אי-אפשר לעשן בגשם

1
זה התחיל מרגע כבד של שעמום מול מסך הטלוויזיה, ותחושה של החמצה, תחושה של חיים שחולפים ללא מטרה. הוא חיפש בעיתון את הסרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע באותו ערב, ו"חולה אהבה בשיכון ג'" נראה לו מתאים. הוא קם בתוך הפיג'מה שלו והלך לחדר של אחיו שעבר בר מצווה אבל עדיין לא קיבל צו גיוס.
"רוצה ללכת לסרט?" שאל מיכאל את אחיו.
אבל ירון כמעט לא שמע. הוא היה עסוק בלנהל מלחמת עולם על מסך המחשב. פיצוצים אלקטרוניים עלו מהרמקולים וכוחות המארינס הקיפו את בסיס האויב בכוחות גדולים.
"שאלתי אותך שאלה", אמר מיכאל בשקט.
ירון בהה במסך ולפתע ניער את ראשו. "מה?"
"רוצה ללכת לסרט?"
"איזה… לא."
במילים אחרות חשבתי שאולי כדאי שתגיד לי איזה סרט. אבל בעצם זה לא משנה. אני עסוק בלהיות רמטכ"ל פה. חיי אדם ממוחשבים תלויים בי. וגנרלים מצולמים בווידאו סומכים עליי שאבצע את המשימה. אני חייל עכשיו. אז למי יש ראש לסרט?
"לא אכפת לך להישאר בבית לבד?"
הפעם הוא ענה מיד: "לא."
"טוב…" אמר מיכאל באדישות. הוא הוציא בגדים מהארון והחל להתלבש. לאחר שנעל את נעליו הוא עמד רגע בפתח הבית, ממולל את המפתחות. אז לקח את חפיסת הסיגריות שלו, את המצית, ויצא החוצה. נועל אחריו את הדלת.
במגרש החניה, ליד המכונית, תקפה אותו בדידות של לילה. הוא נשען על המכונית שלו והצית סיגריה. העשן עלה ממנו אל הכוכבים ואפף את הירח. הוא הסתכל אל הירח המלא ושפתיו לחשו: "אלוהים. בזכות הירח הזה שכל אבותיי ואבות אבותיי הביטו בו ברגעיהם הקשים, וביקשו משאלה, אני משביע אותך שתמלא את משאלתי ותשלח לי מישהי לאהוב."
מה שענה היה רק רוח הקיץ. הירח נשאר תלוי ואילם, וכך גם כל תפארת השמיים.
הוא שחרר אנחה ונכנס למכונית.

נהיגה בלילה היא כמו נסיעה בחללית. הוא החנה את המכונית בחניית הקניון, והלך לקופת בית הקולנוע שבתוך הקניון. הוא עמד בתור, כמו כולם, אמר לקופאית את שם הסרט…
"כמה?" שאלה הקופאית.
"אחד", אמר. וחש צביטה בלב. מי הולך לסרט לבד? רק בעלי הלבבות השבורים.
היא נתנה לו את הכרטיס הבודד ואת העודף, והוא הלך בינתיים לבית הקפה לרדת על קפה חזק ומתוק.
כשהוא עישן הגיע הקפה והוא לגם לגימה צורבת ומרה. הוא הוסיף לקפה סוכר וינק מהסיגריה שלו. לא רחוק, בשולחן סמוך, ישב זוג צעיר. הבחורה הייתה בלונדית יפה ודיברה המון, והבחור רק שחרר חיוכים שנראו למיכאל חיוכים מזויפים.
היא אוהבת אותך, חשב מיכאל, קח אותה.
הבחורה אמרה משהו בפרץ של רגשנות, ואחזה בכף ידו של הבחור. הוא רק הביט בה במבט המום ולא הזיז את ידו.
תחבק בידך את ידה, בנאדם, חשב מיכאל, אין לך נשמה?
אבל הבחור לא קלט את המחשבה של מיכאל. הוא רק השאיר את ידו בתוך ידה של הבחורה, עד שידה הניחה לידו. ואז אסף את ידו אליו. איזה טמבל, חשב מיכאל, האוצר בכף ידך ואתה מעדיף לא לגעת בו.
הוא גמר את הקפה, הניח לזוג כשהבחור עדיין בוהה במבט משתומם בבחורה, והלך לקולנוע. במדרגות הנעות העולות לקומת בתי הקולנוע, הוא בהה בישבן של הבחורה שעמדה לפניו, ואז כמו כולם עמד בתור בכניסה לקולנוע. שם תלשו את כרטיסו. הוא עישן חצי סיגריה מחוץ לאולם ונכנס לשבת בזמן הפרסומות. הוא חשב, בטעות, שכל האולם מלא זרים.
כשאיבגי פתח במונולוג שלו שוחררו כמה צחוקים מהקהל. הוא התרווח בכיסאו ושקע בעולם לא שלו.

בהפסקה של הסרט הוא יצא מהאולם לעשן סיגריה. ליד משרד שקוף של בית הקולנוע היה מונח כיסא שחור על גלגלים. לידו הייתה מאפרה גדולה. הוא ישב שם ואיפר למאפרה. עובד בית הקולנוע הגיע וראה שמקומו תפוס. הוא לא אמר מילה. מיכאל לא ידע שהוא גזל את מקומו של מישהו. הוא רק עישן והסתכל סביבו במבט סהרורי.
לפתע כמו אבן של צמר גפן ירדה לתוך לבו כשהוא ראה זוג עומד ליד האולם ממנו רק יצא. חצי מהזוג היה מוכר לו. זה היה החבר הכי טוב שלו, אשר. ידו של אשר הייתה מונחת בידה של נערה מדהימה ביופייה. תווי פניה העידו על אצילות נפש ועל מיניות כבושה. כל פניה חייכו. היא נראתה כה מלאת חיים. היא דיברה בלהט עם אשר שחייך חיוכים מאושרים ושקטים. מיכאל הסתכל עליהם מהצד. עובד בית הקולנוע הסתכל על מיכאל. איזה רגע של גורל ננעל בשמיים באותו הרגע, אבל מיכאל לא ידע זאת. מה שהיכה במיכאל הייתה התחושה שאשר והנערה היפה לא מתאימים. ליד יופייה נראה אשר כמו טרול קדום מאיזה סיפור פנטסיה מפלצתי. משהו היה כבוי בפניו המאושרות של אשר. משהו לא תקתק נכון.
הנערה שהייתה עם אשר לבשה מכנסיים קצרות סגולות והדוקות לגוף. הרגליים שלה היו שיא של חלקות. שיא של חטיבות. שיא של מיניות. הן היו מפתות וחלקות, משדרות אלפי שנים של מיניות לוהטת שלא נכנעה לדעות קדומות. רגליה אמרו: לא יעזרו הרעלות והגלביות. המיניות נמצאת והיא לוהטת באש שלא מצליחה לשרוף אותה. אתה מביט? הסקס בוער בנשמתך.
ואז עיניו של אשר נתקלו בעיניו של מיכאל.
אשר התעלם לפתע מהבחורה שאתו וניגש אל מיכאל. הבחורה הסתכלה מופתעת בגבו של אשר.
"מיכאל", אמר אשר שופע חיוכים, "מה נשמע? לאיזה סרט באת?"
לא אכפת לך באמת מה נשמע, אה? חשב מיכאל.
"חולה אהבה בשיכון ג'", אמר מיכאל, "מה נשמע אצלך?"
"בסדר, בנאדם. גם אני בסרט הזה."
הבחורה התקרבה ונגעה בגבו של אשר. הנגיעה הייתה טבעית ואגבית. בהחלט לא משהו לכתוב עליו ספר.
"מי זה?" שאלה הבחורה את אשר.
"תכירי את מיכאל", אמר אשר ופשט ידיו אל מיכאל, ואז ביניהם. "מיכאל, רחלי. רחלי, מיכאל. אנחנו חברים. לא תאמיני, גם הוא באולם שלנו."
רחלי אמדה את מיכאל ואמרה: "אז למה שלא נשב ביחד?"
מיכאל ראה בשעשוע איך פניו של אשר כבים. "מה…?" מלמל אשר.
ואז רחלי הביטה היישר בעיניו של מיכאל, ומשהו נצרב בו.
"אתה פה לבד?" שאלה רחלי.
"כן…" ענה מיכאל.
"אז כבר לא", אמרה רחלי במהירות. "בחייך, אשר," היא פנתה לבן זוגה, "אתה רוצה להשאיר את חבר שלך לבד?"
אשר הבין שאבוד לו. הוא החליט להוציא את המתוק מהמר. הוא עטה על פניו הבעה של חרמן שובב ואמר לרחלי בעליצות: "אם הוא יישב אתנו איך נוכל להתמזמז?"
רחלי חייכה חיוך משועשע ומעריץ והכתה בכוח על גבו של אשר.
"אני צוחק", אמר אשר בחיוך, שמיכאל הבחין שהוא מזויף. "ברור שנשב ביחד."
"יופי", אמרה רחלי והושיטה את ידה למיכאל. "בוא."
מיכאל נראה בטוח בעצמו, אבל לבו גלש על גדותיו כשהוא נגע בידה של הבחורה המדהימה הזו. כאילו היא הייתה גננת בגן הילדים, היא שילבה את ידה השנייה בידו של אשר והובילה את שניהם לאולם הקולנוע. אשר ומיכאל הביטו זה בעיני זה בשעשוע, והלכו אחריה כמו ילדים קטנים. אשר היה זה שהבחין בשורה חצי ריקה ונכנס לשבת שם, כש-אחריו רחלי, ומיכאל במאסף.
"איך הסרט לדעתך?" שאלה רחלי את מיכאל, ואשר חשב שלא הוא צריך להרגיש מיותר.
"בינתיים בסדר", מלמל מיכאל.
"איבגי משחק מצוין", אמרה רחלי, "אבל כש…"
ואז נכבו האורות והיא שתקה. הסרט המשיך ומיכאל תהה מה רחלי רצתה להגיד.
"כשמה?" הוא לחש באוזנה.
"מה כשמה?" היא ענתה בפיזור רוח.
"מה רצית להגיד?"
"מתי? אה. לא משנה."
וכך הם שתקו כל הסרט. כמה בנות צחקו בהיסטריה כשנראה איבר מינו של איבגי על המסך. כשהייתה שם בחורה עירומה, אף גבר לא צחק.

וכל הסרט. כל הסרט מההפסקה ועד הסוף היה קשה למיכאל שלא להציץ ברגליה של רחלי. מה הוא רצה בסך הכול? מה רוצה חרמן מתבגר? לנשק את חיטובי רגליה וללקק עליהם בלשונו. אבל זה עוזר לו עכשיו כשיש עליה תווית "שייכת לאשר"?
הסרט נגמר כשאיבגי ויתר על אהובה דמיונית והחליף אותה באהבה בשר ודם. אנשים מתמתחים לפני המסך המוריד את הכתוביות כשחיוך אידיוטי ומסטול מרוח על שפתותיהם.
הם יצאו גם כן מהאולם מסטולים. מנת סרט קולנוע עוזרת לפעמים כמו קוקאין לווריד.
"איפה נמצא פה מונית?" שאלה רחלי בקול עייף.
"המכונית שלי פה", אמר מיכאל, "אני אקפיץ אתכם."
"אתה מלאך", אמרה כבדרך אגב רחלי.
"ומה אני?" שאל אשר.
"שני מלאכים סביבי", גלגלה רחלי, "מה אני יכולה לומר."
שלושתם נכנסו למכונית. מיכאל נהג את המכונית באיטיות. בדרך לבית אחרי סרט טוב, לא ממהרים לשום מקום.
"ראיתי לאיבגי ת'בולבול", צרחה רחלי.
"אפשר לחשוב שזה הבולבול היחיד שראית בימי חייך", לגלג אשר.
היא החטיפה לו כפות והוא החזיר תוך געיות הצחוק של שניהם.
"הבולבול של איבגי גירה אותך?" שאלה רחלי את מיכאל בזמן שהוא נהג.
"כמו שמלפפון מגרה אותי", החזיר מיכאל.
"מה?!" הצטעקה רחלי, "מלפפון מגרה אותך?"
"מלפפון מגרה אותי כמו עגבנייה", אמר מיכאל בחיוך דק.
"עגבנייה מגרה אותך?!" רחלי עשתה פרצוף המום לקהל דמיוני. "בטח אתה מגיע לאורגזמה מאכילת סלט ירקות."
"איבגי גירה את רחלי!" צווח אשר בקול דק.
"כשאני אהיה אבן," החזירה רחלי, "אני אודיע לך."
"אלוהים!" הצטעק אשר, "איבגי באמת גירה את רחלי!"
"ואתה תודיע לי כשתתבגר", אמרה רחלי.
"מיכאל", אמר אשר בלגלוג, "אנחנו מדברים פה עם רמטכ"ל בן חמישים."
"או אשה מבוגרת מאוד", החזיר מיכאל.
"היי…" נעלבה רחלי.
"אני צוחק", אמר מיכאל.
"אז אני סולחת לך", אמרה רחלי, "וכדאי שתעריך את זה."
מי זה מיכאל? חשבה רחלי. הוא נראה די חמוד. קצת עצוב. קצת אדיש. אבל יש בו משהו ש… טוב, שגורם לה לחשוב שאם היא לא הייתה עם אשר, היא בהחלט הייתה מרשה לו לצלצל בפעמון שלה.
גלינג, גלינג. חשבה.
"מיכאל", שאל אשר, "באיזה טסט קיבלת את הרישיון?"
"טסט ראשון", אמר מיכאל.
"בחיית ראבקום…!"
"צריך לדעת איך להתייחס לכביש, ולמכונית שלך ביחס לשאר המכוניות."
"ואיך?" התעניין אשר.
"כמו שיירת נמלים בהילוך מהיר", ענה מיכאל, "לחשוב קטן, ולא כמו מלחמת חלליות."
"מלחמת חלליות…" גלגל אשר בפיו את הרעיון, "והכביש זה השמיים, מה?"
"רק אם אתה רוצה לעשות תאונה", אמר מיכאל.
"לי היה רישיון על אופניים", אמרה רחלי, "שללו אותו ממני כי שכחתי לשים קלפים בין החישורים."
"לפעמים היא כזאת מפגרת…" קינטר אותה אשר.
"אחותך…"

"פה בצומת ימינה… ואז קצת קדימה."
הם הגיעו ליד ביתה של רחלי והיא ירדה מהמכונית.
"תשמרי על הראש שלך מפני הפצצות החדשות", אמר לה אשר לפרידה.
רומנטי כמו סרנדה תחת חלוני. חשבה רחלי. "כדאי שתשמור על הרקטום שלך מפני כדורי הבאולינג שאתה מטיל לאסלה", החזירה רחלי.
"מותק! אני דואג לשלוות הנפש שלך!"
"ואני דואגת לרקטום שלך. הוא יקר לי יותר מחיי."
אשר הפליט גיחוך עצבני. "תשמרי על התחת שלך שם בחוץ, ילדה."
"ואתה על שלך." והם נפרדו.
מגוריהם של מיכאל ואשר הם סמוכים זה לזה. ומיכאל נהג לשם.
"אני אומר לך", אמר אשר למיכאל, "אנחנו דור מטורלל."
"דבר בשם עצמך."
אשר הדליק סיגריה. לאחר רגע אמר למיכאל: "אתה לא מעשן?"
"לא עכשיו."
"למה?"
"אני נוהג!"
"אז מה?"
"אני נותן לסיגריה צ'אנס להרוג אותי בסרטן. לא בתאונת דרכים."
"בוא'נה, אתה מסטול…"
"כמו חצי העולם. חבוב."
הם נפרדו לפני ביתם בלחיצת היד המסורתית, כמוה היו עושים לפני כל פרידה.

בביתו של מיכאל קיבלה אותו הריקנות באהבה ובזרועות פתוחות. אבל הוא השתדל לא להיכנס לבין זרועותיה. אחיו הקטן צפה בסרט פעולה בטלוויזיה עם השכן-חבר שלו. לראות פיצוצי אגרופים על מסך טלוויזיה עם עלילה דלה, זה לא היה הקטע של מיכאל. הוא הלך להתקלח, ואחר כך נרדם עם איזה ספר. וכל דמיונו הראה לו את רחלי. וקול לחש: "חלי." רחלי שייכת לכולם. חלי שייכת רק לו.

2
לאחר כמה ימים של לחץ בחזה, ששאל אותו בזהירות כל פעם: "אני חש שאתה מרגיש משהו כלפי חלי. זה נכון?" הוא הלך לבקר בבית הוריו של אשר בלי לדעת את התשובה. אשר קיבל אותו בברכה כששיערו פרוע ובגדיו מרושלים. גם רחלי הייתה שם.
"מה שלומך?" רחלי שאלה אותו באדישות.
"בסדר", הוא ענה. לימון בלב.
"אני מכין חביתה. רוצה?" שאל אשר.
"לא. תודה."
"תגיד", שאלה רחלי את מיכאל. "מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?"
"התרנגולת", אמר מיכאל בביטחון.
"אתה רואה?" קראה רחלי לאשר.
"מה, הוא השופט העליון?" החזיר אשר בצעקה מהמטבח. "איך את חושבת יהיה אפרוח בלי ביצה, ואיך יהיה תרנגול בלי אפרוח."
"ואיך תהיה ביצה בלי תרנגול?" שאלה רחלי.
"תרנגולת", תיקן מיכאל.
"יודעת מה?" חזר אשר מהמטבח עם כיכר לחם שחור וצלחת ביצה. "כשאמות, ותהיה לי שאלה אחת לשאול את אלוהים, זה מה שאשאל."
"אין צורך שתבזבז את השאלה", אמרה רחלי, "אני אומרת לך שהתרנגולת קודמת לביצה."
"וזה למה?"
"כי קודם יוצרים את המערכת, ורק אחר כך את האמצעי."
"שממנו נולדת המערכת", אמר אשר. "ואיך אתה מנמק?" שאל אשר את מיכאל.
"אני חושב," אמר מיכאל, "שכשאלוהים ניגש לברוא את התרנגולת, הוא ברא אותה כתרנגולת בוגרת בתחילה, פשוט אין לו סבלנות להתעסק עם ביצים שבירות ועוברים קטנטנים."
"זו שאלה לפילוסופים גדולים", חתם אשר, "וזה – אני לא. אני רק יודע משהו אחד ברור," הוא נגס מפרוסה עליה נחה חביתה. "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים. ואני לא צריך פילוסוף שיסביר לי את זה."
פה כולם הסכימו עימו בחיוך.
רחלי גלשה לעיון בעיתון היומי בעוד מיכאל צפה בחצי עין ב-MTV יחד עם אשר שגמר את האוכל במהירות מפליאה. לאחר שגמר לאכול הכריז אשר ש"אני הולך להתקלח." כאילו אמר שהוא עומד לטפס על האוורסט. רחלי ומיכאל קיבלו זאת במתח כבוש. עתה הם יישארו לבד.
רוק משובח ולא הולם מדי בוקע ממסך ה-MTV. מיכאל צופה במסך. רחלי צופה במיכאל.
"מה…" ממלמל מיכאל.
"למה אתה תמיד עצוב כזה? כזה רציני?"
"אני יודע…?" ממלמל מיכאל.
"זה דווקא מוצא חן בעיניי", אומרת רחלי.
מיכאל חייך חיוך עצוב. "החיוכים שלך עצובים", אומרת רחלי, "העיניים שלך עצובות. אבל הפנים שלך נראות בסדר. לא מתייסרות. בלי עוויות של קושי. אתה יודע… כמו קימוטי המצח אצל דיכאוניים. המבט המאומץ. עוויות הפנים האלה שמורות לאנשים שקשה להם, אבל הם כל הזמן במלחמה עם עצמם. מלחמת השרדות. מלחמה על רחמים עצמיים. אבל אתה לא כזה. אתה עצוב. אבל שליו. זה מוצא חן בעיניי."
"אני…" מלמל מיכאל.
(עכשיו אתה אוהב. משהו סגור שחיכה לדחיפה הסופית נפתח בלבך כנגד הבחורה היפיפייה הנשגבת והמופלאה הזו. מה יש בחירות הפראית הזו שבתוכה שכל כך מסעיר אותך? מה יש בפנים המתוקות עם העיניים הממזריות, עיניים שיכולות להפוך פתאום לים, שגורם ללבך לפעום ולהכריז: אוהב. אוהב. משהו קורה פה, מכריז הלב, כנגד בחורה כה יפיפייה ומלאת חיים שהעצב לא זר לה. שהיא סירת מפרש קטנה ואבודה בים, אבל רוח חזקה מכה במפרשיה ועוזרת לה לראות דרך עיניה את היפה בחיים. את החופש ואת השחרור. את שאגת הלב שפועם בגלי שמחה כשהוא מגלה בכל פעם מחדש: אני חי.)
"אני חושב שגם בך יש משהו מיוחד."
"מה?"
והדלת של המקלחת נפתחה. אשר יצא החוצה רועד.
"המים קרים כמו קרח", הוא הכריז במהירות, "לא יכולתי להיות מתחת למים יותר מעשרים שניות רצוף."
"זה אומר שקר לך בלב", אמרה רחלי חרישית.
"מה…?"
"זה אומר שקר לך בלבד", התעשתה רחלי, "כי לנו… די חם…"
אשר הביט בה רגע, ואז התנער מזה. "אלמנטרי, ווטסון יקירי." ליחש בינו לבינו.

3
ימים הלכו ובאו. מיכאל התאהב באופן סופי ומוחלט ברחלי. כל יום בבית הוריו של אשר, בו הייתה מונחת גם רחלי, היה יום של סערת רגשות שלא עלתה על פניו. החירות שלה להלך ברגליה היחפות היפיפיות על הרצפה הקרה. מבטה הרציני והקודר בו בחנה את עדכוני החדשות. הגישה השלווה שלה, הכול כך שונה מאשר, לאוכל. את ארוחותיה הייתה אוכלת בעצלות ובנימוס. מטבלת בסלט בצד. הייתה מתפשטת בחדר המקלחת ויוצאת כש-רק מגבת גדולה לגופה העירום, ואז מסתגרת בחדר כדי להתלבש. הצחוק שלה היה שיר. המילים שלה היו יצירות שהיו ראויות להפצת עולם בספרים. היא הייתה צנועה ביחס לעצמה. אפילו זלזלה בעצמה קצת. אבל זה רק הוסיף לה חן כנגד היותה נשגבת שלא מודעת לכך. רצית אהבה, מיכאל? קבל את רחלי. מלאך שאין איש שמכיר בו חוץ ממך.

בחיים האמתיים לא קורים תמיד דברים נשגבים ששווים שיועלו על הכתב. החיים עשויים משגרה. סרט דפוק בטלוויזיה. סרט גדול בקולנוע. קריאת ספר. קניית דיסק. פה ושם מיכאל כתב שברי סיפורים של חצי דף מודפס במחשב. במשך אותה שנה שהלכה לאיבוד מיכאל חיפש עבודות שחורות ולפעמים מצא. הוא עבד יום וחצי בטלמרקטינג. שבועיים כשוטף כלים במסעדה. חודש בחנות בזאר. חודש במפעל קטן לחומרי ניקוי ואמגזיות צבאיות חד-פעמיות. הוא עבד כסבל רהיטים בשירות חברה משרדית גדולה שהתפתחה ועברה לבניין משרדים חדש. הוא סחב שקי דואר בדואר המרכזי. מכל העבודות הוא פוטר לבסוף. אמרו שהוא מרחף. ואיך אדם יכול שלא לרחף כשאהובתו היא החברה של החבר הכי טוב שלו? אהבה לא מספקת היא אהבה רעבה שמכלה את חושיך. כשרחלי, ששירתה קרוב לבית, שוחררה מהצבא, הוא הלך איתה לעזור לה לחפש עבודה. זה היה אחד הימים המאושרים בחייו. הוא והיא בגשם. רצים בין משרדי כוח אדם. רצים בין חנויות. שואלים. מתעקשים. צוחקים על זה שהם מרגישים כל כך דפוקים. הסיגריות נכבות בגשם. הוא זה שלימד אותה שש-בש. היא למדה במהירות ובלי שהוא שם לב היא הפכה שווה לו במיומנות המשחק. הם היו משחקים על נקודות והמנצח היה הראשון שהגיע לעשר ניצחונות. מארס נחשב ניצחון כפול. הוא קרא לה סיפור קצר שהוא כתב. "מתי תכתוב ספר?" היא שאלה. "כשאלוהים ירצה", הוא מלמל. כמו חברים בקומונה היא הכינה בבית הוריו של אשר ספגטי לאשר ולו. אשר ומיכאל גמרו את האוכל במהירות, כהרגלם. אבל אשר היה זה שעזב את השולחן לצפות במשחק כדורגל. ואילו מיכאל היה זה שנשאר ליד השולחן עם רחלי, שלא תישאר בודדה. בדידות שכזו להיות לידה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק. לבו היה שייך לה, ואילו לבה, הוא היה שייך למישהו אחר.

4
שבועיים לאחר שפוטר מהשקם כעובד במחלקת הירקות (במקום לדאוג לסחורה הוא ישב בצד וכתב סיפורים), דוד שלו שעבד בשקם באבטחה דחק בו לבקש לעבוד שם שוב, הפעם במחלקת הבגדים. עם דלקת שהוא חטף יומיים קודם בעין ימין, הוא הלך למנהל סניף השקם וביקש באדישות עבודה. הוא הזכיר את דודו. הוא סיפר שכבר עבד פה בירקות דרך קבלן. המנהל היה טיפוס קר מזג בעל פנים משעממות ושיער לבן ומקריח. הוא בחן את מיכאל בעניין וחקר אותו מי הוא בדיוק דודו, ואז בירר בטלפון אם מיכאל לא משקר. אחר כך קרא לאחד מעובדי הירקות הוותיקים ושאל אותו אם הוא מכיר את מיכאל. העובד אמר שיצא לו להיפגש עם מיכאל דרך העבודה במחלקת הירקות, אבל הוא לא מכיר אותו היטב, כי בדרך כלל הוא עובד בסניף אחר של השקם. רק אז המנהל התרצה. הוא הודה שהוא זקוק לעובד, אבל לא במחלקת הבגדים, אלא במחלקת הנעליים. "כל אגף הנעליים יהיה שלך", אמר המנהל, "אתה תסדר את הסחורה. אתה תתעסק עם הלקוחות. עם ההזמנות לא תצטרך להתעסק. זה עלינו. ואת הכסף משלמים הלקוחות בקופות. עשרים דקות לפני סיום עבודתך תבקש במערכת הכריזה שעובדי הניקיון יבואו לנקות אצלך. אם מישהו מקיא לך באגף, כמו שכבר קרה (חיוך נוסטלגי), אז אל תחכה ותזמין אותם מיד. אם תהיה בסדר, תוכל אפילו להיות מנהל כמוני יום אחד!"
המשפט האחרון נראה למיכאל דמיוני. הוא היה עסוק מדי בכאב הדלקת בעין. הוא הרי לא ציפה שהוא יעבוד פה כל כך הרבה זמן, עד שיהיה מנהל… אבל הוא החליט לקחת את עבודתו ברצינות. מעולם, (חוץ משירותו הצבאי,) לא הטילו עליו כל כך הרבה אחריות. סומכים עליך, חבר. כדאי שתעריך את זה.

אז במשך שלושה שבועות וחצי הוא עבד קשה. הוא עבד כמו חמור. הוא למד את סוגי הנעליים והמידות כמו סופר שעושה מחקר לספר רב היקף. הוא היה אדיב ללקוחות. סבלנותו כלפיהם היממה אותם. הדלקת בעין ימין הציקה כל הזמן. אבל הוא לא נתן לה לנהל את מצבי הרוח שלו. הוא היה יציב. הוא זרם. כך היה עד שערב אחד, אחרי עבודה קשה, מקלחת וארוחה, אשר טלפן אליו וביקש להיפגש לפני הבתים הסמוכים.

5
מיכאל יצא לגשם נובמבר עם מטריה שחורה וגדולה ומעיל עבה בצבע אפור. הוא עמד ליד הספסל המלא במים שעמד לפני שני הבתים, הם ניצבו מאחור מצדי הספסל כמו שני אריות כורעים בשאגה קפואה. הוא עמד בגשם תחת המטריה והדליק סיגריה. מה פשר הפגישה המוזרה הזו? מה כל כך דחוף?
כשהוא היה באמצע הסיגריה הוא ראה את אשר מתקרב, בעצלתיים, אדיש לגשם הכבד. הוא התקרב ללא מטריה, אפוף חידה.
"מה נשמע?" אמר אשר.
"בסדר", ענה מיכאל, "מה קרה?"
אשר חייך חיוך מסתורי ועניו וישב על הספסל. מיכאל הביט בו בתימהון.
"אתה שיכור?" השתומם מיכאל, "הספסל רטוב."
אשר תלה מבט בעננים וגלגל את עיניו כמדבר עם אדם תמים ואהוב. "מה זה קצת מים, מיכאל. אלוהים דאג לנו ולא עשה אותנו עשויים מסוכר."
מיכאל הביט בו כעל משוגע. "מה זה השיר הזה? הנה, לפחות שלא תירטב בגשם." הוא התקרב אל אשר והניף את קוטר המטריה מעל לשניהם. אבל אשר הדף את המטריה.
"אם אלוהים רוצה שאני אירטב, שיהיה כך. אני קטן אני, מיכאל. תראה את הגשם, תרגיש אותו, כך תרגיש כמה הטבע ואלוהים גדולים הם, וכמה אנחנו קטנים."
"עוד שיר כזה ואני מאשפז אותך", אמר מיכאל. הוא עמד ליד הספסל תחת מטריה, ליד חברו המסטול שיושב בגשם על ספסל מוצף, וזה מביט בעננים ומחייך. או שהאיש לקח גראס, או שהוא זכה בטוטו. כך או כך, האיש בוודאי שלא מאופס.
"ניסית פעם לעשן בגשם?" שאל אשר בקול חולמני.
"אי אפשר…" מלמל מיכאל.
"מה שהיה מתאים לי עכשיו זה לעשן סיגר עבה ומשובח בתוך הגשם ולהביט בשקיעה. זו הפאשלה היחידה של אלוהים, מיכאל. מים מכבים אש. אתה צודק, אי אפשר לעשן בגשם."
מיכאל הביט באשר והחל לדמיין את עצמו מבקר אותו בבית חולים לחולי נפש. מה יש לבנאדם? הוא התחרפן לגמרי?
"שב, מיכה."
"עדיין לא השתגעתי כמוך."
"אם אני משוגע הלוואי על כולם. זה רק מים, בנאדם. מה זה מים בשבילנו."
"תשפוך מה שרצית להגיד", אמר מיכאל בקול קר, "אני לא נהנה לעמוד פה בגשם."
"טוב, בנאדם. אולי אתה עדיין עיוור ליופי הגשם. אבל אני כבר לא. כי, אתה מבין, משהו גדול תלוי באופק, משהו כביר. משהו נפלא. קסום…"
"הדוד המליין שלך בארה"ב גוסס, ואתה היורש היחיד בצוואה. זהו זה?"
צל כבד חלף על פניו של אשר. "אל תדבר איתי על מוות. מה יש לך? הוא חי ובועט, בריא כמו שור, והלוואי שלא ימות לעולם. אני לא צריך את הכסף שלו. אני עובד בשביל הכסף שלי."
"אז מה קרה?"
"קרה?" אמר אשר, "זה נשמע שלילי. כמו תאונה. אבל אכן קרה משהו. קרה אושר. קרה אהבה. וקרה… תהיה חתונה."
סכין פילחה את לבו של מיכאל. אם רק יגיד לו…
"איזו חתונה?"
"אני ורחלי מתחתנים. הכול כבר מסודר. הודפסו הזמנות. שכרנו אולם. אפילו כבר סידרנו תזמורת. תזמורת אמתית של תריסר נגנים. בלי די-ג'יי…"
מיכאל לא רצה שאשר יראה את הייסורים בעיניו. לכן הוא השפיל מבטו אל הסיגריה. הוא ראה שהיא נכבתה כי שכח לינוק ממנה. הוא זרק אותה לגשם והדליק סיגריה חדשה. על הספסל הרטוב הוא ישב. הוא חשב: חייו של אדם הם כמו ספר בעל כרכים עבי כרס. כיצד ייחתם ספרו? 'הוא שכב במיטת חוליו. חושב על אהבה שלא התממשה.'
המים שעל הספסל חדרו דרך בגדיו, אבל למיכאל כבר לא היה אכפת. רק המטריה נשארה מרחפת מעליו. עננה שחורה קטנה ופרטית. אטומה לגשם.
"תראה את הגשם. מיכה, אומרים שהיופי של הגשם הוא לא מהגשם לבדו. יש סדק בבריאת העולם, וכך היופי חודר."
מיכאל הבליע אנחה. "מי אמר לך דבר מטופש כזה…?"
"מכר רחוק. ליאונרד כהן. טיפוס מוזר."
"אז מה…?" מלמל מיכאל, "ילדים, בית וכל העסק, אה?"
"כל העסק", הסכים אשר, "עד האחרון שבו. תראה את השקיעה. זה לא הדבר היפה ביותר שראית בחיים שלך?"
לא. לא שקיעה בגשם. יופייה של רחלי. רחלי… חלי.
"זו שקיעת הימים המבוזבזים", אמר אשר בהתמוגגות.
מיכאל קיפל את המטריה והניח לגשם הכבד לרדת עליו. לא. חשב. זו שקיעתה של הזריחה. הוא ניסה לשאוף מהסיגריה שלו, אך זו נכבתה בגשם. אי אפשר לעשן בגשם, בנאדם. לזה אלוהים לא דאג.