרוא ל'נשמות תאומות'?” שאל מקס.
הלנה נאנחה. “גורל. הכל עניין של תזמון וגורל. ברגע שאחד מבני הזוג נולד, נוצרת מעין זיקה, אבל אין לזיקה קצה אחר, כיוון שבן הזוג השני עוד לא נולד. וברגע שבן הזוג השני נולד, הזיקה מתחברת ישירות אליו, והשניים מיועדים זה לזה. זה משהו שמדיומים חקרו לאורך הדורות, וגם מופיע בספר של היילנד כאן. הם הבינו שישנם אנשים המיועדים זה לזה החל מהרגע שהזרע פוגש בביצית. זה משהו בלתי נמנע.”
“אני עדיין לא מבינה כל כך,” הודיתי.
“לא ציפית ממך להבין, יקירתי,” הלנה חייכה. “רק מדיומים יבינו. אנחנו רואים את העולם אחרת מאשר בני-אדם רגילים. אני ספציפית רק רמה שלוש, כך שהיכולת שלי תחומה לנושאים מאוד מסויימים. אבל כל מדיום, אפילו ברמה אחד, יכול לדעת כשיש זיקה בין שני אנשים. פשוט לכל רמה של מדיום יש דרך אחרת וחוזק מסוים בשביל לדעת זאת. אני, לדוגמא, צריכה שהשניים המיועדים ישבו איתי באותו החדר כדי לדעת שיש ביניהם זיקה, וגם זה לוקח לי זמן לגלות. אבל מדיומים ברמה חזקה יותר יכולים לגלות זיקה מהר יותר וגם בלי ששני בני הזוג יהיו באותו החדר. ומדיומים ברמה עשר, שזו הרמה הכי חזקה שיש, יכולים להסתכל על בחור, ומייד להגיד את שם הבחורה שמיועדת לו, מאיפה היא, ומתי הם יפגשו, ולהפך.”
“זה רוחני מידי בשבילי,” מקס אמר. “אני לא יודע אם להאמין לכל זה. זיקה? באמת?”
“כדאי שתאמין יקירי,” הלנה נעצה בנו מבט. “אני התבוננתי בכם זמן מה. כיוון שנכון לכרגע אני המדיום היחידה על האי, רק אני יכולה להציל את חיי האהבה כאן.”
“אז למה יש את האגדה על כך שנשמות תאומות מוצאות זו את זו רק כאן על האי?” שאלתי, מנסה להבין כנגד כל הגיון את הדבר הלא הגיוני הזה.
“ישנם סיפורים שהמדיומים הראשונים בעולם נולדו כאן, באי החופש,” קולה של הלנה היה סבלני מאוד, אך ראיתי בעיניה שהיא רוצה שמקס ואני כבר נאמין לה. “ולכן כל האגדות האורבניות למיניהן שמסתובבות כאן.”
“גם האגדות שיש בספר 'אי החופש – תולדות'?” מקס שאל.
הלנה ואני מייד נעצנו בו מבט מבולבל. “אל תגיד לי שקראת את הספר הזה,” אמרתי.
מקס משך בכתפיו. “ת'ים אילץ את כל השחקנים לקרוא אותו, על מנת להבין איפה הצילומים שלנו הולכים להיות.”
“הספר הזה ישן מידי,” אמרה הלנה. “הדברים שכתובים בו לא נכונים. לורנה לי הטיפשה… הכרתי אותה, אתה יודע.”
“אבל היא כן צדקה לגבי הכנסייה, והאוכלוסייה…” קולו של מקס דעך מעט.
“'אי ללא מחלות'? 'אי מושלם'?” ציטטתי את מה שזכרתי מהספר. “אתה לא רציני. אתה כבר צריך לדעת שהאי הזה כלל לא מושלם.” צמרמורת חלפה בגופי.
אוטומטית ידו של מקס נכרכה סביבי. “אני מבין,” אמר ברוך. “אבל כתוב בספר שאין הפליה, ואני לא רואה ממש הפליה, או סטיגמות, מכל סוג שהוא…”
“זה כי אתה לא מסתכל טוב מספיק,” הלנה אמרה, עיניה לא משות מידו של מקס סביבי, וחיוך קטן על שפתיה. “זו הסיבה למה שניכם לא יכולים אף פעם להיות מדיומים. צריך ראייה מרחבים ומחשבה לא רק מחוץ לקופסא, אלא מחוץ לכל חומה שהיא, בשביל להבין את תורת המדיום – למרות שגם ככה זה מולד, אז זה לא משנה.” חיוכה התרחב. “בין אם אתם מאמינים בכוחם של מדיומים או במדיומים בכללי, יש ביניכם זיקה. אני לא יכולה להתעלם מזה.”
הרגשתי שהקלה מתפשטת בתוכי. “זו הסיבה שבאנו לכאן מלכתחילה,” מלמלתי, מסמיקה. “שמתי לב למשיכה ביני לבין מקס כבר מזמן, וברגע שהוא נפתח אלי…” נאנחתי ועצמתי את עיני. “המשיכה רק התחזקה, ותוך שבוע כבר נהפכנו ל…” נשכתי את שפתי התחתונה.
“מאוהבים,” מקס השלים, מבזיק לעברי חיוך.
הלנה גיחכה. “אולי המחשבה שלכם היא לא כזאת צרה כמו שחשבתי,” ליבי ניתר. “כן. יש ביניכם זיקה, מקס, אמה. לקח לי קצת זמן לעלות על זה, אבל מהרגע שהתחלת לצאת עם לוגן, אמה, וראיתי שאין זיקה ביניכם בכלל, כן ראיתי את הזיקה שבינך לבין הבחור הצעיר כאן.”
מילותיה גרמו לי להתיישר. “ולמה לא אמרת לי על זה כלום?” שאלתי, מרגישה עקצוץ של כעס. היא יכלה לחסוך לי שעות של כעס ועצב!
“כי על אף שיש זיקה,” התעקשה הלנה, קולה מעט חד. “צריך לתת לאהבה להתפתח מעצמה. זהו חוק מוסרי מספר אחת של מדיומים: לעולם, אבל לעולם, לא להתערב בחיי האהבה של בני זוג. זה נכון שיש ביניכם זיקה, אבל זה לא אומר שהייתי מספרת לכם על כך. זה משהו שצריך לבוא מעצמו, לפרוח, להתפתח. תחשבי על זה, אמה. אם הייתי אומרת לך שמקס הוא האחד בשבילך כשעוד הייתם אנטגוניסטים, היית חושבת שאני עובדת עליך, ואם כן היית מחליטה להאמין לי, רוב הסיכויים שרק היית נפגעת יותר, כי היית משליכה את עצמך עליו, בזמן שהוא הראה ואמר לך בפירוש שהוא לא רוצה בקרבתך.”
“היא צודקת,” מקס אמר. “אני יכול לראות את ההגיון בזה.”
שילבתי ידיים בהפגנתיות. “אני מבינה, אבל לא מקבלת.”
הלנה משכה בכתפיה. “איך שאת רוצה,” היא חייכה שוב. “אני מציעה בכל זאת שתתמקדי בכך שאתם 'נשמות תאומות', או מה שזה לא יהיה.”
מבטי הצטלב במבטו של מקס. הרגשות היו ברורים בעיניו, וידעתי שגם עיני מלאות בהם. “אני חושבת שזה מה שאעשה.” מלמלתי.
מקס חייך באיטיות, ולהפתעתי, החיוך נהפך לפלרטטני וסקסי. מעולם לא ראיתי על פניו את החיוך הזה. “תתכונני,” הוא אמר בטון מזהיר, אך ההקנטה הייתה ברורה. “תצטרכי לבלות זמן לא מבוטל איתי, משמע תצטרכי לסבול אותי.”
העתקתי את חיוכו. “זה הולך לשני הכיוונים, אתה יודע.”
מקס רכן מעט לנשק אותי אך לפני שהספיק לעשות זאת, הלנה כחכחה בגרונה. “אני ממליצה שתעשו את זה בפרטיות,” היא אמרה בחיוך קטן ומבין, ופנתה להסתכל על מקס. “ולמרות שנתתי לך את האישור, בחור צעיר, ולמרות הזיקה שביניכם, אם אי פעם תפגע בה, אני לא רק שלא אסלח לך, אלא אשלח בך מתנקש.” מבטה היה נוקב.
מקס הנהן ברצינות. “האיום מתקבל.”
הלנה חייכה. “לכו תעשו חיים, ילדים.” ורגע לפני שיצאנו מהסוויטה של הלנה, שמעתי אותה ממלמלת, “כמה כיף זה להיות צעיר שוב…”
פרק עשרים – הזהרות מבלבלות )Iris Piano Instrumentla – piano guy(

ביום שלמחרת, הלכתי לאודישן ל"הייבן אנג'לס". מקס היה בצילומים, אז הלנה ולוק ליוו אותי במקום. לוק, כי הוא "שומר הראש שלי", והלנה בשביל מזל טוב.
להפתעתי, באולם בו בחרו לעשות את האודישנים, לא היו הרבה נבחנות. אבל כל נבחנת הייתה מעולה בפני עצמה – כל הנבחנות ישבו בקהל בזמן שאחת עמדה על הבמה, מול השופטים, ושרה את שיר האודישנים שלה. אני בחרתי לשיר את אחד השירים העכשוויים, ולא את "אי שם מעבר לקשת" למרות שזו הייתה הבחירה הראשונה שלי. הכלל מפני שהלנה אמרה לי שהם יעריכו אותי יותר אם אני אעשה אינטרפטציה אישית משלי לשיר, ולא אקח שיר ידוע כמו מעבר לקשת, שאני עושה אותו כבר שנים.
בקיצור, הלנה אמרה לי לעשות לעצמי אתגר. ואני נעניתי לו.
“אמה מרקוס,” אחד השופטים קרא לי, ולאחר שלוק והלנה איחלו בהצלחה, מצאתי את עצמי על הבמה, מתבוננת בשופטים, שכללו שני בנים, ואת שלוש הבנות חברות להקת ה"הייבן אנג'לס". ידעתי ששמותיהן הן רוזי, ליסיאנה ומונה. רוזי הייתה דקיקה וגבוהה עם צוואר ארוך, ליסיאנה הייתה שמנמנה עם פני לב, ומונה הייתה נמוכה ומקומרת. כל השלוש נראו נחמדות, למרות שבאותו הרגע הן נראו רציניות מאוד, ואולי אפילו מפחידות.
“מה תשירי לנו, אמה?” שאל הבחור שקרא לי.
להפתעתי, לא נלחצתי מהמעמד שלי, ואמרתי בנחישות את שם השיר. הבחור הנהן, ואני התחלתי לשיר.

***

“ידעתי שתעברי את האודישן.” לוק הודיע לי כשהיינו בדרכינו חזרה למלון. “היית מדהימה.”
הסמקתי. “תודה,” מלמלתי.
“רק מי היה מאמין שהם יעבירו אותך על המקום,” הלנה צחקקה. “הם פשוט אמרו ליתר הנבחנות שהתפקיד תפוס עכשיו. זה ממש מרושע!”
הייתי חייבת להסכים, והרגשתי מעט רע בשביל שאר הנבחנות. אבל התחושה של הגאווה העצמית השפיעה על הכל. אני עברתי. ואני עכשיו חלק מההייבן אנג'לס.
כשהגענו חזרה למלון, הייתה זו שעת ארוחת צהריים, ומקס חיכה לי מחוץ לחדר האוכל. אמרתי שלום חפוז ללוק, נתתי נשיקה על הלחי להלנה, ואז קפצתי לזרועותיו החמות, המוכרות, האוהבות, הבטוחות והנפלאות של החבר שלי. הוא הדביק לי נשיקה ענקית על הפה, ואני נעניתי ברצון. הוא היה שלי. אני הייתי שלו. וממש לא היה לי איכפת שכולם יראו. רציתי אפילו שהם יראו, שיראו שהתבעתי את חותמתי על הבחור הכי שווה בעולם, הכי סקסי שקיים, הכי יפה, הכי שלי…
“התגעגעתי,” הוא לחש אל תוך אוזני. “כמעט ולא יכולתי להתרכז בעבודה.”
“אבל כמו שאני מכירה אותך, בטח שיחקת כמו שצריך,” חייכתי ופלטתי צחקוק כשהוא נשך את אוזני בחיבה.
ידעתי שיש לו רק עוד חודש להיות כאן בשביל צילומים, אבל לא היה לי איכפת. גם לא חשבתי על זה באותו הרגע. רק ניצלתי את הזמן שיש לי איתו, וברגע שהוא יצטרך ללכת, כבר נחליט מה נעשה.
נכנסנו יחד לחדר האוכל, ולאחר שלקחנו את הדברים האהובים עלינו – היו הגישו עוף-טיקה, למרבה שמחתו של מקס – התיישבנו בשולחן הקבוע שלנו, עם הלנה, ברטה ואמליה. יצא לי לשאול את הלנה על ברטה ואמליה, והיא הודיעה לי בשמחה שיש ביניהן זיקה, ושזו אחת הסיבות ללמה היא קיבלה את העובדה שבתה לסבית.
מזווית העין ראיתי את השחקנים מביטים בי ובמקס, עדיין משתאים לראות אותנו ביחד, מאוהבים, אבל ראיתי שחלק מהם התחילו לקבל את זה. זואי חייכה לעברי בחום; ג'ק טפח על שכמו של מקס בהערכה כשעבר לידינו; לוגן חייך גם הוא, חיוך אמיתי; וג'יימס ניקולסון, המפורסם היחיד שלא יצא לי עוד לדבר איתו, הודיע למקס שאני מזכירה לו את הבת הקטנה שלו, ושמקס לא יעז לפגוע בבת שלו. הופתעתי שהוא מרגיש ככה כלפי על אף שלא דיברנו כלל.
איב, קלואי והאנה היו היחידות שלא נראו מרוצות ממצב העניינים. קלואי בעיקר.
ויותר מאוחר באותו היום, כשהלכתי ביחד עם מקס לסט הסרט בביתה של הלנה, מצאתי עצמי נגררת על-ידי קלואי אדמס, בכבודה ובעצמה, הצידה כדי שתוכל לדבר איתי בפרטיות.
“אני רוצה שתפרדי ממנו.” היה הדבר הראשון שאמרה לי.
שילבתי את ידי. אני לא הולכת לתת לאף אחד – ובטח שלא לקלואי, השחקנית שנראית אלוהית – להפריד ביני לבין הנשמה התאומה שלי. “זה לא עניינך,” הודעתי לה בקול תקיף. “אז אל תדחפי את האף שלך.”
עיניה של קלואי הצטמצמו. “זה הכי ענייני שבעולם!” היא תקפה חזרה. “מקס צריך להיות איתי! זה מה שצריך היה לקרות!”
“אבל הוא איתי עכשיו,” כעסתי. “אז תתגברי על הבעיות המפגרות שלך!” המחזור בהחלט לקח חלק ניכר בעצבנות שלי.
“אחרי שהוא יצא עם אלפי דוגמניות הוא היה צריך לצאת איתי!” היא קראה. “זה מה שהיה צריך להיות! הוא הבטיח לי!”
“מי הבטיח לך?” דרשתי לדעת.
“חורחה!” היא פלטה. “חורחה ביילו הבטיח לי!”
קפאתי במקומי. כבר שמעתי על חורחה, אבל עוד לא יצא למקס להסביר לי עליו, וגם אני כבר שכחתי ממנו. “מי זה החורחה הזה?” שאלתי, נועצת את מבטי בעיניה המהממות של קלואי.
קלואי נראתה לפתע מפוחדת. “א-א-אף אחד,” היא גמגמה. “ב-בכל אופן, כדאי לך להפרד ממקס לפני חג המולד. אני עושה את זה לא רק בשבילי אלא גם בשבילך,” היא הסתכלה עלי בתחנונים. “חורחה לא בחור טוב. הוא יתנקם בך על כך שהרסת לו את התוכניות, ואז ירדוף אותי.” רעד עבר בה והיא חבקה את עצמה. “תפרדי ממנו. חג המולד מגיע בעוד פחות משבוע.”
נעצרתי במקומי. “אני לא הולכת להפרד ממנו,” אמרתי בשקט. “אני הולכת להלחם עליו. ואם החורחה הזה אפילו ינסה להפריד בינינו – הוא לא ידע מה מצפה לו.”
קלואי פרצה בבכי. “אל תעשי לי את זה,” היא התחננה. “הוא יתנקם בי. אני יודעת שהוא יתנקם בי. הוא אולי לא מאפיונר בעצמו, אבל יש לו קשרים!”
מאפיה? לא ידעתי שהמאפיה קשורה, איכשהו, לעסקי השעשועים. “מאפיה?” מצאתי את עצמי פולטת.
קלואי מייד כיסתה את פיה, מבטה משדר אימה. “לא הייתי צריכה לומר את זה.” היא צייצה. “אסור היה לי לומר את זה. זה הסוד של חורחה. אסור היה לי לומר את זה… אחרת לוקווד…” היא נשפה בהפתעה. “תשכחי שאמרתי את זה. תשכחי שאמרתי את שמו.”
אבל השם כבר נחרט בזכרוני. לוקווד. מי זה? מה הוא קשור? החוש הסקרני שבי רצה ללחוץ על קלואי לשפוך הכל, אבל היא נראתה כל כך מפוחדת. הכעס שהיה לי כלפיה נעלם, ובמקומו רחמים תפסו מקום. “קלואי, איך אני יכולה לעזור…?”
“את לא,” היא אמרה בתקיפות. “אני הכנסתי את עצמי לבור הזה, ואני אוציא את עצמי ממנו.” היא הסתכלה עלי במבט שנראה לפתע מבוגר בעשרות שנים מגילה האמיתי. “יש דברים בעולם הזה שלא רק שהם אפלים, הם יותר חשוכים מהלילה. את לא צריכה לדעת עליהם.” היא נשכה את שפתה התחתונה, ונראתה אומללה יותר משאי פעם ראיתי אותה. “אני חיפשתי איך לעלות בסולם המפורסמים, איך להגיע לקצה, איפה שאני היום, ועשיתי זאת בדרך הכי שפלה והכי נוראית שאישה יכולה לעשות.” היא לפתה את כתפי בחוזקה. “תשארי חזקה כמו שאת, אמה. אל תפלי לבורות שחופרים לך. שמעתי מה קרה לך ביום ההוא – האנשים ההם? הם יחזרו. אולי לא בשבילך ספציפית, אבל הם יחזרו. וכשהם יחזרו, החברות הקטנות שלך מבית הקפה לא יהיו בטוחות. אוליביה ולוסי. תשמרי עליהן. אחרת הוא יקח גם אותם, ואת לא תראי אותן יותר…”
“אני לא מבינה,” מלמלתי. היא הזכירה לי את הלנה במצב הטראנס שלה.
“תבטיחי לי שתשמרי עליהן!” היא נבחה לפתע.
“א-א-אני מבטיחה?” זה יצא כשאלה.
היא הידקה את אחיזתה, ואז שחררה את כתפי. “אני צריכה לחזור לסט,” קולה היה לפתע נטול כל רגש. “אם תמשיכי להיות עם מקס, הסוף לא יהיה טוב. אני לא מאיימת. אני אומרת לך עובדה. אבל תעשי עם זה מה שבא לך. גם ככה מקס הוא לא הטעם שלי.” היא חייכה חיוך רועד מעט. “ולמרות הכל, למרות שאת בסכנה, אתם מתאימים, את יודעת. את ומקס. הדרך בה מקס מביט בך…” היא הנידה בראשה. “הוא לא הסתכל ככה אף פעם על אף אחת. ואת מסתכלת עליו בדיוק אותו הדבר. שיהיה בהצלחה, אבל אני כבר אמרתי לך מה הולך לקרות. תעשי מה שאת רוצה עם המידע הזה.”
משום מה, משהו בי התרכך, והרגשתי את הצורך לומר לה, “תודה, קלואי. תודה על ההזהרה. את בן-אדם טוב אחרי הכל.” חייכתי לעברה.
היא משכה אותי לחיבוק מפתיע, הדוק, וקצר. “אתם לא תנצחו במלחמה הזאת,” היא לחשה. “הוא חזק מידי, משפיע מידי. אבל אולי, בדרך נס, תוכלו להציל כמה קורבנות בדרך…”
הרגשתי אבודה. ידעתי שקלואי הזהירה אותי על כמה וכמה דברים, אבל לא הצלחתי להבין בדיוק על מה. מלחמה? חזק? מי חזק? לוקווד? חורחה? השאלות התרוצצו בראשי, וכשחזרתי למלון ביחד עם מקס, לא הצלחתי להקשיב למה שהוא אומר. הייתי מבולבלת. ניסיתי להבין.
אבל רק דבר אחד נקלט: משהו הולך לקרות בחג המולד.
וכששאלתי את מקס אם הוא יודע משהו על זה, הוא אמר שבחג המולד יש יום ביקור.
המשפחות של השחקנים הולכות לבקר כאן באי. וזה כולל גם את המשפחה של מקס.
פרק עשרים-ואחת – ערב חג-המולד )Coming Home Pt. 2 – Skyler Grey(

הימים עברו בטיל. משמרות בבית הקפה ביחד עם אוליביה המאושרת, לוסי השמחה, וסופיה החייכית – היא וג'ק התחילו סוף-סוף לצאת ביחד, ואפילו הלנה אישרה שיש ביניהם זיקה, כמו שבין אוליביה ודילן ולוסי ולוגן יש; ההליכות עם לוק, שסיפר לי שמערכת היחסים שלו עם איב מתפתחת לכיוונים מפתיעים – זו הסיבה, כנראה, ללמה איב הפסיקה לשלוח לי מבטים מעוצבנים; החזרות ביחד עם ההייבן אנג'לס, שכל אחת ואחת מהן הייתה נחמדה, לקראת ההופעה שתתקיים בהיכל התרבות כאן באי בעוד פחות מחודש; הבילויים עם מקס, שלקח אותי כבר לשני דייטים, ששניהם נגמרו בהצלחה יתרה; ג'יימס, זואי וקלואי, שהתחילו להתיידד אלי יותר ולהתקרב אלי מאוד; האנה מרטין, שנשארה בצד, ורק שלחה לעברי מבטים זעופים כל הזמן…
ואז ערב חג המולד הגיע.
עמדתי בחדרי בבית המלון, לבד (לשם שינוי) ובחנתי את השתקפותי במראה. היום החלטתי להשתדל ולהיראות הכי טוב שאני יכולה. את שיערי החלקתי, ותלתלתי רק בקצוות. מרחתי עיפרון שחור ואייליינר שחור גם הוא, בתוספת מסקרה מעבה ומאריכת ריסים. על שפתי שמתי אודם אדום, כמו הצבע האהוב על מקס.
לבשתי חולצה בצבע כחול כהה עם שרוולים ארוכים וחשופה בחזה העליון. בנוסף לבשתי חצאית שחורה וקצרה, ומתחתיה גרביונים שחורים, עבים וארוכים. נעלתי את המגפונים השחורים האהובים עלי מעליהן. מעל הבגדים לבשתי מעיל כחול גם הוא שמגיע לי עד לירכיים, וכשסיימתי עם זה, לקחתי את מה שהייתי צריכה – פלאפון, מפתח, מתנה – ושמתי בכיסי מעילי.
בדיוק כשסיימתי, נשמעה דפיקה על הדלת. חיוך עלה על פני ואני הלכתי אל הדלת ופתחתי אותה כדי לראות את מקס עומד שם, שיערו לח, ריחו מדהים כמו תמיד – אפילו אני זכרתי לבשם את עצמי מעט – ולבוש במכנסי ג'ינס עבים וחדשים, נעלי עור שחורות, חולצה אפורה ארוכה שמעליה מעליה חום וארוך. הוא לבש גם צעיף חום ורך סביב צווארו.
“את נראית מדהים,” הוא משך אותי אליו לחיבוק. “איזה כיף שאת שלי.”
חייכתי וחיבקתי אותו חזרה. “אתה בעצמך,” אמרתי בחיבה, והתנתקתי ממנו. “יש לי מתנה בשבילך.”
עיניו נצצו. “גם לי יש בשבילך.”
הסמקתי מעט כשהוצאתי את הקופסא הקטנה מכיס מעילי. “אני מקווה שתאהב את זה,” מלמלתי כשהנחתי את הקופסא בידו.
מעולם לא ראיתי את מקס פותח מתנות, והעדינות שבה פתחה את המתנה שלי הייתה ראויה לשווח. הוא חשף קופסא קטנה, והרים גבה. “את מציעה לי נישואים?” הוא שאל, מגחך מעט.
לחיי האדימו עוד יותר. “ברור שלא, תפתח כבר!” למרות שהייתי שמחה לו היינו מאורסים, כי אז הוא היה שלי גם מבחינה חוקית…
הוא פתח, וראיתי איך עיניו נפערו לרווחה. הוא לקח את הטבעת מהקופסא, והרים אותה כדי לראות טוב יותר. זו הייתה טבעת כסופה שעליה חרוט שמו המלא. זו הייתה טבעת פשוטה למדי, אבל עמלתי קשה בשביל לקנות אותה – זה היה כסף אמיתי, אחרי הכל. והחריטה עצמה לא הייתה כל כך זולה.
“אני יודעת שזה קטן,” אמרתי בשקט. “ואולי לא מספק במיוחד, אבל חשבתי… אתה יודע… שאולי – “
אבל הוא כבר משך אותי אליו לחיבוק. “זו המתנה הכי יפה שקיבלתי אי פעם,” הוא אמר לי, רגשות ברורים בקולו. “תודה, אמה.”
חייכתי בהקלה. “אין על מה, מקס.”
הוא התנתק ממני בשנית והושיטה לי מתנה. “עכשיו תורי להלחץ,” הוא חייך חיוך מתוח.
פתחתי את המתנה בהרבה פחות עדינות ממנו, וחשפתי צעיף עם כל הגוונים של כחול, מצמר נעים למגע. מייד כרכתי אותו סביב צווארי, וחיבקתי את מקס בתודה.
“וזה לא הכל,” הוא מלמל, ושלף מכיס פנימי במעילו פרח – סחלב כחול.
עיני נפערו בתדהמה. “איך?” תבעתי. “איפה מצאת אותו?” לקחתי את הסחלב בעדינו לידי, ומבלי לחשוב פעמיים תחבתי אותו מאחורי אוזני, בשערי. הסתכלתי על מקס, שבדיוק הסיט כמה שערות ממצחי.
“חיפושים ממושכים בשדה הסחלבים ליד הכנסייה העתיקה,” מקס צחק לאור הבעתי המשתאה. “היה שם רק אחד, ואותו מצאתי. לא סגול, ולא אדום. כחול, כמו שאת אוהבת.”
מבלי לחשוב פעמיים נישקתי אותו. “אתה הבחור הכי מתחשב שקיים בעולם. הכי מקסים, הכי מדהים, הכי שלי.”
“ואת הבחורה הכי יפה, הכי מתוקה, והכי רגישה שאני מכיר.” הוא נישק אותי חזרה.
נכון. היינו דביקים. אבל לשנינו לא היה איכפת. כי היינו כל כך מאושרים זה בזרועות זו.
לאחר מכן, יצאנו מבית המלון, לאוויר הקר של הערב של העשרים-וארבעה לדצמבר. פתיתי שלג קטנים נדבקו אלינו, ומקס ואני צחקנו, התנשקנו, והלכנו תחתן. האי היה מלא בזוגות, ואפילו פעם אחת נתקלנו בלוסי ולוגן ובאוליביה ודילן, שיצאו יחד לדייט-כפול. מקס סיפר לי שסופיה וג'ק גם הם היו בדייט, אבל לא יצא לנו לפגוש אותם עדיין.
הגענו למסעדה שמקס בחר בשבילנו. זו הייתה מסעדת יוקרה שהוא הזמין מקום מראש מרוב שהיא הייתה מלאה. כשנכנסנו אנשים מעט השתתקו, כי בכל זאת – מקס הייס, מקום ראשון ברשימת הבחורים הכי שווים בעולם, נכנס למסעדה עם בת-כפר – או בת-אי, במקרה הזה – פשוטה. המחשבה גרמה לי לחייך, משום מה, והידקתי את ידי בידו. מקס שלי. ומי שרק ינסה לגנוב לי אותו – דמו בידו.
המארח הושיב אותנו בשולחן ליד החלון בפינה פרטית ושקטה. מקס התיישב על הספה לידי, כורך את אחת מידיו סביבי. עד שהתחלנו לצאת ביחד, לא ידעתי שהוא כזה רכושני ומגונן – וטוב שכך, כי גם אני הייתי ככה, כך ששנינו היינו שווים.
“מה את רוצה להזמין?” הוא שאל אותי כשהביאו לנו תפריט אחד שנתבונן בו שנינו.
“ספגטי,” חייכתי. “עם רוטב שמנת ופטריות. זו הפסטה האהובה עלי.”
הוא נישק את רכתי. “אם כך, נזמין מנה זוגית, לשנינו.”
חייכתי והנחתי את ידי על פניו. לא יכולתי שלא לגעת בו, שלא להרגיע את עצמי שזה לא חלום, שזו המציאות, האמת, ושמקס באמת שלי, בדיוק כמו שאני שלו.
כשהמלצר הגיע הוא לקח מאיתנו את ההזמנה, ומקס ביקש בשבילו מיץ מנגו ובשביל את סיידר התפוחים שאהבתי. חייכתי לעברו שוב, והשענתי את ראשי על כתפו. ידו לטפה את שיערי, והוא לחש לי, “אני מנסה להחליט איך אני אוהב אותך יותר; מתולתלת, או עם שיער חלק.”
התכרבלתי בחיקו. “אני יודעת שאם אי פעם תעז לתלתל את השיער שלך, זה נגמר בינינו,” הצחוק בקולי היה מודגש.
מקס גיחך. “אם כך, אני מתפשר על גלי.” הוא נישק את מצחי, והרים את ראשי כך שאסתכל לו אל תוך העיניים. “אין לך מושג עד כמה אני מאושר עכשיו.” הוא אמר לי בשקט, מצחו פוגש במצחי, אפו מדגדג את אפי.
“גם אני,” אמרתי לו חזרה. “אני מרגישה שלמה כשאתה כאן.”
שמעתי מישהו עושה קולות הקאה לידינו, ומצאתי זוג מבוגרים יושב לידנו ומסתכל עלינו. החמצתי פנים אבל להפתעתי מקס גיחך. “הם סתם מקנאים,” הוא אמר.
“אבל אנחנו באמת דביקים,” גיחכתי גם אני.
“יש לך בעיה עם זה?” מבטו דרש ממני להגיד אחרת.
צחקתי. “בטח שלא. אם להיות דביקה – אז רק איתך.” ונישקתי אותו.
בדיוק באותו הרגע המשקאות שלנו הגיעו, וגם הספגטי. עטנו ישר על הספגטי, ושניניו צחקנו כששבתי את האיטריה פנימה והרוטב כיסה לי את הפה. מקס ניקה לי את הפה בדרך הרבה יותר יעילה מאשר מפית.
כשסיימנו עם הספגטי והמשקאות, מקס הזמין לשנינו מילקשייק שוקולד גדול וופל בלגי עם כדורי גלידה. אני כמובן לא התנגדתי, כי כל דבר שמקס היה מזמין, הייתי מאושרת איתו. ליבי פעם בחוזקה, מאשר את מחשבותי, מודיע לי שאנחנו שייכים זה לזו, ושלא רק מדיומים כמו הלנה יכולים להרגיש בזה.
כשסיימנו את ארוחת הערב בבית הקפה, אמרתי למקס שיש עץ אשוח גדול מאוד בכיכר המרכזית של האי, ושיש אגדה אורבנית – כן, עוד אחת – שאומרת שאם תולים פתק עם השמות של בני הזוג, אז בני הזוג יחיו חיים ארוכים ומאושרים ביחד. מקס, שגיליתי שהיה רומנטיקן לא מבוטל, נענה ברצון והלכנו לשם מייד כשמקס סיים לשלם את החשבון.
כתבנו את שמותינו על פתק כחול, והדבקנו על עץ האשוח הזוהר. אחר כך הסתובבנו בדוכנים שסביב הכיכר. מקס קנה לי שרשרת עם שמי, ואני הכרחתי אותו לקנות כובע של לורד אנגלי מהמאה השמונה-עשרה. הוא נראה כל כך חמוד כשהוא זעף, הכובע מעל ראשו, עד שנאלצתי לחנוק צחקוק.
השעה כבר התקרבה לשתיים בלילה כשחזרנו לבית המלון. ללא מילים, הלכתי עם מקס לסוויטה שלו, ולהפתעתי, הוא לא דחף אותי החוצה. יצא לנו לדבר על העניין של יחסים אינטימיים לא פעם, והוא טען שאני עדיין לא מוכנה, לא אחרי ההטרדה המינית. אני ניסיתי לשכנע אותו שאני כבר בסדר, שעצם העובדה שאני איתו גרמה לי להתגבר על זה – אומנם לא לשכוח, אבל לפחות להשאיר את זה בעבר, ולא לתת לזה להשתחל להווה ולעתיד. אבל מקס היה ראש-כרוב, ועדיין לא הסכים לעשות איתי אהבה – כי ידעתי שאנחנו לא באמת נעשה סקס, אלא משהו מעבר, משהו עמוק יותר.
לכן כשמקס נעל אחריו את הדלת לסוויטה שלו, התפלאתי מעט. ברגע שעזב את הדלת הוא משך אותי אליו ונישק אותי נשיקה שהזכירה לי את הנשיקה לפני שבוע, ביום בו גילינו שאנחנו 'נשמות תאומות', או שיש בינינו 'זיקה'. הוא פשט את מעילי, ואני פשטתי גם אני את מעילו. לבסוף, איכשהו, הייתי רק עם גרביונים, חולצה, וחצאית עלי, בזמן שהוא היה עם החולצה האפורה הזאת שלו והג'ינס. הוא לקח אותי למיטה ושם השכיב אותי מתחתיו.
“את בטוחה בזה?” הוא אילץ את עצמו להפסיק ולהסתכל לי בעיניים.
“כן,” אמרתי בנוקשות, קולי צרוד. “אני בטוחה בזה כבר שבועות. אתה זה שלא בטוח.”
הוא עיקם את אפיו. “אנחנו רק בתחילת מערכת היחסים שלנו, את יודעת,” הוא מלמל.
“וזה ממש לא משנה, כל עוד אנחנו מאוהבים.” כרכתי את ידי סביב צווארו, ואת רגלי סביב אגנו, שהתקשח לפתע. “אני רוצה אותך,” לחשתי. “אני רציתי אותך כל כך הרבה זמן. ואני רוצה אותך עכשיו יותר מתמיד. בבקשה, מקס,” התחננתי. “אני מוכנה לזה. אני כבר בת שמונה-עשרה, עוד פחות משבועיים תשע-עשרה. אני לא ילדה קטנה.”
מקס לקח נשימה עמוקה. “אבל את בתולה,” הוא אמר, וראיתי את הקונפליקט שהוא נלחם בו.
“אני אהיה בתולה גם בגיל עשרים אם לא תקח אותי עכשיו,” הודעתי לו. “ואני לא מתכוונת לעשות אהבה עם אף אחד אחר. רק איתך.”
הוא חשב על זה לכמה רגעים, ואז נאנח, כנוע. “ברגע שאת מרגישה אי-נוחות, או שלא טוב לך, או שאת מפחדת, או שאת לא רוצה, את אומרת לי מייד,” מבטו היה אינטנסיבי. “אם אני פוגע בך, או עושה משהו שמכאיב לך, את מפסיקה אותי.”
“זה לא הולך לקרות.” התעקשתי.
“תבטיחי לי.” התעקש גם הוא.
נאנחתי. “אני מבטיחה,” הידקתי את ידי סביבו. “בסדר?”
הוא לקח עוד נשימה עמוקה, עצם את עיניו לכמה רגעים, ואז פתח אותן. עיניו היו יותר זהובות משראיתי אי פעם, העיגול הזהוב סביב האישון מתפשט לכל רקע העין. הכחול שבהם היה צלול, ללא עננים. ליבי ניתר.
“כבר אמרתי לך שאני אוהבת את העיניים שלך?” מלמלתי, מסיטה קצוות שיער שנפלו לפניו.
“ואני כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?” מקס מלמל גם הוא, וזה היה הדבר האחרון ששמעתי, לפני שמקס התחיל להפשיט אותי, ולקח אותי בצורה הכי עמוקה, והכי חזקה שיש.
פרק עשרים-ושתיים – פגוש את המשפחה )Hear Me – Ott Lepland(

“אמה, קומי.”
“אני לא רוצה…”
אנחה. “צריך להתארגן. המשפחות באות היום, ואת בעצמך אמרת שאת רוצה להרשים את המשפחה שלי.”
“אבל כל כך נעים לי כאן…”
צחוק הכי מדהים בעולם. “קדימה, ישנונה.”
גנחתי בקול, וחילצתי את עצמי ממתחת לשמיכה בעזרתו האדיבה של מקס. הייתי עירומה מולו, אבל ממש לא היה לי איכפת. כמעט נאנקתי כשהוא השתחל אל מכנסי ג'ינס חדשות ונקיות, לאחר ששם בוקסר. “אני רוצה לישון…” פיהקתי והתמתחתי.
הוא צחק בשקט. “לא אשמתי,” הוא התגונן בגיחוך. “את זאת שהחלטת להתפרע.”
הסמקתי. “הכל אשמתך,” הוצאתי לו לשון. “לא הייתי מתפרעת אם לא – “ הוא נישק אותי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. עכשיו, אחרי שהבתולים שלי נלקחו על-ידי הבחור הכי מדהים בעולם, שעשה איתי אהבה פעמיים הלילה, כל נשיקה שלו גרמה לי לצמרמורות מהסוג הטוב והמתוק ביותר
“לכי להתארגן,” הוא לחש כנגד שפתי. “ותצפי למלווה ללובי בעוד חצי שעה.”
חייכתי ופקחתי את עיני והסתכלתי עליו. “תבטיח לי שהפעם הבאה שנעשה סקס תהיה במקלחת,” לראות את הגוף שלו נוטף מים, החזה המדהים שלו זוהר לאור הרטיבות… הייתי צריכה לבלוע את רוקי.
הוא הזעיף פנים, אבל ראיתי שהוא לא מתכוון לזה. “אנחנו נאלץ להשאר פה כל היום אם תמשיכי להכניס לי תמונות כאלה לראש,” הוא איים.
גיחכתי. “מקלחת. פעם הבאה.” קרצתי לו, ולאחר שהתלבשתי בבגדי מאתמול, יצאתי מחדרו. נכנסתי למעלי, בדיוק כשקלואי נכנסה. החלפנו מבטים, והיא חייכה חלושות.
“אפשר להריח עליך שעשית סקס,” היא הודיעה לי.
לחיי האדימו. “איך את יודעת?” לא התכוונתי להכחיש. יותר טוב שהיא תדע – ככה היא תוכל להפיץ לכולם שתבעתי שמקס שלי, ורק שלי.
“האפטרשייב של מקס מדיף ממך,” היא הסבירה, וחיוכה נעלם. “בהצלחה היום.”
לקחתי נשימה עמוקה. “אני עוד לא בטוחה שאני יודעת למה את מתכוונת.”
קלואי הנידה בראשה והמעלית נעצרה בקומה שלי. יצאתי, וראיתי את קלואי מסתכלת עלי בתחינה, ובאימה. בלעתי את רוקי בשנית, מסיבות אחרות לחלוטין, והתרחקתי ממנה, מרגישה שליבי הולם בחוזקה.

***

מקס ואני חיכינו בלובי ביחד עם כל השחקנים וצוות ההפקה, לקראתי הוואנים שהיו אמורים בכל רגע לחנות ליד המלון ולהביא להם את המשפחות.
הלנה החליטה ללכת למרפסת הגדולה שבקומה האחרונה של בית המלון בשביל לקרוא ספר במקום להיות בלובי עם כולם, וברטה ואמליה הצטרפו אליה. אני הייתי היחידה מ"עובדי המלון" שנשארה למטה. מקס החזיק את ידי, ואני נלחצתי. האם עכשיו אני אראה את החורחה הזה שמקס, ג'ק וקלואי דיברו עליו? האם אמא של מקס תאהב אותי? ואביו החורג? והחצי-אח שלו, קופר?
כשהוואנים הגיעו, נדרכתי. אגודלו של מקס לטפה את ידי, ואני לאט-לאט נרגעתי, אך לא הפסקתי להלחץ.
המשפחות יצאו מהוואנים, ובבת אחת, כמו ילדים קטנים בחנות ממתקים, רוב השחקנים ועובדי צוות ההפקה, התנפלו על הוריהם, בני זוגם, ילדיהם – במקרה של ג'יימס – בחיבוקים ונישוקים ודמעות. ראיתי את איב וזואי מחבקות את אביהן שחום-העור. ראיתי גם את אדוארדו לוסה מחבק את אימו, שהייתה בהריון, וצבטה את לחיו. לוגן, שלוסי אחזה בידו, חיבק את אביו, והציג לפניו את לוסי. ידעתי שללוגן אין אמא, לכן לא הופתעתי כשראיתי אישה שלא דומה בכלל ללוגן אוחזת בידו של אביו. בטח חברה שלו.
ג'ק וסופיה פילסו את דרכם לאישה חמורת-סבר, שהייתה יכולה להיות רק אימו של ג'ק, שהתרככה ברגע שמחצה את סופיה לחיבוק, והודיעה לג'ק שאם הוא יפגע בילדה הזאת, הוא יחטוף על הראש.
“בואי נחפש את המשפחה שלי,” אמר לי מקס, והתחלנו לפלס את דרכנו. הגענו למרכז הקבוצה שאישה יפת-תואר הגיחה, אוחזת ביד קטנה של ילד קטנטן בעל שיער שחור לחלוטין, ועיניים כחולות מדהימות כמו של מקס, או ליתר דיוק כמו אמא של מקס, שהייתה בעלת שיער חום בהיר, דקיקה, גבוהה, ושברירית.
“מוסי,” היא מלמלה, ומקס עזב את ידי וחיבק את אימו. חייכתי לאור המראה. אימו של מקס שחררה אותו, והביטה בעיניו הזהות לשלה. "בכל יום אתה מזכיר את וויליאם יותר ויותר.” ידעתי שוויליאם הוא אביו הביולוגי של מקס. “השיער שלך דומה לשלו כל כך…”
מקס חייך חיוך טוב-לב. “אני שמח לראות שאת בסדר, אמא,” הוא פנה לאחיו הקטן והתכופף, כך שהיה בגובה עיניו. “בוא הנה, חבוב.”
קופר, כך הנחתי, קפץ לזרועותיו של מקס בחיבוק מוחץ. “התגעגעתי אליך, מקסי,” הוא מלמל. “אל תעזוב אותי שוב ככה.”
מקס הרפה ממנו ונעמד. “רק עוד קצת, קופ,” הוא חייך ואז העביר את מבטו אלי. “ואני הייתי רוצה שתפגשו את אמה, החברה שלי.” בקולו הייתה גאווה.
אימו של מקס התקרבה לעברי, וחיוך מזמין על פניה. “נעים להכיר,” היא הושיטה לי את ידה העדינה. “אני דניאלה.”
“אמה,” לחצתי את ידה, ואז היא משכה אותי לחיבוק. היה בחיבוק הזה שלה אישור. היא קיבלה אותי בתור החברה של הבן הגדול שלה.
היא הרפתה ממני ואז קופר, הושיט לי גם יד ללחיצה. “קופר ג'וני ביילו,” הוא אמר ברשמיות, ומשום-מה השם ביילו צלצל מוכר…
“נעים להכיר,” חייכתי. “אמה מרקוס.”
הוא הנהן ברצינות, ושמעת רק לרגע חצי מהשיחה שהתנהלה בין מקס לדניאלה בינתיים. “…כן, הוא אמור להיות פה כל רגע.” דניאלה אמרה והביטה סביב.
“מי?” שאלית בעניין.
דניאלה חייכה לעברי. “בעלי. הוא צריך – או, הנה הוא!”
מתוך הקבוצה, בחור בעל שיער שחור פילס את דרכו, לבוש במכנסיים שחורים מחוייטים, חולצה לבנה, ומעלה ז'קט שחור, ידיו בכיסיו. הוא הרכיב משקפיים, וזיפים היו על לסתו. הוא נראה יחסית טוב לגילו – והוא נראה צעיר – והוא נעמד מולנו. מקס פנה להביט בו ברצינות.
“ברוך הבא, חורחה,” אמר מקס ולחץ את ידו של הזר.
ואז זה הכה בי. חורחה.
חורחה ביילו.
הוא בעלה של דניאלה, אביו של קופר.
לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. אחרי הכל, חוץ מהעובדה שעכשיו גיליתי – שחורחה הוא אביו החורג של מקס – לא ידעתי מהו חורחה בשביל מקס וג'ק. אויב? טוב? רע? חבר?
לאחר חילופי הדברים שאירעו, מסתבר, בין מקס לחורחה, חורחה פנה להביט בי.
וזה היה מתי שההבנה השנייה הכתה בי. חזק יותר. קשה יותר. כואב יותר. ומה שגרם לכך היו העיניים שלו.
המשקפיים שלו לא הצליחו להסתיר את העובדה שהעיניים שלו הן אפורות-ירוקות, בהירות יותר מעיני רק בגון אחד.
עיני התרחבו בהפתעה בדיוק כשעיניו של חורחה התרחבו בהשתאות גם כן. הזמן עצר מלכת. הקולות סביבנו התעמעמו. היינו רק הוא ואני בעולם.
הוא ואני.
מרחוק, שמעתי את קולו האהוב של מקס אומר, “חורחה, תכיר את החברה שלי, א – “
“אבא?”
לא שמתי לב שהפקתי את המילה עד שהיא הייתה בחוץ, באוויר הזך של אי החופש.
ֿעיניו של חורחה התרחבו עוד יותר, ועיניו יצאו ממקומן. “אמרלד.” הוא מלמל, שפתיו יבשות כמו שפתי שלי.
ובבת אחת, התדהמה התחלפה למשהו כואב, קשה…
לזעם שכמותו מעולם לא חשתי.
“אתה נטשת אותנו.” אמרתי בקול כל כך נמוך וכל כך מפחיד עד שאני עצמי לא זיהיתי אותו.
מקס, דניאלה וקופר, לידינו, הביטו במתרחש בתדהמה ובדממה, מנסים להבין מה קורה.
חורחה ביילו – או ליתר דיוק, ג'ורג' היילנד – קמץ את ידיו לאגרופים. רק עכשיו גיליתי כמה השמות דומים. חורחה זו הגרסה הספרדית לג'ורג'. ביילו זה שם מפוברק. שמו האמיתי הוא ג'ורג' היילנד, לא חורחה ביילו. הוא שינה את שמו, התחיל עסקים עם המאפיה – לפי מה שקלואי סיפרה לי. נישא לדניאלה הייס-ביילו, אימו של מקסימוס הייס. והוא אבא שלי.
האבא שנטש אותי ואת אימי מבלי לומר מילה.
האבא שלא טרח לנסות ולמצוא אותי.
האבא שהכה את אימי, ושאימי הכתה חזרה.
האבא שהתחתן עם אימי.
האבא שהביא אותי לעולם.
ג'ורג' היילנד. חורחה ביילו. הוא אבא שלי.
מבלי לחשוב יותר מידי, עשיתי אחורה-פנה, ויצאתי בריצה מבית המלון, דמעות מטשטשות את ראייתי.
פרק עשרים-ושלוש – זכרונות מן העבר )Hometown Glory – Adele(

מוחי היה בלאגן של מחשבות, רגלי נעו במהירות על האספלט, וכל שרציתי היה לבכות בשקט בפינה שקטה. למזלי גם ידעתי אחת כזאת, וכיוונתי את עצמי אליה.
לקח לי חצי שעה להגיע למדרון של הכנסייה העתיקה, לשדה הסחלבים. ירדתי באיטיות, כי מרוב בכי ידי רעדו והייתי צריכה לעצור כדי להרגיע את עצמי. לאחר מכן, כשהגעתי לשדה, חציתי אותו ונכנסתי לכנסייה, שהייתה שוממת מלבד שני קשישים שישבו באחד הספסלים הקדמיים והתפללו. אני התיישבתי בספסל אמצעים כלשהו ופשוט בהיתי בתקרה, בזכוכית הצבעונית, ובכיתי בדממה.
הדמעות זלגו ללא סוף, והרטיבו את צווארי וחולצתי. לא ידעתי כמה זמן עבר, וגם לא היה לי איכפת. הכאב שבליבי היה חד, מפלח, וראשי כאילו התפצלח מרוב מחשבות ותהיות והשערות. לא ידעתי מה לחשוב קודם, איזו מסקנה להסיק ראשונה, ולכן פשוט נתתי להכל לזרום החוצה, לכל הזכרונות להטביע אותי בשתיקה.
אבא מרים אותי על הכתפיים, סחלב כחול בידו, והוא מביא אותו לי.
אבא צוחק עם אמא שהמילה הראשונה שאמרתי הייתה ארן, שמו של רופא המשפחה שלנו בזמנו.
אמא ואבא מתחתנים כאן, בכנסייה העתיקה הזאת, ואני, לבושה בשמלה ורודה וקטנה, שיערי האדום קלוע לצמה, משמשת כשושבינה לאימי, חיוך מרוח על שפתי.
אבא ואמא מתווכחים, צועקים, שנה אחרי החתונה.
אבא מכה את אימי שנתיים אחרי החתונה.
אמא דוקרת את אבא שלוש שנים אחרי החתונה.
אבא עוזב את הבית לראשונה ולא חוזר למשך חודשיים.
אבא חוזר, ואמא מכה אותו. חזק.
אני בת תשע, יושבת בפינת הסלון, ומקשיבה להורי צועקים ומתקוטטים. פיזית ומילולית.
אני בת עוד מעט עשר, כבר לא בוכה יותר, אלא יושבת ובוהה באוויר, מקשיבה לריבים, לצעקות, מרגישה את הדם של אבי, פעם נוספת, מושפרץ על פני.
אני בת עשר. אבא עוזב.
אני בת עשר וחצי. אבא לא חוזר.
אני בת אחת-עשרה, אמא מוצאת בדואר מכתב, ובוכה במשך שלושה שבועות.
אני בת שתים-עשרה, קוטפת סחלבים בשדה הסחלבים, מחפשת אחר צבע אחד ומיוחד שלא מצאתי בסופו של דבר.
אני עדיין בת שתים-עשרה, מנסה למכור זרי סחלבים ברחוב, כי אמא הפסיקה ללכת לעבודה.
אמא ואני חיות מתרומות במשך שנתיים.
אני בת ארבע-עשרה, מתחילה את העבודה הראשונה שלי בתור מסדרת זרים בחנות פרחים.
אני בת שש-עשרה, מתחילה לעבוד בבית הקפה.
אני בת שבע-עשרה, נושרת מבית-ספר ועובדת יותר שעות.
אני בת שמונה-עשרה, חוגגת יום-הולדת עם אוליביה, לוסי וסופיה.
אני בת שמונה-עשרה וחצי, פוגשת את מקס.
אני בת עוד-מעט תשע-עשרה, פוגשת את אבי שוב, ובוכה בכנסייה העתיקה, בה הכל התחיל.
אילו רק ההורים שלי לא היו מתחתנים. אילו רק…
יד נגעה בכתפי, אך כיוון שהייתה מוכרת, לא נבהלתי. אך עם זאת, לא הסתובבתי לאחור. לא רציתי לראות אותו. לא רציתי לדבר איתו. אהבתי אותו, אבל רציתי שקט.
אולי בגלל הזיקה, אולי מפני שיש דברים שפשוט מבינים לבד, מקס לא אמר דבר ורק התיישב לידי על הספסל. הוא הניח את ראשי בעדינות על כתפו הרחבה, מלטף את שיערי הפרוע, ומנשק את מצחי בדממה.
המחווה גרמה לי רק לבכות יותר, ומצאתי את עצמי מכורבלת בין זרועותיו הגדולות שעטפו אותי, שמרו עלי מפני הזכרונות שלי. דמעותי הרטיבו את חולצתו, אך הייתי בספק שאיכפת לו. יכולתי להרגיש שהוא דואג לי, יכולתי להרגיש שהוא רוצה רק בטובתי. לכן נתתי לו לראות אותי, כמו תמיד, במצב הכי פגוע ורגיש שלי.
אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה, אבל בסופו של דבר, כשנרגעתי מעט, הוא מלמל, “ידעתי שתבואי לכאן.”
התכווצתי, נותנת לו לעטוף אותי חזק יותר. הוא נאנח והצמיד את שפתיו לרכתי, לוחש כנגד עורי, נשימותיו חמות ונעימות, “את רוצה לספר לי מה קרה? חורחה סירב לדבר עם כולם אחרי שברחת, אפילו עם אמא, והוא פשוט מסתגר בחדר בבית המלון.”
לקחתי נשימה עמוקה ורועדת. “הוא אבא שלי,” אמרתי בקול כל כך קטן, עד שאפילו אני בקושי שמעתי אותו.
ציפיתי שהוא יתקשח, שהוא ידרך, אבל להפתעתי הוא רק ליטף את ראשי. “את זה כבר הבנתי,” הוא אמר בשקט. “אבל מה קרה? ביניכם, אני מתכוון.” הוא ניסה להרפות מעט כדי לראות את פני, אך אני החבאתי אותן ממנו בחזהו. עוד לא הייתי מוכנה. הוא הבין, וחזר לתנוחתו הקודמת שכה נעמה לי.
לקחתי עוד נשימה עמוקה, ושפכתי הכל לפניו. את כל הזכרונות שלי מהילדות, את כל מה שקרה. ומקס הקשיב, בלע הכל פנימה, ולא פצה את פיו עד שסיימתי. הוא המשיך ללטף את שיערי וגבי, המשיך להצמיד את שפתיו למצחי ורכותי, ממלמל מילים מרגיעות מפעם לפעם. לבסוף, כשסיימתי, הרגשתי שאני יכולה להסתכל עליו. הרמתי את מבטי כדי לראות את מקס מסתכל עלי במבט אוהב ודואג, וכלל לא כועס שלא סיפרתי לו את זה קודם.
חשבתי שלא יהיה בזה צורך. חשבתי שאני לא אפגוש עוד את אבי. חשבתי שהעולם הוא לא כזה קטן. אך מסתבר שטעיתי. ומקס הבין, מבלי צורך שאסביר את עצמי במילים.
“אז שמו האמיתי של חורחה הוא ג'ורג' היילנד,” מקס קימט את מצחו במחשבה. “הוא זה שכתב את הספר ההוא על המדיומים, נכון? זו הסיבה למה נחרדת כל כך אז, שבאת לקחת אותו מהסט.”
הנהנתי בנוקשות, לא מוצאת עוד את קולי.
“הלנה יודעת?” הוא שאל לאחר מחשבה.
“חלקים,” הכרחתי את עצמי לומר. “היא לא פגשה מעולם את אימי, או את אבי, אבל לפי שמות המשפחה שלי, היא זיהתה שאני הבת שלהם.”
“אני מבין,” מקס חזר ללטף את גבי. “ואני מצטער.”
הסתכלתי עליו בתדהמה. “על מה?” הוא לא גרם לכך. הוא לא היה זה שקלקל לי את הילדות התמימה.
“על הכאב שלך,” הוא אמר, הבעתו מעונה. “על כך שאני לא יכול למחוק אותו מהעבר שלך.”
בלעתי את רוקי ועצמתי את עיני. “זו באמת לא אשמתך,” אמרתי. “מה שקרה קרה. העבר הוא העבר. אנחנו ההווה, העתיד.” פתחתי את עיני והסתכלתי עליו בנחישות. “עכשיו, אחרי שהצואתי את הכל החוצה, אני בסדר. חורחה – או ג'ורג' – או אבא – יכול לעשות מה שהוא רוצה. לי זה לא איכפת. הוא הפסיק להיות חלק מהמשפחה שלי כשהוא עזב את הבית כשהייתי בת עשר.” קמצתי את ידי לאגרופים. “הלנה היא המשפחה שלי עכשיו. וברטה ואמליה. ואתה, כמובן. ואוליביה, לוסי, סופיה, דילן, לוק, מאמא ופאפא ג'ייקובס אפילו. וכמובן קלואי, ג'ק, ויתר השחקנים. חורחה ביילו יכול לעשות מה שהוא רוצה. לי זה לא משנה.”
ההבעה שעל פניו של מקס השתנתה, ואני לא בדיוק הצלחתי לפרש אותה. הערכה, אולי? “אני כל כך שמח,” הוא הצמיד אותי אליו לחיבוק מוחץ, ידו מאחורי ראשי, מהדקת אותו לכתפו. “אני כל כך שמח שהגורל בחר לי אישה חזקה ויפהפייה כמוך. שהזיקה שלי היא אלייך. שאת שלי, ושאני שלך.”
אלו בדיוק המילים שהייתי צריכה לשמוע עכשיו. דמעות נוספות הזדחלו לעיני והחלו לזרום על לחיי. מקס התרחק ממני רק קצת, בשביל שיוכל לראות את פני. הוא מחה את דמעותי באמצעות אצבעו ושפתיו, שאחר כך נחו על פי, וגרמו לי לשכוח, לכמה רגעים, מכל מה שקורה סביבי.
וכשהתנתקנו זה מזו, נשארנו מחובקים לעוד כמה זמן, עד שנרגעתי לחלוטין, והגיע הזמן לחזור.
הייתי צריכה להתמודד מול אבא שלי.
פרק עשרים-וארבע – התמודדויות וגילויים )Love Lost – The Temper Trap(

כשהגענו לבית המלון, היחידים שהיו בלובי היו ג'ק, שמשפחתו כנראה הלכה להתאקלם בחדר, מדבר עם קלואי על משהו, ואימו ואחיו הקטן של מקס, שישבו בספות. כשנכנסנו שנינו, הארבעה פנו להסתכל עלינו.
מבטה של דניאלה האפיל כשראתה אותנו, והיא נעמדה. “מה קרה?” היא שאלה, דאגה בקולה. “חורחה מסרב לספר.” היא שלחה לי מבט תמה.
התיישבנו כולנו על הספות, וכשכולם היו ישובים, סיפרתי להם שחורחה הוא אבי הביולוגי. קלואי וג'ק נראו המומים, וכשסיימתי לדבר, ג'ק החטיף למקס מבט. “אז כן צדקנו,” הוא אמר בשקט. “היא אכן הייתה דומה לחורחה, והסתירה כמה סודות.”
מקס הנהן בעגמומיות. “צדקנו. אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר.”
קופר הקטן קמט את מצחו במחשבה. “אני לא מבין.” הוא אמר בקול ילדותי.
דניאלה נשקה את מצחו, בדיוק כמו שמקס עשה לי לפני שבאנו חזרה הנה. “אני אסביר אחר כך,” היא מלמלה, וידעתי מייד שהיא משקרת. היא לא התכוונה להסביר לו, לא באמת. נכון, קופר עדיין קטן מידי בשביל להבין, אבל זה עצבן אותי. ידעתי שכשאני אהיה אמא, אני לא אשקר לילדים שלי, לא משנה מה. גם אם האמת כואבת.
פניתי להסתכל על קלואי. “את צדקת, חלקית, בהזהרות שנתת לי,” חייכתי חיוך רועד שדעך כמעט מייד. “אבל אני לא מבינה. איך חורחה – אבא – קשור אליכם? אל שלושתכם?”
ג'ק, קלואי ומקס החליפו מבטים זה עם זה עם זו, ולבסוף נאנחו ביחד. “אני מניח שאנחנו חייבים לספר אם את סיפרת,” ג'ק מלמל.
“אני קשור אליו דרך אמא,” התחיל מקס. “כשחורחה התחיל לצאת עם אימי, הוא זיהה בי פוטנציאל להיות שחקן ודוגמן מצליח. הוא דיי שכנע אותי להכנס לתוך עסקי השעשועים,” הוא הניד בראשו. “אולי אפילו כפה עלי. אבל בסוף באמת התחלתי להנות מזה, ומצאתי את עצמי שאוב לתוך העולם הזה, ללא דרך יציאה.”
“דרך מקס הוא גילה אותי,” אמר ג'ק בחצי חיוך. “אני הרי חבר של מקס מאז ילדות. האבות שלנו הכירו זה את זה היטב, ואחרי ששניהם מתו, המשכנו להיות חברים טובים.” הוא נאנח. “חורחה מצא אותי גם 'כשיר' לעבודה בעסקי השעשועים, וכך מקס ואני מצאנו את עצמנו תחת חסותו של חורחה, שהפך להיות הסוכן שלנו.”
“העבודה של חורחה היא להיות סוכן שחקנים ודוגמנים,” הסבירה דניאלה בשקט. “קלואי, ג'ק ומקס כאן הם עובדים אצלו, אפשר להגיד. שלושים אחוז מהרווחים שלהם על כל סרט, פרסומת, סדרה, או צילומים שהם עושים – הולכים לחורחה.”
“אחלה דרך לעשות כסף, ומהר,” מלמלתי במרירות.
דניאלה הנהנה קלות. “כשהתחתנו, קיוויתי שיפסיק עם זה, אבל אז הוא מצא את קלואי,” היא שלחה מבט מתנצל לקלואי, שנשכה את שפתה התחתונה.
“מה קרה?” שאלתי, מרגישה סיפור לא טוב מאחורי האישה הבלונדיני היפהפייה.
קלואי לקחה נשימה עמוקה והסיטה את מבטה. “אני מעדיפה שלא לומר הרבה,” היא מלמלה ושלחה לי מבט מלא משמעות שלא הצלחתי להבין בדיוק. “אבל בעיקרון, חורחה מצא אותי כשהייתי בשפל, והפך אותי למה שאני היום.” כוכבת ענקית, מהממת, וזוהרת.
“וחורחה מנסה להשפיע על יחסי הציבור שלכם בנוסף לכך, נכון?” נזכרתי ופניתי להסתכל על מקס. “שאתה זכית מקום ראשון ברשימת הבחורים הכי שווים בעולם, אמרת שחורחה תכנן שג'ק יזכה מקום ראשון…”
דניאלה, מקס, ג'ק וקלואי השפילו את מבטם, ואני נדרכתי. חיכיתי בסבלנות עד שדניאלה הייתה זו שהסבירה לי מה המצב. “לחורחה יש… תוכניות מסויימות בשביל כל שחקן או דוגמן שעובד איתו,” היא נאנחה. “הוא שולט על חייהם של השחקנים והדוגמנים שלו כך שהם יתאימו למדיה, ויהפכו אותם לעוד יותר מפורסמים, שלא לדבר על כך שהוא עושה זאת כדי שהם תמיד יהיו בכותרות…”
“…וכשזה לא יוצא כפי שהוא רוצה,” השלים אותה ג'ק. “כמו מה שקרה עם רשימת עשרת הגדולים, הוא מתרגז. ולא סתם מתרגז, אלא מתעצבן, ואפילו זועם. הוא לא אוהב שהתוכניות לא הולכות לפי איך שהוא רוצה.”
בלעתי את רוקי והרגשתי כעס מבעבע בתוכי. פניתי להביט על דניאלה. “איך את יכולה להשאר איתו אחרי כל זה? אחרי שהוא מנסה לרדות ככה בכולם?”
דניאלה נשכה את שפתה התחתונה ולחשה, “קופר.”
ואז, הכל התחבר. דניאלה בטח נכנסה להריון, או הייתה בחודש שני או משהו כזה, כשהתחתנה עם חורחה, ולמען טובתו, ילדותו ותמימותו של קופר, היא נשארה איתו. לא כי היא אוהבת אותו, אלא כי היא אוהבת את בנה הצעיר יותר.
זה גרם לליבי להתכווץ. הלוואי ואימי הייתה מתחתנת עם חורחה לשם מטרה זו. אבל לא. אמא הייתה מאוהבת אהבה עיוורת בחורחה.
לפתע מחשבה עלתה לראשי. “דניאלה, ג'ק קלואי – מה אתם יודעים על המושג 'מדיום'?”
ג'ק ודניאלה נראו לגמרי אבודים כשאמרו, “מה זה?” או "כלום", אך כשקלואי משכה בכתפיה, כלא יודעת, ראיתי בעיניה שהיא יודעת. ושהיא מוסרת לי בשקט לסתום את הפה.
לאחר מכן, קלואי לקחה אותי הצידה, לצד השני של הלובי, כדי לדבר איתי בפרטיות. “אל תדברי על מדיומים עם בני אדם רגילים, אמה,” היא לחשה לי בצורמנות, מבטה נחוש.
ידעתי שבני אדם רגילים לא אמורים לדעת, אבל עדיין. “חורחה כתב את הספר היחיד בעולם על מדיומים,” הודעתי לה, אבל ראיתי שהיא כבר יודעת, לפי חוסר-ההפתעה על פניה. “חשבתי שאולי הוא עדיין המשיך לעסוק בזה.”
קלואי לקחה נשימה עמוקה לפני שאמרה, “אל תדברי על זה. עם אף אחד. זה לטובתך,” היא שלחה לי מבט מלא משמעות שוב. “ואל תזכירי גם את לוקווד, או המאפיה. אלו דברים שלא קשורים לאף אחד מלבדי. דניאלה לא יודעת שחורחה מעורב עם לוקווד והמאפיה בכללי. גם את לא היית צריכה לדעת, אבל אחרי שנכנסתי לטראנס וכבר סיפרתי לך, אני מניחה שזה לא משנה.”
הסתכלתי עליה בתדהמה. “טראנס?” שאלתי, שפתי יבשות מעט. “את מדיום?”
קלואי נראתה כועסת על עצמה. “כן,” היא מלמלה. “רמה שתיים.”
“גם הלנה, את יודעת,” ציינתי.
“כמובן שאני יודעת,” היא שלחה לי מבט מרוגז. “מדיומים תמיד מזהים מדיומים אחרים, לא משנה באיזה רמה הם.”
הנחתי שזה הגיוני. “אני מבינה.”
“בקיצור, אל תאמרי דבר על כל מה שסיפרתי לך, טוב?” היא דחקה בי.
נאנחתי והנהנתי.
לאחר מכן חזרנו לספות, ואני התיישבתי לצידו של מקס, מכורבלת בחיקו. קופר נרדם בידיה של אימו. מקס פנה להביט בי בחיוך. “אמא בדיוק ספרה לי שבת הדודה שלי הולכת גם היא לבקר אותי, ושהיא תגיע מחר.”
“בת-דודה?” הרמתי גבה.
מקס הנהן. “קוראים לה מגנוליה – אבל כולם קוראים לה נולה. היא שונאת את השם המלא שלה,” הוא צחק בשקט. “והיא ביתו של אחותו של אבי.”
“אמרתי שאביך נולד על האי, נכון?” כשהוא הנהן, המשכתי. “אז גם בטח כל משפחתו?”
“כן, הם גדלו כאן על האי,” מקס חייך את החיוך האהוב עלי. “אבות אבותיהם של משפחת הייס הייתה אחת מאלו שמצאו את האי.”
“וזה נכון גם לגבי משפחת וויליאמס,” ג'ק חייך מהספה שליד. “ואפילו משפחת אדמס, אם אינני טועה.”
קלואי הנהנה באישור, וזה גרם לי לתהות. הלנה אמרה שהאגדות אומרות שהמדיומים התפתחו באי החופש, וזה הגיוני, כי הרי קלואי מדיום, וכמו שג'ק אמר, משפחת אדמס התחילה כאן באי החופש, והלנה…
“תפסיקי לחשוב,” הציע לי מקס בשקט. “את עושה לעצמך סתם כאב ראש.”
ידעתי שהוא צודק, ולכן פשוט עצמתי את עיני ונתתי לעצמי לנוח קצת. רציתי להכין את עצמי לחורחה, כי ידעתי שאצטרך לדבר איתו במוקדם ובמאוחר.
“אמרלד.”
וכנראה הזמן הגיע מוקדם משציפיתי.
פרק עשרים-וחמש – סיפורו של חורחה )Blackmill – Miracle(

“אבא.” קמתי מהספה והסתובבתי לאחור כדי לראות את אבא שלי עומד מולי.
הוא כיווץ את עיניו, שהיו כה דומות לשלי. “מה שלום סנדרה?”
קמצתי את ידי לאגרוף. “רע. רע מאוד,” הסתכלתי עליו, מרגישה משהו בתוכי מבעבע יותר מתמיד. “מאז שעזבת היא במצב רע. ובחודשים האחרונים היא בקומה קלינית מרוב שהיה לה רע.” החלטתי שמיותר לציין שהיא שנאה את ג'ורג' בכל אוות נפשה.
“אני רוצה לראות אותה.” הוא התעקש.
הכרחתי את עצמי להסתכל עליו, והייתי מודעת בעקיפין לעובדה שכולם היו בשקט, מקשיבים לשיחה שלנו בלחץ. “אני לא רוצה שתראה אותה. לא מגיע לך לראות אותך. ביחוד עכשיו, שיש לך משפחה חדשה.” הצבעתי על קופר הקטן שעדיין ישן. “יש לי חצי-אח שלא ידעתי עליו, ג'ורג'.” גרוני ננעל לרגע.
“את גם לא היית צריכה לדעת.” ג'ורג' הסתכל ברצחנות על מקס מאחורי. “איך אתם מכירים, מקסימוס? ג'קסון? קלואי?” הוא בחן את יתר המפורסמים.
מקס נעמד מאחורי וכרך את ידיו סביבי. “אמה היא ארוסתי,” מקס אמר בקור, אך למרות זאת הרגשתי שליבי מנתר. לא דיברנו על חתונה אף פעם, ופתאום הוא אומר שאנחנו מאורסים? הרגשתי שליבי מתכווץ בצורה הכי טובה שיש. “יש בינינו 'זיקה', אם אתה מבין.”
עיניה של קלואי התרחבו בהבנה מפציעה, כך שהנחתי שחוש המדיום שלה גילה את זה רק עכשיו, ושהיא ידעה על מה אנחנו מדברים. גם עיניו של חורחה נפערו לרווחה בתדהמה, וראיתי שגם הוא יודע על מה מדובר.
“איך?” הוא שאל בשקט. “איך את יודעת על זה?”
פתחתי את פי כדי להגיב אך קול אחר קטע אותי. “כבר שכחת מקיומי, ג'ורג'?”
הלנה הגיחה מהמעלית והתקרבה אלינו בחיוך התמידי שעל פניה המקומטות. הסתכלתי עליה בתדהמה; היא הכירה את ג'ורג'? כלומר, היא פגשה בו כבר? הייתי בטוחה שלא!
מסתבר שאסור פשוט להניח.
“רוזייר,” מלמל ג'ורג', קולו נמוך, עיניו צומצמות. “מדיום, רמה שלוש.”
חיוכה של הלנה לא ירד מפניה. “לפחות את זה אתה זוכר,” היא אמרה בנועם ונעמדה לצידי, מול ג'ורג'. “אחרי שאיימת עלי באקדח כדי שאתן לך כל פרט שאני יודעת על מדיומים בשביל הספר שלך.”
לא ידעתי איך לקחת את זה, את המידע הנוסף הזה, ולכן הכרחתי את עצמי להקשיב בשקט, ולהפנים אחר כך.
“איך אתן מכירות!” זה היה יותר ציווי מאשר שאלה.
הלנה שלחה לי מבט חם ואוהב. “היא כמו נכדה בשבילי, היילנד,” היא החזירה את מבטה לג'ורג', חיוכה נמוג ועיניה יותר קרות מאי פעם. “אני אוהבת אותה מאוד.”
“זה לא עונה לי על השאלה,” ג'ורג' התקרב אלינו צעד אחד ומקס מייד צעד לפנינו.
“תתרחק, חורחה,” הוא אמר בשקט-בשקט, בקול ששידר איום. “אני רוצה להבין מה קורה כאן. את איימת על הלנה עם אקדח? בשביל מה? בשביל לקבל מידע על מדיומים?”
“לא הייתה לי ברירה!” ג'ורג' נבח, עיניו סוערות. “הם באו בשבילי!”
“תעזבו את זה,” קלואי צייצה לפתע, וכולנו הפנינו את מבטינו אליה. דמעות קטנות נצצו על פניה היפות. “תעזבו אותו. חורחה אולי לא האדם הכי טוב עלי האדמות – “
“ – הוא איים על איזה קשישה עם אקדח!” ציינתי בעצבנות.
“ – אבל יש גרועים ממנו!” קלואי התעקשה ופנתה להסתכל על ג'ורג'. “אני יודעת שאסרת עלי לדבר על זה, ושהוא אסר עליך ועלי לדבר עליו, אבל אנחנו חייבים להסביר להם בשביל שיבינו!”
“לא.” קולו של ג'ורג' היה מוחלט. “הם לא יכולים לדעת עליו, טיפשה שכמוך! הוא ירדוף אותם כמו שהוא רודף אותנו!”
“הוא כבר עושה זאת, חורחה!” התחננה קלואי. “הוא כבר רודף אותם! לא שמעתי מה קרה לאמה? החבר'ה האלה שלו כאן באי כבר! והם לא ינוחו עד שיהיו להם עוד קורבנות בידיהם!”
דממה נפלה על הלובי, ורק יפחותיה של קלואי הפרו אותה. “בבקשה, חורחה,” היא לחשה. “אני יודעת שאתה שונא את כל העולם, אבל אל תעשה להם – לנו – את זה. אל תעשה את זה לילדים שלך. לאמה.”
“תנסה להיות אדם טוב,” מלמלה דניאלה לפתע, עיניה רטובות גם הן. “תנסה לכפר על החטאים שלך, חורחה. תנסה. קופר היה רוצה את זה בשבילך. אני רוצה את זה בשבילך. אני רוצה את החורחה שבו התאהבתי חזרה.”
“אנחנו יכולים לעזור,” הוסיף ג'ק. “אני ניחשתי שאתה לא סתם נוקשה איתנו כי בא לך, אלא כי אין לך ברירה. בבקשה, חורחה. תעזור לנו.”
“אני בטוח שאתה לא כזה מרושע כמו שאתה מציג את עצמך,” אמר מקס לפתע ואני לכסנתי לו מבט מופתע. “אתה מתנהג כמו חתיכת זבל אבל אתה לא. יש לכך סיבה. אני מאמין בזה.”
“אין באמת רוע מוחלט. יש אנשים שמחליטים לנהוג בדרך כזו כדי להסתיר את פחדיהם וחששותיהם, ובכך גורמים לניצוץ הרוע שבתוכם לבעור יותר מבדרך כלל,” אמרה הלנה, ולמרות שזה היה נשמע לי כמו ציטוט, ידעתי שזה אחד מהמשפטים שרק אנשים בעלי חוכמת-חיים יכולים לומר. “אתה לא בחור רע, ג'ורג'. אתה בסך הכל תועה, מגשש את דרכך באפלה. אינך יודע איפה אתה, ואתה נכלא לצרות ולבורות שעוד קצת ויהיה מאוחר מידי בשבילך לצאת מהם.”
הרגשתי בצורך לומר גם אני משהו – אחרי הכל, כולם אמרו דברי חוכמה שכאלה. “תראה לי שאתה יכול להיות בחור טוב, אבא,” אמרתי בשקט. “תסביר לנו דברים. תסביר לי דברים. בבקשה.” הסתכלתי עליו והכנסתי את כל הרגשות שהרגשתי באותו הרגע למבט. “תספר לנו את הסיפור שלך.”
ג'ורג' לקח נשימה עמוקה, והתיישב על כורסא פנויה. “שבו,” הוא אמר, קולו כנוע, פניו מיוסרות. “זה הולך להיות ארוך.”
התיישבנו כולם בבת אחת והתבוננו בו בציפייה. הוא נאנח, ואז פנה להסתכל עלי, עיניו סוערות. “הכל התחיל עם סנדרה מרקוס – אמא שלך, אמה.”
לא יכולתי להסתכל עליו חזרה ועיני נעצמו. הוא נאנח, והמשיך. “היינו אז בתיכון היחידי כאן על האי. אז יצאתי עם נערה אחרת, אבל הכרתי את סנדרה. כולם הכירו את סנדרה. היא הייתה הנערה הכי 'פופולארית' בתיכון, יפהפייה ושקטה. כל הבנים דיברו עליה, כל הבנות קינאו לה, ולה לא היה איכפת.
“יום אחד היה מונסון כאן על האי באמצע יום הלימודים. מצאתי את עצמי מסתתר ממנו באולם הספורט, ביחד עם כל האחרים, והחברה ההיא לא הייתה איתי, התחבאה במקום אחר, כנראה. חיפשתי חברים לשבת איתם ולהעביר את הזמן, אבל לא מצאתי אף אחד. מצאתי רק את סנדרה יושבת לבדה במרכז האולם, שיערה הזהוב ארוך מאוד ופזור סביבה. לקחתי אז נשימה עמוקה, והתיישבתי לצידה. אילו רק הייתי יודע שמה שעשיתי אז הוביל לכל הסיטואציה שאני נמצא בה עכשיו, לא הייתי עושה זאת.”
פתחתי את עיני כדי לראות שג'ורג' טמן את ראשו בידיו. כולם הסתכלו עליו בשקט, לא פוצים פה, ואני עשיתי כמוהם. “בכל אופן,” קולו התחספס. “מאותו רגע, סנדרה ואני נהפכנו לחברים-הכי-טובים. החברה שלי נפרדה ממני בטענה שאני משקיע יותר זמן בסנדרה מאשר בה, ואני הייתי בסדר גמור עם זה, כי התאהבתי בסנדרה לאט-לאט, ויכולתי לראות גם עליה שהיא התאהבה בי. ואז, אחרי חודשיים של חברים-הכי-טובים, מצאנו את עצמנו מתנשקים, וכך התחילה לה מערכת היחסים שלנו.
“אבל היינו קטנים, וטיפשים מאוד. לא השתמשנו באמצעי מניעה, וכך סנדרה נכנסה להריון, בגיל חמש-עשרה, עם אמה.”
כולם התנשפו וידעתי למה. ג'ורג' נראה היה יותר מבוגר מגילו האמיתי – שלושים-וחמש. הוא היה גדול מאימי בשנתיים כשהכניס אותה להריון. רק דניאלה ידעה שזהו גילו האמיתי, והנחתי שהיא בת ארבעים ואפילו יותר, כך שההפרש גילאים לא כזה היסטרי.
“הודעתי לסנדרה שאני אהיה לצידה,” ג'ורג' המשיך, לא מודע למבטים שכולם שלחו לו. “שאני אעזור לה לגדל את הילד. ואפילו שההורים שלי לא הסכימו לכך, התעלמתי מהם. החלטתי להשאר לצד סנדרה עד הסוף, וידעתי שגם ככה אין לה מי שיעזור לה מלבדי, כיוון שהוריה מתו מזמן. לבסוף, סנדרה ילדה את אמה, ולאחר ארבע שנים התחתנו.”
קמצתי את ידיי לאגרופים אך המשכתי להקשיב. “משם העניינים רק הדרדרו. סנדרה התחלה לריב איתי, ואני חושד שדעתה החלה להטרף עליה. זה היה בזמן שהתחלתי לחקור מדיומים, והיא כעסה עלי כל כך שאני משקיע במחקר הרבה יותר מאשר בה, ופעם אחת פשוט איבדתי את זה, והרבצתי לה.”
הוא נשמע על סף בכי, וחשתי בדחף מוזר לנחם אותו, אך נתתי לו להמשיך. “היא לא לקחה את זה טוב, מן הסתם, והתחילה להרביץ לי בעצמה. זה התחיל בלזרוק עלי חפצים, ואז כסאות, ואז בקבוקי בירה שהתפצלחו על ראשי. השיא שבשיא היה שהיא לקחה סכין-שפים ופשוט דקרה אותי.היא השתגעה. סנדרה שלי נטרפה. אבל למרות הכל, חשבתי שאולי אני אצליח להרגיע אותה, שאולי היא בסך הכל צריכה מישהו שיהיה שם בשבילה – אז הפסקתי את המחקר לעת עתה, ואז העניינים רק החמירו ונאלצתי לעזוב את הבית לכמה חודשים, ובזמן הזה המשכתי את המחקר שלי.
“כשחזרתי, סנדרה לא שאלה איפה הייתי, וישר הסיקה שבגדתי בה. כך התחילה עוד תקופה של מכות וצרחות וריבים, ואני לא יכולתי לשאת זאת יותר וארזתי חפצים ועזבתי את הבית. בשלב הזה כבר שכחתי שיש לי בת. כל שרציתי היה להתרחק מסנדרה כמה שיותר.”
באותו הרגע שמתי לב שלחיי רטובות מדמעות, אך לא נתתי לזה להסיח את דעתי מסיפורו של ג'ורג'. “נשארתי עוד כמה חודשים על האי, חי בסתר על מנת שסנדרה או אמה לא ימצאו אותי. אז כבר הכרתי את דניאלה, שבאה לבקר את קברו של בעלה המת כאן על האי, והצלחתי לגרום לה להתאהב בי. אחרי שהאהבה שלי לסנדרה התנפצה לי בפרצוף, לא חשבתי שאני יכול לאהוב יותר, ואני עדיין לא חושב שאני מסוגל.
“בזמן שיצאתי עם דניאלה, המחקר שלי במדיומים התחיל לשאת פירות. מצאתי את עצמי מתמקד בו כבכל עולמי, וגיליתי את שושלות המשחות שמהן התחילו המדיומים. משפחת היילנד לא הייתה אחת מהם, אבל גיליתי שמשפחת רוזייר כן, וכך מצאתי את עצמי מאיים על הלנה בשביל לקבל מידע. הייתי אבוד בתוך העולם הזה של המחקר, כך שלא היה לי איכפצ להשתמש באמצעים רעים כדי להשיג מידע. הלנה תחילה לא רצתה לספר לי, בטענה שבני אדם רגילים לא אמורים לדעת יותר מידי על מדיומים, אך לאחר שאיימתי עליה, היא סיפרה לי את כל מה שידעה. על סקאלת המדיומים, ועל הזיקות שיש בין אנשים. שאלתי אותה אז אם היא רואה שאת הזיקה שלי למישהי כבר מיציתי – דמותה של סנדרה עלתה לראשי – והיא טענה שעוד לא מצאתי את זאת שליבי קשור אליה. לסנדרה ולי לא הייתה 'זיקה', וגם לדניאלה ולי, ולכן זה מסביר למה לא יכולתי לאהוב שוב.”
“את הזיקה שלי כבר איבדתי לבעלי המנוח,” דניאלה מלמלה לפתע. “הוא לא היה מדיום, בעלי, אבל מדיום אחרת אמרה לנו שיש בינינו זיקה. כך התאהבנו, ולכן כמעט התרסקתי לגמרי כשהוא מת.”
ג'ורג' הנהן חרישית, פניו עדיין טמונות בידיו, והמשיך. “סיימתי את המחקר כשבידי כל המידע האפשרי על מדיומים בעולם. כתבתי את הספר, יצאו לאור רק חמישים עותקים, וכל עותק היה שווה הון. כולם נקנו, בטח על ידי מדיומים מתחילים או אבודים, ואני הרגשתי שמיציתי את שאיפת חיי. אבל לא, זה לא היה סוף לכל. כי עותק אחד נמכר לידיים הלא נכונות.
“שלוש חודשים לפני החתונה של דניאלה ושלי דניאלה נכנסה להריון. אני ניסיתי לקבל ימי חופש מהעבודה באותם ימים – גרנו בלוס אנג'לס, ואני עבדתי בתור רואה-חשבון – אך ללא הצלחה. יום אחד הלכתי לעבודה, ובדרך נחטפתי על-ידי חבורת בריונים ומישהו עם מבטא בריטי. מצאתי את עצמי מובל למחסן נטוש, או כביכול נטוש, ושם – הצ'יף של המאפיה חיכה לי.”
בהיתי בידיי הקמוצות, מקשיבה כל כולי. ג'ורג' לקח נשימה נוספת, והמשיך. “הצ'יף הודיע לי שהוא קרא את ספרי, ולא טרחתי אפילו לשאול איך הוא יודע שאני הוא ג'ורג' היילנד – ברגע שסיימתי את כתיבת הספר שיניתי את שמי לחורחה ביילו, בשביל להסוות את עצמי, וגם כך קראתי לעצמי כשפגשתי בדניאלה – ידעתי שבטח יש לו מקורות, כי הוא ראש המאפיה והכל.
“הוא הציע לי כסף רב בתמורה לכך שאני אמצא לו מדיומים, או צאצאים למשפחות מדיומים, שיהיו תחת חסותו. ברוב טיפשותי הסכמתי, וכך מצאתי את עצמי נהפך לסוכן דוגמנים ושחקנים, שהיחידים שיעבדו איתי יהיו ממשפחות המדיומים. כך לקחתי את ג'ק ואת מקס, שידעתי שהם צאצאים אך לא מדיומים בעצמם. לאחר מכן ביקשתי מהצ'יף לערוך חיפוש אצל האסירים שלו, או אנשים שהוא מעביד, וכך מצאתי את קלואי, שהייתה מדיום בעצמה. רמה שתיים אומנם, אבל עדיין מדיום.”
כולם העבירו את מבטיהם לקלואי וזו נמנעה מלהביט בכולנו. ג'ורג' לא הזכיר באיזו מחלקה קלואי הייתה, בין אם משועבדת או אסירה, אך הייתה לי תחושה שאסירה זו התשובה הנכונה. ג'ורג' עדיין לא הרים את ראשו, ולכן המשיך לדבר כאילו כלום לא קרה. “כך התחלתי להיות סוכן. גררתי את מקס לעולם הזה, למרות שלא רצה, ואת ג'ק אחריו. הרגשתי כמו מאסטר של מריונטות. הם כולם היו כלים בשבילי בשביל להשיג כסף. הייתי חמדן. השתמשתי באנשים, כפיתי על אנשים להיות מי שהם היום. תכננתי כל מהלך מראש. כשמשהו לא הלך כיאות, התעצבנתי, מרגיש את השליטה חומקת לי מבין האצבעות.
“דניאלה החלה לשנוא אותי כבר אז. אלמלא קופר, היא הייתה מתגרשת ממני מזמן. אבל קופר היה חשוב לה בדיוק כמו שמקס היה חשוב לה. וגם אני חיבבתי את קופר, בדרכי המעוותת. מאמה כבר שכחתי. מסנדרה כבר שכחתי. התרכזתי בהווה, במה שקורה עכשיו, והכסף היה כל מה שרציתי. וזה כל מה שאני עדיין רוצה.”
ג'ורג' הרים את פניו והסתכל עלי, עיניו אדומות. “אני מצטער, אמרלד. אני לא בחור טוב. אולי פעם הייתי, אבל עכשיו אני לא. אני מקווה שתביני אם אומר לך שאני לא מרגיש שום מחוייבות אליך. כל מה שמעניין אותי זה כסף. לוקווד שטף לי את המוח כך. אני מאשים אותו, אבל אי אפשר להאשים אי מת, אחרי הכל.”
“מת?” קלואי פלטה בשקט, עיניה פעורות לרווחה.
ג'ורג' הנהן קלות. “לוקווד האב מת. הוא השאיר אחריו חבורה של ילדים, והמבוגר שבהם נהפך לצ'יף החדש. הוא אפילו יותר אכזרי מאביו. שמו בימינו הוא רפאל לוקווד, והוא ממשיך את עבודתו איתי. בחור קר לב, או אולי אפילו חסר לב.”
רעד עבר בגופי. “אם אתה לא מתכוון להשתנות,” מצאתי את עצמי אומרת. “למה סיפרת לנו את כל זה?”
הוא חייך חיוך קלוש. “כי אני כן רוצה לעזור לכם. ישנה מזימה עכשיו שמתקיימת באי. אני לא מסכים איתה, ואני רוצה לעזור, להרגיש שאולי יש עוד תקווה. אחרי זה – אלוהים גדול.”
הוא הושיט לעברי את ידו ללחיצה לפתע. “רק לעכשיו, בואי נעשה עסק שנפיל את המזימה הזאת.” הוא ביקש.
לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי את ידו, מעט בהיסוס. “עשינו עסק.” מלמלתי, והתחלתי לעכל… הכל.
פרק עשרים-ושש – ההופעה )over the rainbow – celtic women(

כמה ימים חלפו מאז התוודותו של ג'ורג'. מצאתי את עצמי בלובי ביום של ההופעה עם ההייבן אנג'לס, מחזיקה בידו של מקס, ומחכה ביחד עם ג'ק, דניאלה, קופר והלנה לקראת בת דודתו של מקס, שרצתה לבקר את מקס.
ללובי נכנסה נערה ג'ינג'ית, כבת חמש-עשרה, עם עיניים חומות כהות מדהימות, וגו נמוך ומקומר. היא חייכה חיוך גדול כשראתה את מקס וקפצה עליו בחיבוק. “התגעגעתי אליך!” היא צעקה בהתלהבות, מוודתה נופלת על הרצפה ברעש גדול.
מקס צחק בשקט. “גם אני אליך, נולה.” הוא הוריד אותה לקרקע ופנה להסתכל עלי. “תכירי את החברה שלי, אמה מרקוס. אמה, זוהי בת דודתי, מגנוליה הייס, שמעדיפה להקרא נולה.”
חייכתי לעבר הילדה וזו ישר חיבקה אותי. צחקתי וחיבקתי אותה חזרה. “את יפה!” היא אמרה לי כשהתנתקה ממני. “יש לך עיניים מהממות!”
“תודה רבה,” חייכתי. “גם את מאוד יפה.” לא שיקרתי; היא אכן הייתה יפהפייה.
נולה צחקקה בביישנות ולאחר שחיבקה את דניאל ונישקה את קופר על הלחי, היא פנתה להביט בהלנה, וחיוכה נעלם כמעט לגמרי.
הלנה הסתכלה עליה בנועם, חיוך על שפתיה, אך עיניה רציניות. “אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר, יקירה.”
עיניה של נולה נפערו לרווחה והיא נדרכה. היא הנהנה בנוקשות ומלמלה, “גם אני חושבת כך.”
מקס ואני החלפנו מבטים מבולבלים בזמן שהלנה לקחה את הג'ינג'ית הצידה והחלה לשוחח עמה.
מאוחר יותר באותו היום, ישבתי בחצר בית המלון לצד קלואי, ששמה לק על ציפורניה, בזמן שאני קראתי את ספר המדיומים. מקס היה עם ג'ק בצילומים, ולקלואי היה יום חופשי. דניאלה יצאה לטייל עם קופר ונולה, וג'ורג' נלך גם הוא לסט, לומר שלום למכרים, כך שנותרנו רק קלואי ואני.
“לא ידעתי שמדיומים יכולים להרגיש במדיומים אחרים שנמצאים באותו החדר,” הערתי לפתע, כשעברתי על שורה אחת.
קלואי צקצקה בלשונה. “מדיומים פשוט יודעים כשמישהו אחר מדיום. זו מעין הבנה פנימית שרק למדיומים יש. חוץ מזה, אנחנו גם יודעים מה הרמה של המדיום שמולנו.” היא חייכה לעברי. “לדוגמא כשראיתי את הלנה, ישר ידעתי שהיא מדיום רמה שלוש, כמו שהיא ידעה שאני מדיום רמה שתיים.”
הנהנתי בהבנה. “ג'ורג' לא ממש מסביר את זה כאן בספר,” ציינתי.
קלואי משכה בכתפיה. “בשביל זה יש לך מדיומית לידך.” היא קרצה לי.
צחקתי ולפתע לחצר נכנסנו אוליביה, לוסי וסופיה. חייכתי לעברן והן התיישבו לצד קלואי ולצידי. “מה שלומכן?” שאלתי אותן בשמחה.
“בסדר גמור,” סופיה גיחכה. “אבל אני מניחה שאוליביה ולוסי הרבה יותר שמחות.”
השתיים האחרות החטיפו לה מבט מעוצבן, אך השעשוע בעיניהן היה מובהק. “לא אשמתנו שפתאום דילן, לוגן, אדוארדו, לוק, ריאן ואפילו זואי סאנצ'ז, התחילו לשמור עלינו מכל משמר.” אוליביה אמרה.
“אתן יודעות אבל למה זה ככה, נכון?” קלואי שאלה אותן, בוחנת אותן במבטה.
השתיים הנהנו. “מנסים לחטוף אותנו,” אמרה לוסי בשקט. “ואני עדיין לא מצליחה להבין למה.”
“גם אני לא,” מלמלתי ושלחתי מבט רב משמעות לקלואי. שמות המשפחה של אוליביה ולוסי לא היו שייכות למדיומים, אז למה המאפיה רוצה אותן?
אחר הצהריים חלף ברוגע ובנועם, עם קלואי, אוליביה, לוסי, סופיה וזואי, שהצטרפה מאוחר יותר. איב גם היא הגיחה בסופו של יום, ודניאלה, קופר ונולה הצטרפו גם הם. לבסוף כל הבנים באו – לוגן חיבק את לוסי ונישק את מצחה, דילן התמזמז בפתיחות עם אוליביה, ריאן וזואי נראו מאוהבים מתמיד, איב ולוק גם הם, ג'ק חיבק את סופיה, שעצמה את עיניה ונרגעה בתוך חיבוקו, ומקס הושיב אותי על ברכיו וחיבק אותי, לא אחרי שנישק את צווארי בחיבה מובהקת. אדוארדו פלרטט ללא הפסקה עם קלואי שגלגלה את עיניה, אבל נתנה לו לעשות כרצונו, ואני תהיתי אם יש ביניהם זיקה. הלנה כבר אישרה שבין כל האחרים יש, אבל לא ידעתי איך זה עובד אצל מדיומים. ידעתי שמדיום לא יכול לדעת למי יש לו זיקה, ושרק מדיום אחר יוכל לומר לו, אבל האם מדיום ברמה נמוכה כמו של הלנה יכול לזהות זיקה בין מדיום אחר למישהו?
האנה מרטין הייתה היחידה שישבה בצד בעגמומיות, עיניה יוקדות והיא מסתכלת בתיעוב על סופיה. ידעתי שהיא מאוהבת בג'ק, אבל לא ידעתי שעד כדי כך. סופיה בעצמה לא נראתה כל כך מודאגת, אך אני הרגשתי ניצוץ של דאגה. משהו בהאנה לא מצא חן בעיני, ולא ידעתי לשים את האצבע מה זה בדיוק.
לבסוף, הערב הגיע, ואני נאלצתי ללכת לאולם ההופעות לחזרה אחרונה עם ההייבן אנג'לס. כל החברים והמפורסמים הבטיחו לבוא להופעה, וזה כלל גם את הלנה, ברטה, אמליה, דניאלה, קופר, נולה ולהפתעתי, ג'ורג'.
בחזרה בקושי הצלחתי להתרכז מרוב התרגשות. הבנות הבינו לליבי ועזרו לי כמה שאפשר, ובסופו של דבר, מצאתי את עצמי מאחורי הקלעים, מחכה שהאולם יתמלא, לבושה בשמלה לבנה כמו של מלאכית. השמלה הייתה ארוכה עד הרצפה, עם כתפיות ספגטי, הדוקה בחזה, ואז משתפלת בבד אוורירי עד הרצפה. נעלתי גם נעלי עקב לבנות שהגביהו אותי בכמה קומות. את שיערי ג'יזל, אחת מצוות ההפקה של ההייבן אנג'לס, סירקה וקלעה לצמה ייחודית בהחלה דקה ורופפת ובסוף הדוקה מאוד. היא הניחה אותה על כתפי, וטענה שאני נראית כמו שמלאכית צריכה להיראות. לאחר מכן גם איפרה אותי לורל המאפרת, ולבסוף, כשהסתכלתי במראה, הייתי מרוצה.
יתר ההייבן אנג'לס נראו טוב בעצמן, ולבסוף, כשהאולם התמלא, ידענו שאנחנו צריכות לעלות ולהופיע בקרוב. בחנתי את הקהל, מחפשת אחר פרצופים מוכרים, אך מהמקום בו הייתי לא יכולתי לראות אף אחד. נאנחתי, וקיוויתי שכשאהיה על הבמה אצליח לראות מישהו מוכר. בייחוד את מקס.
לבסוף, האולם השתתק ואלישה, בחורה כהת-עור, עלתה על הבמה והקריאה כמה ציטוטים מ"הקוסם מארץ עוץ". לאחר מכן ירדה מהבמה, ועל האולם נפל הס. הבמה הייתה חשוכה כשעלינו לבמה, ואני מצאתי את מקומי במרכז הבמה, לצד ליסיאנה, ומצידי השני מונה. אני הייתי הזמרת שמובילה את רוב השיר, ורוזי, ליסיאנה ומונה היו אלו שעשו את הקולות השניים בא-קפלה.
אור הזרקורים נפתח וסינוור אותי מעט, אך התרגלתי אליו לאחר כמה רגעים. לקחתי נשימה עמוקה, ולאחר סריקה זריזה של הקהל, פציתי את פי והתחלתי לשיר את חלק הסולו שלי בהתחלה. עצמתי את עיני תוך כדי, והתרכזתי בשירה. ידעתי שהאולם גדול מידי, ושלא אוכל למצוא אף אחד מוכר שם.
הבנות האחרות הצטרפו אלי כשהגיעה הפעם השנייה לשיר את הפזמון. שרנו ביחד, וההרמוניה הקולית גרמה לי לצמרמורות. נהניתי כל כך לשיר איתן, לשיר בכללי, עד שנבלעתי בתוך העולם – או האולם – המכושף הזה.
לבסוף, הגיע הצליל האחרון, האקורד האחרון, וכשקולינו דעכו מעט, הייתה דממה קסומה לכמה רגעים, ואז נשמעו מחיאות כפיים סוערות. פתחתי את עיני כדי לראות את כל הקהל עומד על רגליו, מוחא לנו כפיים, מריע ושורק. שמעתי לפתע את שמי – “אמה!” – והסתכלתי לעבר הקול. ראיתי את כל המכרים שלי והחברים שלי יושבים שם, וג'ורג' היה ביניהם. על פניו הייתה הבעה… לא ידעתי איך להגדיר אותה. כאילו הוא לקח הצצה לעולם טהור, לעולם אחר, והרגיש שהוא חוטא כשעשה כן.
ידה של מונה החזירה אותי למציאות ולאחר שלקחתי את ידה של ליסיאנה, שלקחה את ידה של רוזי, השתחווינו ארבעתנו. לאחר מכן ירדנו מהבמה, ואז עלינו שוב כשמחיאות הכפיים המשיכו. לאחר הפעם השנייה שהשתחווינו, ירדנו מהבמה לגמרי והלכנו אל מאחורי הקלעים. ההופעה עוד לא נגמרה, אך החלק שלנו בה נגמר.
לפני שהחלפתי בגדים רציתי ללכת לראות את החברים שלי. אמרתי להם שאני מופיעה ראשונה, והם החליטו לראות אותי ואז להתחפף – ומבחינתי זה היה בסדר גמור, כי גם אני לא תכננתי להשאר. לכן יצאתי מחדר ההלבשה לכיוון היציאה מהאולם, וראיתי את החברים שלי מחכים לי שם. מקס היה הראשון שהגעתי אליו והוא כרך את ידיו סביב מותני והניף אותי בחיבוק מוחץ. צחקתי בהתרגשות ונתתי לו לנשק אותי. “היית מדהימה,” הוא לחש לי. “מעולם לא חשבתי שיש לך קול כזה יפה.”
חייכתי לעברו. “תודה,” מלמלתי, מסמיקה, ואז הוא הרפה ממני ונתן לאחרים לעטוף אותי באהבה. כשסבב החיבוקים הסתיים, הגעתי לקופר, ונתתי לו לעטוף את ידיו סביבי. אחרי הכל, הוא אחי הקטן, חצי-אח שלי. הייתי צריכה להכיר אותו, איכשהו.
ואז נעמדתי מול ג'ורג'. הוא כחכח בגרונו, הניח יד אחת על ראשי ומלמל, “עבודה טובה, אמרלד.”
הנהנתי בנוקשות, והרגשתי משהו בתוכי מתעופף. לראשונה בחיי, הרגשתי ש"התקבלתי" על-ידי אבי. שהוא סוף-סוף הכיר בי, קיבל אותי. המחשבה גרמה לי לחייך מעט.
ואז שמתי לב שמישהי חסרה. “איפה סופיה?” שאלתי את אוליביה ולוסי, שכל אחת מהן הייתה מכורבלת בזרועותיו של בן זוגה.
“הלכה לשירותים,” היה זה ג'ק שאמר, ואז קמט את מצחו. “אבל זה היה כבר לפני עשר דקות. היא אמורה להיות כאן עכשיו.”
חשש החל להזדחל לתוכי. “אני אלך לבדוק מה איתה,” אמרתי.
“אני אבוא איתך,” לוסי אמרה והתנתקה מלוגן. שתינו הלכנו לשירותים של הבנות. כל התאים היו פתוחים, כל הדלתות לא נעולות. ליבי קפץ בלחץ, והחלפתי מבטים עם לוסי, שעיניה הראו את אותה דאגה שאני חשתי.
עברנו בכל תא – לוסי לקחה את הטור הימני, ואני את השמאלי – וכשהגעתי לתא החמישי, עיני התרחבו ופלטתי צרחה.
היה שם דם. שלולית של דם. וצמיד כחול היה שם, עם פתק מחובר לו.
הצמיד היה שייך לסופיה.
פרק עשרים-ושבע – דרמה, מוות, ועוד דרמה

לוסי הייתי לידי כמעט מייד, וידיה חסמו את פיה לפני שגם היא תצווח. התכופפתי ברעד, משתדלת ששמלתי הלבנה לא תגע בדם, והרמתי את הצמיד בידיים משקשקות. את הפתק המוצמד פתחתי וקראתי בליבי בשיא-המהירות.
“סופיה הווארד נמצאת אצלנו, ואנחנו לא מתכוונים להחזיר אותה בזמן הקרוב, אלא אם תביאו לנו את אוליביה הולנדס, לוסי מייסון, ואמה מרקוס. אנחנו מחכים לכם במחסן שברחוב העננים. – ל'.”
“לוקווד…” מלמלתי, אצבעותי מפרכסות.
“בואי נצא מפה,” לוסי לחשה. “ומהר.”
הנהנתי ויצאנו שתינו מהשירותים. האחרים חיכו לנו, וכשראו אותנו, פניהם נפלו. “הם לקחו את סופיה,” פלטתי בלחש. “הם פצעו אותה, כנראה.”
“תביאי לי,” קלואי חטפה ממני את הצמיד המדמם, והסתכלה עליו באינטנסיביות. היא לקחה שאיפה מהאף, והזעיפה פנים. “זה הדם של סופיה. הם אכן פצעו אותה.” היא הסתכלה עלי. “צריך להציל אותה. עכשיו.”
“לפני שיהיה מאוחר מידי,” מלמלתי, דמעות מציפות את עיני. “זה לוקווד. הוא השאיר מכתב – “ לא יכולתי לדבר יותר ומקס עטף אותי מייד בזרועותיו.
“אני הולך להביא אותה. עכשיו.” קולו ג'ק היה רצחני.
“אני בא איתך,” מקס הודיע.
“גם אני!” קלואי ואני אמרנו בו זמנית, ומייד לאחר מכן הלנה אמרה, “ואני חושבת שכדאי שגם היילנד ואני נבוא איתכם.”
ֿ"כולנו הולכים,” לוגן אמר, מחבק את לוסי. “אנחנו נצטרף הרבה כוחות להציל את סופיה.”
“אני אשאר בבית המלון ואשמור על קופר ונולה,” אמרה דניאלה חרישית.
“הייתי מעדיף שכל הבנות ישארו מאחורה, אבל אני מניח שזה לא אפשרי,” מלמל מקס, וג'ק עשה קולות הסכמה.
“כדאי שנלך עכשיו,” ג'ורג' אמר והסתכל עלי. “את יודעת איפה היא?”
הנהנתי קלות, עדיין מנסה לעכל מה הולך כאן. “במחסן ברחוב העננים.”
וכך מצאתי את עצמי יושבן בתור קראוון לצד מקס וג'ק, כשהלנה, מכל האנשים, נוהגת. קלואי, שישבה מולי, עטפה את עצמה בידיה, ואדוארדו, שישב לצידה, חיבק אותה מעט. באותו הרגע שמתי לב שהאנה לא נמצאת, גם. “איפה האנה?” שאלתי.
“היא לא באה היום להופעה,” אמר ג'ק, קולו עדיין רצחני. “אין לי מושג ולא איכפת לי איפה היא.”
מקס בחן אותי במבטו. “את חושבת…”
השפלתי את ראשי. “אני לא רוצה לחשוב, מקס.” לקחתי את ידו בידי. “אני רק רוצה שכולם יהיו בסדר…”
מקס נאנח והצמיד אותי אליו. “גם אני רוצה את זה,” הוא מלמל, קולו חלול.
הקראוון נעצר והלנה פנתה להסתכל עלינו. “הגענו,” היא אמרה בשקט ופנתה להסתכל עלי. “לא כדאי שתחליפי בגדים, יקירה?”
הסתכלתי על השמלה הלבנה שעדיין לבשתי והנדתי בראשי לשלילה. “אין לנו זמן בשביל זה.”
הלנה הנהנה בהבנה וכולנו יצאנו מהקראוון. המחסן אליו הגענו אכן נראה נטוש, אבל כששמעו צרחה נשית עולה מתוכו, ידענו בוודאות שזוהי הטעייה.
מבלי לחשוב פעמיים ג'ק פתח את דלת המחסן בבת אחת, וכולנו השתחלנו אל תוך המחסן…
…כדי לראות את המחזה הכי נוראי שאי פעם ראיתי.
עשרות גברים היו שם, וכולם, עד הרגע בו נכנסנו, בהו ב"מיצג" ששני בחורים החזיקו.
סופיה, עיניה הכחולות פקוחות לרווחה, שיערה החום המתולתל פרוע ומלא בדם קרוש, בגדיה קרועים, ודם זולג מאיבר מינה. חשתי בבחילה, והדמעות פשוט זלגו החוצה.
סופיה נאנסה. סופיה בסכנה. ואני דאגתי רק לאוליביה ולוסי, ושכחתי מסופיה לחלוטין. שכחתי שיש סיכוי שגם היא בסכנה.
ובצללים, לצד סופיה, עמדה האנה מרטין, בכבודה ובעצמה, מבט מיוסר בעיניה.
ובאותו הרגע הכל התחבר. אך לפני שהספקתי לומר משהו, או לפני שכל אחד מהאנשים שעמדו קפואים במחסן המעופש הזה הספיק לומר משהו, ג'ק, מקס, ג'יימס, אדוארדו, דילן, ריאן, לוק ואפילו ברטה התחילו להרביץ לכל אחד ואחד שהיה במחסן.
זו הייתה מהומת עולם. כולם הלכו מכות עם חבורת ה"לוחמים" שלנו. את סופיה זרקו בצד, והאנה נעלמה לאיפשהו. קלואי, אוליביה, לוסי וזואי עטו לכיוונה של סופיה, והלנה לקחה את איב, את אמליה ואותי הצידה, כדי להגן עלינו, היחידות שנמצאות בטווח ראייתה.
עצמתי את עיני כשראיתי איך מקס נהפך למכונת הרג לנגד עיני. ידעתי שהוא לא היה רוצה שאראה אותו כך.
שמעתי את אמליה צועקת משהו, ואת איב צועקת משהו חזרה, ואז את הלנה משתיקה את שתיהן, ואצלי באוזניים הכל צלצל ופמפם. שמעתי את ג'ורג' איפשהו זועק לעזרה כי מישהו נפצע, שמעתי כמה צרחות של בנות שזיהיתי כקלואי ואוליביה, ואז את דילן מקלל בחוזקה…
ולפתע, יד גדולה ולא מוכרת לפתה ידי הפנויה, ונמשכתי החוצה מהאזור המוגן של הלנה. פלטתי צווחה, אבל לא מצאתי בי כוחות להיאבק. היד הייתה חזקה מידי, והרגשתי במשהו מכוון לרכתי – וידעתי שזהו קנה של אקדח.
“עיצרו!” הבחור שהצמיד אקדח לרכתי צעק לפתע, ודממה פתאומית השתררה על המחסן. נשמעו התנשפויות מכל עבר ואני העזתי ופתחתי את עיני כדי לראות שרוב הגברים שהיו במחסן מוכים כמעט למוות; שדילן שוכב פצוע, ג'ורג' מנסה לעזור לו; אוליביה ולוסי מחבקות את סופיה הרועדת חזק; זואי, קלואי, איב, אמליה והלנה מנסות לעזור ללוגן, ג'יימס ואדוארדו; מקס מחזיק בצווארו של גבר אחד, שזיהיתי, לחרדתי, כאחד מהגברים שהטרידו אותי מינית, אותו אחד שמקס לפת כשפקחתי את עיני ברחוב ההוא; ג'ק עמד בדיוק לתת אגרוף למישהו כבר מחוסל; ברטה עומדת בצד גם היא ומסתכלת על כולם…
“יפה מאוד,” אמר הבחור בקול עמוק, ואקדחו הוצמד יותר לרכתי. “עכשיו כשיש לי את תשומת לבכם, כדאי שתעשו טוב-טוב מה שאני אומר לכם לעשות.”
עיניו של ג'ורג' נפערו לרווחה. “אתה לוקווד,” הוא פלט בשקט. “הבן של לוקווד. הצ'יף החדש.”
“מאה לאדון היילנד!” השתעשע בנו של לוקווד. “אומנם יש על פני מסיכה כמו של גנב מסריח, אבל אתה עדיין מזהה אותי! יפה מאוד! יפה מאוד!” הוא לפת את שתי ידי והצמיד אותן מאחורי גבי חזק יותר. הכאב גרם לי לפלוט צווחה. “והנה הבת שלך כאן, מוחזקת אצלי. הלוא זה אירוני?” הבחור צחק, ואני מייד הבנתי שהוא חולה נפש.
“תעזוב אותה,” מקס אמר בשקט-בשקט, קולו עוד יותר רצחני משל ג'ק. הוא העיף את הבחור שהחזיק על הרצפה – חזק – והסתכל על הצ'יף שהחזיק אותי.
“למה לי?” הקול נשמע כמו של ילד קטן ונרגן. “בשביל שתנסו להרוג אותי או עוד מישהו מאנשי? אני לא חושב,” יכולתי לשמוע שהוא מחייך. “וחוץ מזה, אני אוהב בנות יפות, והחברה שלך כאן מאוד יפה. ואני הכי אוהב שבנות יפות נמצאות בידי. הלא כך, קלואי אדמס?”
הצלחתי לראות את קלואי המפוחדת מזווית העין. “היא לא קשורה לזה,” היא מלמלה. “בבקשה, רפאל. תעזוב אותה.”
רפאל לוקווד נאנח. “אולי כדאי שנתחיל בחיסולים קודם כל,” הוא אמר. “אני תוהה אם להרוג את האדמונית כאן בידי או את מר הייס הצעיר, שהוא צאצא למשפחת מדיומים מאוד גדולה.”
“אני לא מדיום,” אמר מקס בשקט. “וגם אמה לא. אז תעזוב אותה בשקט.”
רפאל נאנח פעם נוספת. “הידע שלכם באמת לא נרחב כל כך, הא?” הוא אמר, אכזבה בקולו. “חשבתי שכבר קראתם את הספר של מר היילנד כאן. הגן של המדיומים מדלג דור. לדוגמא, קלואי שלנו היא מדיום, כי סבא שלה היה מדיום. אביה לא היה, ולכן היא כן. למרות שזה לא הכרחי שהדור שאחרי יהיה מדיום, כי ישנם מקרים שיש מספר אחים שאחד מהם הוא לא מדיום והשניים האחרים כן.” הוא נשמע כאילו הוא מכיר כבר שלושה אחים כאלה, וישר חשתי חמלה כלפי האחים הללו.
“ועכשיו נתחיל בחיסולים,” האקדח לפתע התנתק מראשי וכוון לעבר מקס. “תאמר שלום, מקסימוס וויליאם הייס. הגיע זמנך.”
“לא!” זעקתי אבל זה היה מאוחר מידי. הכדור נורה מאקדחו של רפאל לוקווד, והוא אכן פגע במישהו. אבל זה לא היה מקס.
זה היה ג'ורג'. הוא קפץ לפני מקס במאית-שנייה לפני שרפאל ירה, והכדור פגע לו בחזה. רפאל צחק צחוק אכזרי ומשועשע, וירה עוד כמה פעמים לעבר גופו של ג'ורג', שנח על רצפת המחסן, מפרפר מעט.
הרגשתי כאילו העולם מתכווץ ומתרחב. עיני פלבלבלו במחילותיהן. הרגשתי כל כך חסרת אונים באותו הרגע, כל כך חסרת אונים…
מהומת עולם חדשה החלה ולפתע, ידו של הצ'יף של המאפיה שחררה אותי וכשהסתכלתי לאחור, הוא נעלם. לא ידעתי איך, ולא ידעתי למה, אבל זה לא מה שעניין אותי באותו הרגע.
רצתי לעברו של ג'ורג', איפה שכולם התאספו, ועיניו של ג'ורג', שהיו כמעט זהות לחלוטין לעיני, התקבעו עלי. “אמרלד,” הוא פלט, דם נוטף מפיו. “לא רציתי שתחיי בלעדיו. הסבתי לך מספיק כאב.”
“אל תגיד את זה…” קולי היה חנוק מדמעות, ידי אחזה בידו.
“סליחה, אמה,” הוא מלמל. “תגידי סליחה גם לדניאלה ולקופר בשביל. ותמסרי לסנדרה שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותה.”
“ג'ורג'…”
“סליחה,” הוא מלמל, וקפא.
שתיקה השתררה למשך כמה שניות, והרגשתי שמשהו נקרע בתוכי. “אבא!!!” זעקתי מבלי לחשוב פעמיים, בוכה ומתייפחת, כשהזכרונות הטובים והמעטים מאבי עלו לראשי.
אבא מביא לי סחלב כחול.
אבא צוחק אותי.
אבא מלטף את ראשה של אמא באהבה.
אבא מתחתן עם אמא, השניים מאושרים.
“לא!” צעקתי כשמישהו ניסה לקחת אותי מאבי המת. “לא! תעזבו אותי! תניחו לי!”
“אני לא אתן לך,” קולו של מקס היה באוזני, וידיו עטפו אותי חזק מאחור, מצמידות את גבי לחזהו. “אני לא אעזוב או אניח לך.”
“תעזוב אותי,” בכיתי. “הוא מת…” טמנתי את פני בידי.
“אני מצטער, אמה,” מקס מלמל, קולו רועד. “אני מצטער…”
“אבא…” לחשתי, ונתתי למקס לעטוף אותי בגופו, להצמיד אותי אליו, ולתת לי לבכות בשקט.
פרק עשרים-ושמונה – תוכנית האירוח של גבריאל מארקס )safe & sound – savannah outen(

ג'ק לקח את אחד החוטפים של סופיה כבן ערובה ותחקר אותו עד שסיפר לו הכל. רפאל לוקווד פקד עליהם להגיע לאי עם זרם המעריצים שבאו כדי למצוא בנות חדשות ולהפוך אותן לזונות כחלק מרשת בתי הבושת שהמאפיה הפעילה. הכל בשביל כסף, כמובן. רפאל פקד עליהם לקחת את הבתולים של הבנות שיבחרו, במידה והן בתולות, ואז להביא אותן אליו, כדי שישים אותן בבתי הבושת.
אוליביה, לוסי ואני נבחרנו להיות הזונות האלו. לכן הבנים ההם ניסו לאנוס אותי, ואלמלא מקס, הם גם היו מצליחים.
לאחר מכן, ג'ק הרג את האיש, והרגיש מרוצה שעשה זאת. הוא אהב את סופיה באמת ובתמים, ולכן אף אחד לא שאל אותו למה עשה כן.
לאחר מכן, סופיה סיפרה לנו מה קרה לה. איך האנה "מכרה" אותה ושתפה פעולה עם המאפיה, ושהאנה עכשיו חלק מהם. מסתבר שהאנה רצתה להפתר מסופיה ולקחת את ג'ק לעצמה, וזו הייתה הדרך הכי טובה בשבילה. שנאתי אותה בכל ליבי.
מקס סיפר לי חלק נוסף שג'ורג' לא אמר. ג'ורג' אימן אותו ואת ג'ק באומנויות לחימה ולכן היה להם "צד אפל" שאיתו הם הכו את הבנים ההם למוות.
ג'יימס, אדוארדו ודילן היו עדיין מחוסרי הכרה והתאשפזו בבית החולים. המשפחות שלהם היו איתם כל הזמן, וכך גם קלואי ואוליביה, שלא יכלו להסיר עין מהם. לוסי טפלה בפצעיו המעטים של לוגן, שכבר החלו להרפות, בזמן שאיב ולוק, וזואי וריאן בילו את כל הזמן שלהם ביחד. הצילומים, כמובן, נפסקו לעת-עתה, לחרדתם של ת'ים וקולטון.
הלנה בלתה את רוב זמנה עם ברטה הפצועה ואמליה, שלא זזה מטר ממנה, ודניאלה, קופר, נולה, מקס ואני בילינו יחד כל יום עד שהכל יסתדר.
יום לפני ההלוויה המתוכננת לג'ורג', שהייתה עתידה להתקיים באי, בית החולים שלח לי הודעה לבוא מייד. מקס היה צריך לשמור על קופר ונולה בזמן שדניאלה הייתה צריכה לסדר משהו במשרד הפנים, כך שהלנה הייתה זו שהתנדבה ללכת איתי לבית החולים. לא הרשו לאף אחת מהבנות ה"מיועדות-להיות-זונות" לצאת לבד משטח בית המלון בחשש שרפאל לוקווד לא נעלם לגמרי (על אף שהבחורים שכולם הכו כמעט למוות כן הועפו מהאי בסופו של דבר) ולכן הלנה התנדבה לקחת אותי לשם.
כשהגעתי לחדר בו הייתה מאושפזת ביחד עם הלנה, עיניה של הלנה התרחבו. “לא ידעתי שאמא שלך הייתה מדיום רמה אחת,” הלנה הסתלכה עלי בתדהמה.
הסתכלתי עליה חזרה בהפתעה. “גם אני לא ידעתי עד עכשיו.” הסתכלתי על גופתה של אימי.
“לא היה רשום שמרקוס היא אחת המשפחות של המדיומים,” מלמלה הלנה. “אולי עוד גן של מדיומים צמח…”
משכתי בכתפי. “זה לא משנה,” אמרתי. “לא באמת.”
רופא נכנס אל תוך החדר והסתכל עלי. “נותרו לה שעות בודדות לחיות,” הוא אמר בשקט. “המצב שלה החמיר בהדרגתיות במהלך הימים האחרונים, ואין לה שום דרך לצאת מזה.”
השפלתי את ראשי. “הנחתי שמשהו כזה יקרה במוקדם או במאוחר.”
הרופא הנהן, ואכן, כמה שעות לאחר מכן, סנדרה מרקוס נפטרה.
כשכולם הבריאו והיו בסדר, ההלוויה התקיימה. ההחלטה הייתה בידי אם לעשות לג'ורג' ולסנדרה, לאבא ולאמא, הלוויה משותפת ואני החלטתי שכן. כך מצאית את עצמי יושבת בכנסייה העתיקה, כשכל תושבי האי, פחות או יותר, וכל השחקנים וצוות ההפקה, נמצאים שם. הכומר אמר את דברי המנוחה, ואני, שישבתי ליד מקס בשורה הראשונה, קמתי ביחד עם מקס כשסיים ונעמדתי מול כל קהל הכנסייה.
ההורים שלי לא ידעו על כשרון השירה שלי מעולם. רק אבא זכה לגלות זאת, כששרתי עם ההייבן אנג'לס. אבל ידעתי שאם הם היו יודעים על כך – מה שהיה קורה אם היחסים ביניהם לא היו משתבשים כל כך – הם היו רוצים שאני אשיר בהלוויה שלהם.
מקס ניגש אל הפסנתר שבקצה הכנסייה. הוא היה זה שביום ההוא ניגן את "מעבר לקשת". הוא גילה לי זאת לאחר כל האירועים, כשישבנו ביחד מול הים הצלול של אי החופש. הוא אמר שזכר את השירה שלי מאותו היום שהוא ניגן, ושמע מישהי שרה. ואז הוא סיפר לי שהוא היה הפסנתרן שניגן.
לכן החלטנו שהוא ינגן לי ואני אשיר.
שרתי מול כל האנשים, עוצמת את עיני, ונותנת לדמעות קטנות ליפול על לחיי. ההורים שלי מתו. הייתי יתומה באופן רשמי. אבא מת כשהגן על מקס בשבילי, מנצל את טיפת הטוב האחרונה שבו בשביל הבת שנטש ושכח מאחור. אמא מתה אחריו, כוחותיה נוטשים אותה כשאין לה יותר עוגן לעולם הזה.
נראה לי שבדרכה המוטרפת שלה, היא אהבה את אבי עד הרגע האחרון.
הסיפור של חורחה ביילו, ג'ורג' היילנד, אבא שלי, היה סיפור עצוב. הסיפור העצוב שלו התחבר עם הסיפור העצוב של סנדרה, וביחד הם כתבו סיפור שהתחיל אופטימי, המשיך נורא, והסתיים במוות.
ואני הייתי באמצע, ביניהם, בסיפור הזה, דף אחד מאלפי דפיו האחרים.
כשסיימתי לשיר, אף אחד לא מחא כפיים, מן הסתם, אבל בעיניהם של היושבים הייתה הערכה והשתאות.
לאחר מכן, נערך טקס הקבורה בבית הקברות שמאחורי הכנסייה, ובסופו, מצאתי את עצמי בזרועותיו של מקס, טומנת את ראשי בחזהו, ונותנת לדמעות אחרונות לזלוג, לפני שאמשיך הלאה.
ורק באותו הרגע זכרתי שאני כבר בת תשע-עשרה. התאריך היה העשרה לינואר, יום ההולדת שלי. ההורים שלי נקברו בתאריך זה.
לא באמת אהבתי ימי הולדת, כך שזה לא שינה לי. שמחתי רק שהכל נגמר – ההלוויה, החטיפה של סופיה…
אבל המאפיה, כך ידעתי, תמשיך לפעול. אם לא באי, אז מחוצה לו. אבל זה כבר לא ענייני.
העיקר שמקס כאן איתי.

***

“…ועכשיו קבלו אלינו במחיאות כפיים סוערות את המקום הראשון ברשימת הבחורים הכי שווים בעולם, ואת אשתו – מקס ואמה הייס!”
מחיאות כפיים סוערות נשמעו כשנכסתי אל תוך במת האולפן, אוחזת בידו הגדולה והאהובה של מקס, ומחייכת חיוך מתוח ועצבני. מקס היה רגוע לחלוטין, וניסה להשרות את אווירת הרוגע גם עלי, אך לשווא. למרות שידעתי שאני נראית טוב בשמלה הפרחונית שהלבישו עלי, ושמקס עצמו נראה מעולה בג'ינס ובחולצה שהלבישו לו, אבל הרגשתי ממש מפוחדת. עם כמה שאהבתי את מקס – ואהבתי אותו הכי שיש – ממש לא הייתי בטוחה לגבי ההצהרה הרשמית שאני אישתו. התחתנו לפני שבועיים באי החופש, בכנסייה העתיקה, בתאריך המתוק של השמונה למרץ, כשהאביב היה בפתח, ועכשיו הייתי גברת הייס באופן רשמי.
אבל לגבי כל העניין שהזמינו את מקס לתוכנית האירוח של גבריאל מארקס… זה משהו לא הייתי בטוחה לגביו.
הגענו לגבריאל מארקס החייכן, שלחץ מייד את ידו של מקס ונישק את גב ידי בחינניות. הוא סימן לנו לשבת על הספה, שהייתה קטנה מאוד, ולכן נאלצתי לשבתי חצי על מקס חצי על הכורסא עצמה. כנראה שזה מה שגבריאל תכנן, כדי להשוות לנו מראה "אוהבים" או משהו כזה.
“שלום רב לכם,” אמר גבריאל, חיוכות רחב ביותר. “מה שלום הזוג הטרי?”
מקס ואני לכסנו מבט מהיר זה לזו, ומקס היה זה שענה, בקול הרציני שכבר הכרתי טוב מידי. “שלומינו מצוין, גבריאל,” הוא אמר, ידו עדיין מחזיקה בידי. “אני מקווה שגם אצלך בכל בסדר.”
“כמובן, כמובן,” גבריאל צחק בשמחה. “אבל אתם יותר מעניינים ממני,” הוא קרץ למצלמות והקהל פרץ בתשואות ושריקות.
"נתחיל מגברת הייס הטריה,” גבריאל פנה להביט בי, וליבי דפק פי חמש יותר חזק. “תגידי לי אמה, איך את ומקס הכרתם?”ֿ
זה היה סיפור שהנחתי שכולם כבר הכירו וידעו מהצהובונים וחדשות הבידור, אבל ידעתי שאף אחד לא שמע אותו ממנו באופן אישי. “מקס בא לצילומים לסרט 'ליל כלולות' באי החופש, איפה שגרתי,” אמרתי בקול הכי פחות רועד שהצלחתי לגייס, חיוך מעושה על פני. “והוא שהה בבית המלון בו גם אני לנתי. נסיבות הביאו לכך שהכרנו זה את זו.”
גבריאל חייך, ולשבריר שנייה החיוך נראה אמיתי. “אני שמח לשמוע,” הוא אמר ברצינות תהומית לפתע, והקהל כולו שתק. “כבר חששתי שמקס שלנו לא ימצא אישה לעולם.”
מקס, לידי, חייך לפתע חיוך שסינוור אפילו את גבריאל. “איך יכולתי לסרב לאישה יפה ומדהימה כל כך כמו אמה?”
נשמעו אנחות וקולות "אווו" מהקהל, ואני חייכתי הפעם באמת. ידעתי, באופן אינסטנקטיבי, שלנשק את מקס עכשיו יגרום לקהל להתפוצץ ולכן עשיתי בדיוק את זה, מתעלמת מפניהם המופתעות של מקס ושל גבריאל. ממש לא היה איכפת לי להראות בפומבי את האהבה שחשתי כלפי הבחור המדהים הזה שלידי, ובטח שזה רק גרם לי לסיפוק להראות לכל הבנות שהוא שלי.
“אני מרגיש שהעניינים מתחילים להתחמם כאן!” גבריאל צחק והקהל צחק ביחד איתו. הסמקתי מעט כשהתנקתי ממקס וחזרתי להסתכל על גבריאל.
“אז מתי החלטת, מקס, לכרוע ברך?” הוא פנה להביט במקס, שלהפתעתי היה מעט סמוק בעצמו.
מקס חייך חיוך מלא הפעם, שאהבתי אותו כל כך. “ברגע הראשון שהעניינים נרגעו,” הוא אמר, וקלטתי את הנימה הרצינית שבקולו, על אף שאף אחד אחר לא. הקהל צחק, בטוח שמדובר בעניינים שבינינו שנרגעו, אבל אני ידעתי למה הוא התכוון, וכיבדתי את זה.
“הטבעת אכן יפה,” גבריאל בחן את טבעת האירוסין שענדתי בגאווה על האצבע. “היהלום אמיתי, נכון?”
“יש שם שמונה יהלומים כאלה,” מקס ענה בחיוך מסתורי. “ובאמצע אבן ברקת אחת.”
הסמקתי פעם נוספת. רק אני זיהיתי את הדו-משמעות שבדבר, ברגע שמקס נתן לי את הטבעת. אמרלד, שמי המלא, זה שם של אבן החושן הירוקה, אבן הברקת.
“רק דבר אחד לא הבנתי,” גבריאל אמר. “הטבעת עצמה. למה כחול?”
החלפתי מבטים עם מקס, ואני החלטתי לענות על השאלה הזו. “כחול זה הצבע האהוב עלי,” אמרתי בחיוך רחב. חוץ מזה, היה על הטבעת גם חריטה קטנה של צורה של סחלב. עד היום אני תוהה כמה עלה לו לעשות את כל זה בשבילי.
“נעבור עכשיו לנושאים רציניים יותר,” פניו של גבריאל הרצינו. “כולנו שמענו על מותו של הסוכן שלך, מקס, ושל ג'ק וויליאמס וקלואי אדמס. איך אתה מרגיש לגבי זה?”
מקס נדרך מעט, אך ענה על השאלה. “כמובן שהייתי עצוב,” הוא אמר בשקט. “אבל אני מניח שהכל לטובה בסופו של דבר.”
“מה שמזכיר לי דבר נוסף,” גבריאל אמר. “מדוע פרשת מעסקי השעשועים, מקס?”
מקס נרגע פיזית, וידעתי שהוא יענה על השאלה בשביעות-רצון מירבית. “אני פרשתי כדי להקים חברת הפקות מוזיקה בעצמי,” הוא אמר בחיוך. “החלטתי לנטוש את עולם המשחק והדוגמנות למען עולם המוזיקה. כמובן שאני מפיק גם את אלבום הבכורה של אמה שעומד לצאת.”
הסמקתי כשגבריאל שרק בהתפעלות, והקהל מחא כפיים. “אפשר לראות כמה שאתם מאוהבים!” הוא אמר בחדווה. “ויש לכם כבר תוכניות לעתיד, בטח? להקים בית? משפחה? ילדים?”
מקס ואני צחקנו ביחד. “קודם כל יש לנו ירח דבש לפנינו,” אמרתי בחיוך רחב. “אחר כך – אלוהים גדול.”
“ולאן אתם מתכננים לנסוע בירח הדבש?”
מקס חייך חיוך-יודע. “אנחנו נתחיל מאורלנדו,” הוא אמר. “ומשם נעבור לצרפת, לעמק הלוואר, ומשם לאיטליה.” הוא לא אמר מה נעשה שם, כי זה היה הסוד שלנו. אנחנו הולכים לאורלנדו כי זה פארק השעשועים שמקס עוד לא היה בו; בעמק הלוואר נטוס בכדור פורח; באיטליה נחקור את ההיסטוריה והתרבות של המקום, ובנוסף נעשה שם סנפלינג, בנג'י, וצניחה חופשית. לאחר מכן, אולי נמשיך להסתובב בעולם כדי לחקור מקומות, היסטוריה של ארצות מסוימות ותרבויות. אחר כך, נתמקם בקליפורניה, בלוס אנג'לס, ונתחיל בחיים משותפים.
“אם כך, לא נשמע מכם לכמה זמן,” קרץ לנו גבריאל ואז פנה לקהל. “גבירותי ורבותי – מקס ואמה הייס!”
מחיאות הכפיים ליוו אותנו גם כשלחצנו את ידיו של גבריאל מארקס, וגם כשהיינו מאחורי הקלעים שוב. אז, הרשיתי לעצמי לנשק את מקס כמו שרציתי.
נכון. אולי הכל עדיין לא היה מסודר באופן סופי. אבל העיקר שאני הייתי עם מקס, ושמקס היה איתי, וידעתי שביחד נוכל לעבור כל מכשול.
כי אהבתי את מקס הכי שיש, וידעתי שגם הוא אהב אותי.
ואת הזיקה שבינינו, לא רק מדיומים יכלו לראות.