"i'm beautiful in every single way…"- 36

נ.מ נועה –
כבר עשר דקות שאני כאן על הרצפה נשענת על הדלת. לא היה לי ספק שאימא שלי לא זזה גם היא משם.
"נרגעת?" שמעתי את קולה מעבר לדלת. צדקתי.
שתקתי לא יכולתי להוציא עוד מילה מהפה, לא היו לי כוחות יותר.
"אני רוצה להסביר לך מה קרה. אני יודעת שאת חושבת שגילית הכול והכול נכון אבל זה לא." היא התחילה לומר. לרגע רציתי לאטום את האוזניים, אבל לא יכולתי משהו עצר בעדי, משהו גרם לי לשבת בשקט ולהקשיב.
"אני ו… אבא תכננו המון זמן את הרגע הזה שנספר לך על זה ביחד, אבל לא היה לנו את האומץ. ידענו שתגיבי ככה."
היא הפסיקה לרגע ונשמה עמוק.
"את חייבת להבין שהוא אוהב אותך ואם הוא היה יכול לא לקחת את ההחלטה הזאת הוא לא היה לוקח אותה ועוזב אותך ואם צריך לכעוס ולהאשים מישהו זה אותי." היא אמרה במהירות.
"תדברי כבר." אמרתי לה בחוסר סבלנות ובקול צרוד.
"לפני שאבא שלך הכיר אותי הוא יצא עם מישהי, זה לא ניגמר טוב ביניהם, אבל אז אבא שלך הכיר אותי היינו מאוהבים עד מעל הראש, התחתנו ואז את נולדת אוצר קטן שלי את מילאת אותנו בכול כך הרבה שמחה.
לפני חמש שנים בערך, אבא שלך קיבל שיחת טלפון זאת הייתה היא, דנה. אבא שלך פשוט לקח את המפתחות של הרכב ונסע, לא ידעתי לאן אבל שהוא חזר הוא סיפר לי שהוא פגש אותה, הוא חזר שבור כול כך מסתבר שהייתה לה את המחלה ובאותו לילה היא… היא לא שרדה."
"באותו לילה היא סיפרה לאבא שלך ש…"
"שמה?"
"שיש להם ילד ביחד. היא ביקשה ממנו לשמור עליו ושהיא מצטערת שהיא לא סיפרה לו עליו עד עכשיו.
אני לא ידעתי איך להגיב הייתי בהלם, לא הייתי מוכנה לזה בכלל, זה הרגיש לי כול כך מוזר להכניס לחיים שלך ילד שלא הכרת ולהפיל עלייך שהוא אח שלך. את היית רק בת 12 לא יכולתי לעשות לך את זה. ומצד שני אבא שלך לא רצה שהילד שלו יגדל בבית אומנה ורצה שהוא יגדל איתו, הוא רצה לקיים את הבקשה האחרונה של דנה. זאת הייתה תקופה שלא הפסקנו להתווכח ולריב עד שהחלטנו… להיתגרש."
"אז אבא לקח אותו ואני נשארתי איתך." אמרתי בשקט.
"אם את רוצה להאשים מישהו תאשימי אותי, זה הכול באשמתי ותאמיני לי שאני מצטערת על ההחלטה הזאת עד היום." היא אמרה בקול חנוק מבכי.
וואו. לא ידעתי שזה מה שקרה, ישר הסקתי מסקנות ושפטתי בלי לדעת. אני מרגישה כול כך סתומה.
קמתי מהריצפה ופתחתי את הדלת.
"יפה שלי אני מצטערת ששיקרנו לך שלא סיפרנו לך על זה…" עצרתי אותה וחיבקתי אותה.

נ.מ שי-
"זה המשקה האחרון שלך להערב." אורפז אמרה לי ולקחה לי את הכוס באמצע השלוק שלקחתי.
"עוד אחד, מבטיח לך שזה יהיה האחרון." מלמלתי לה, מחוק לגמרי לא זוכר בכלל כמה שתיתי. זה הדבר היחיד שעשה לי קצת שקט בראש מהדרמה הזאת.
"שכח מיזה. ייאלה קום הולכים." היא אמרה לי ולבשה את הגקט שלה עלייה. היא קמה והניחה את היד שלי על הכתף שלה וסחבה אותי אל הרכב.
"לא רוצה ללכת כיף לי פה…" אמרתי ונעמדתי במקום לא הכי יציב שיש, סחרחורת תקפה אותי. לא הייתי מפוקס.
"שי דיי עם השטויות שלך בוא כבר." היא גררה אותי שוב איתה, הפעם הלכתי איתה בלי להתלונן.
"יש לך אף חמוד…" אמרתי וצבטתי לה את האף. הוא כמו כפתור קטן הדבר הכי חמוד שראיתי בחיים שלי.
היא ציחקקה והורידה את היד שלי מהאף שלה. היא השעינה אותי על הרכב בזמן שהיא הוציאה את המפתחות מהתיק, היא מצאה אותם ופתחה את הרכב.
"ייאלה כנס." היא אמרה ופתחה את הדלת שליד הנהג.
"לא רוצה." אמרתי ושילבתי ידיים.
"חזרנו לגן שי? שכחתי כבר כמה אני שונאת שאתה שיכור." היא אמרה ושיפשפה את עינייה. משכתי אותה אליי והחזקתי במותנייה.
"אני לא שיכור, כולו שתיתי שתיי כוסות מה אני ילד?" אמרתי כשהעיניים שלי לא מתנתקות מהעיניים שלה, עיניים כחולות ששובות אותי כול פעם מחדש. האף הקטן הזה, השפתיים האדומות והקטנות האלה. פרצוף של בובה. הבובה שלי.
"שתיי כוסות? אין לי מספיק אצבעות בידיים וברגליים כדי לספור כמה שתית, תעשה לי טובה." היא אמרה ולא הפסיקה לחייך.
חיוך של מלאך. יש לה חיוך מדבק, כזה שאתה לא יכול להישאר אליו אדיש.
"אתה מוכן להיכנס לרכב כבר?" עדיין אם אותו חיוך.
"בתנאי שתביאי לי נשיקה פה פה ופה." אמרתי לה והצבעתי שלוש פעמים על השפתיים.
היא התקרבה אליי ונתנה לי שלוש נשיקות רכות על השפתיים, היא באה להגיד משהו ועצרתי אותה בנשיקה הסתובבתי והשענתי אותה על הדלת של הרכב תוך כדי הנשיקה.
הפלאפון שלי צילצל ורטט, הכנסתי את היד לכיס והוצאתי אותו.
"מה?" מלמלתי בזמן שנתתי לה נשיקות קטנות ורכות לאורך הצוואר.
"די אתה לא נורמלי." היא ציחקקה ודחפה אותי ממנה והתקדמה לדלת של הרכב, תפסתי אותה והצמדתי אותה אליי כשגבה מופנה אליי והמשכתי לנשק אותה, מהכתף עד לצוואר. היא הסתובבה אליי כשעינייה עצומות והצמידה את שפתייה אל שפתיי ונשקה אותם ברכות.
"תסיים את השיחה." היא לחשה לי כשחיוך שובב פרוס על שפתייה כשהתנתקנו ונכנסה לרכב. אין אני מטורף עליה!
"אתה מקשיב לי? שי?!" שמעתי את אבא שלי מתחרפן.
"מה?" שאלתי אותו בחוסר סבלנות.
"איפה אתה? אני מחפש אותך כול היום." הוא שאל אותי עם קול מלא בכעס ודאגה.
אני זה שאמור לכעוס עליו, ראבק הוא זה ששיקר לי. ידעתי שאם אני אמשיך את השיחה הזאת זה לא יגמר טוב.
"להזכירך אני הבכור שלך, את ההטפות מוסר האלה שמור לקטנה שלך." אמרתי לו באדישות ניתקתי את השיחה וכיביתי את הפלאפון. פתחתי את הדלת של הרכב והתיישבתי על הכיסא לצד אורפז.
"כוסאימאשלו." מלמלתי בכעס וזרקתי את הפלאפון לתוך תא הכפפות.