טעויות , שינויים וחיות אחרות

אני זוכרת. זוכרת כאילו היה אתמול. ואותך אני זוכרת יותר מהכל. החיוך המושלם הזה שלך לצד גומות שטבועות בלחיים , והעיניים חומות כהות שמשדרות בטחון , וכנות. והצחוק , צחוק מתגלגל שיכול להימשך שעות , כמו של ילד קטן שהדבר הפעוט ביותר גורם לו . אני זוכרת גם את השיער שלך , תלתלים מבולגנים בצבע חום בהיר שאיכשהו כל תלתל נראה שייך בדיוק במקומו. איתמר . אותך אני לעולם לא אשכח , כי אתה היית האהבה הראשונה שלי.
*
קמתי בבוקר כמו כל יום רגיל מתהלכת כמו סהרורית מתנדנדת מצד לצד עדיין לא לגמרי ערה , שטפתי פנים , המים הקרים היו כמו גלים בים שכל כך אהבתי. גל ועוד גל אני מתיזה על פניי כדי שאתעורר , בסוף כשהרגשתי ערנית , כולי נוטפת מים שנמצאים בכל מקום במיוחד בעיניים השטתי את ידי אל מברשת השיניים מחפשת את הצבע הנכון. כחול של אבא אדום של אמא ירוק של רון והנה מברשת סגולה שהיא רק שלי. ניגבתי את הפנים עם מגבת מעט לחה , חייכתי אל המראה עם הגשר הכסוף שלי וניגשתי אל חדרי. "מה ללבוש, מה ללבוש" חוזרת ואומרת כמה פעמים , הוצאתי חולצה ועוד חולצה ומכנס ארוך ומכנס קצר וג'ינס כחול כהה וג'ינס בהיר , חצאית , גופיות וכל הבגדים נערמו על ריצפת חדרי. "אוייי שיט! שיט שיט שיט שיט!!!" נפלט לי קצת יותר מידי חזק . "תשמרי על הפה את שומעת אותי? " אמא צעקה לי מלמטה " טוב טוב סליחה אמא!" וגלגלתי עיניים לעצמי. אני בבעיה בעייתית במיוחד. יום ראשון ללימודים בבית ספר חדש ואין לי מה ללבוש לנעול לענוד או לגרוב . אני יודעת שזה קלישאתי להתחיל סיפור בבית ספר חדש אבל לצערי הרב , אני נאלצתי לעבור לתיכון "עמיתים" ובמקום להתחיל את השנה עם החברות שלי בתיכון שהייתי אמורה לעבור אליו , אני תקועה עם משפחה מעצבנת שהחליטה לעבור דירה ומשום מה הייתי חייבת לעבור איתם , וכמובן גם בית ספר. אז איפה הייתי? אני ביום הכי חשוב בחיי הקצרים , זה הזמן ליצור רושם , להכיר אנשים והדבר היחידי שאני יכולה להרשים עם הבגדים האלה הוא השולחן שבו אשב , רוב הסיכויים, לבד.
אמא נכנסה אליי לחדר והיא מתחילה בנאום הבוקר שלה: "תגידי מה זה כל הצעקות האלה שאני שומעת? וחוץ מזה את חייבת להזדרז , ארוחת הבוקר שלך מתקררת ואת תאחרי לבית הספר. רון כבר כמעט מוכן ואת אפילו לא לבושה! מה יהיה איתך? את חייבת למהר , את יודעת שאני שונאת אדישות ואת חייבת.." אמא הפסיקה את הנאום כשהיא סוף סוף הבינה שאני בוכה. "מה קרה נסיכה שלי? למה את בוכה? זה משהו שאמרתי? " " אמא אני לא רוצה ללכת לבית הספר הזה ! אני רוצה לחזור הביתה וללמוד עם חברות שלי. אני שונאת את המקום הזה , בטח כל הבנות יבואו עם בגדים ונעליים חדשות מאופרות ואופנתיות , ואני שהכי צריכה לבלוט ולהרשים בתור הילדה החדשה אראה כמו קופה עם בגדים משנת 1428 , ובקושי סומק שנתת לי לפני חצי שנה."
"בגלל זה את בוכה אהובה שלי? תאמיני לי יש לך מזל שאת יפה גם בלי כל הפוזות האלה של האיפור והבגדים , את כל כך יפה את לא צריכה את כל זה"
"אמא את לא מבינה שזה לא קשור למה שאת חושבת שאני צריכה או לא צריכה ? אנשים לא רוצים לראות בינוניות , ילדה יפה בלי איפור. הם רוצים לראות שלמות ואני מתערבת איתך שהבנות שיהיו בבית הספר הולכות להיות מאוד קרובות לזה" ניגבתי את הדמעות עם הידיים אבל זה לא כל כך עזר כי הן המשיכו להגיע "אדם ששואף לשלמות לעולם לא יגיע לזה , ואת צריכה להבין את זה כמה שיותר מהר. אבל אם כל הענייין הזה כל כך חשוב לך אני מוכנה לאפר אותך אבל לא יותר מידי! ויש לי חולצה חדשה שקניתי לא מזמן שאת יכולה לשים עם הג'ינס שדודה אסתי קנתה לך ליום ההולדת " ומתחת לכל הדמעות והאף האדום הופיע חיוך . חיבקתי את אמא שלי ולחשתי לה באוזן "תודה" .