'אישה שלי אני מוכן לתת לך את כולי' פרק 25

נ.מ של אדיר
עברו ארבעה חודשים מאז התאונה של לינור ועדיין כלום לא השתנה,אני אצלה כל יום כל היום.
אני מרגיש נורא,כאילו לקחו את הלב שלי וניפצו אותו,כל כך כואב לי לראות אותה ככה.
"אדיר תלך הבייתה לנוח" ענבל התיישבה על הכיסא לידי,הנדתי בראשי לשלילה
"אני לא זז מכאן" מלמלתי,היא נאנחה בייאוש,
"זה לא יעזור לך אם תמשיך לשבת כאן" תפסה בפניי,הסתכלתי עליה
"אני לא מסוגל" אמרתי בשקט "אין לי כוח כבר" הוספתי.
"אתה אוהב אותה" היא חייכה בהבנה,
"אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר" הדמעות עמדו בעיניי ואיימו לצאת בכל רגע
"אבל הבנתי את זה מאוחר מדיי,כי אני אידיוט" אמרתי בייאוש.
"אתה לא אידיוט" ביטלה את דבריי "אדיר..אתה צריך להמשיך לחיות כרגיל" אמרה,
"אתה לא יודע מתיי ואם לינור תתעורר ונכון שזה כואב אבל אתה צריך ללמוד להתמודד" הוסיפה.
"היי" אושר נכנס לחדר ונישק את ענבל,הוא הסתכל על לינור ששכבה על המיטה בעיניים עצובות ומיואשות.
"אני הולכת לקנות אוכל,אתם רוצים משהו?" ענבל שאלה,סימנו לה לא עם הראש והיא הלכה.
אושר התיישב על הכיסא לידי,העיניים שלו היו נפוחות מחוסר שינה
"למה אתה כאן בשעה כזאת?" אושר שאל,היחסים שלנו לא ממש השתפרו.
"רציתי לראות אותה" אמרתי,
"אני מצטער על הכל" אמר,הסתכלתי עליו
"גם אני מצטער" אמרתי בשקט וחיבקתי אותו,
"תמיד היית כמו אח שלי" אמר "וכואב לי להגיד את זה אבל אתה צריך להמשיך לחיות" הוסיף.
הם צודקים,אני חייב להמשיך בחיים שלי אבל..אני פשוט לא יודע איך.

נ.מ של ענבל
נכנסתי לחדר,אדיר כבר לא היה.
"איפה הוא?" שאלתי והתיישבתי ליד אושר,הוא הסתכל עליי כמה שניות
"הוא הלך" אמר בשקט,אני צריכה לדבר איתו.
"אני פשוט לא מצליח לעכל" אמר והסתכל על לינור ששכבה שם בעיניים עצומות,
"זה הדבר הכי קשה שיכול לקרות" אמרתי בעצב,אני כל כך מתגעגעת אליה
אני מתגעגעת לחיוך שלה,לצחוק,לזה שהיא אף פעם לא שפטה אותי ותמיד הייתה בעדי.
"איבדתי אח אחד,אני לא מסוגל לאבד גם אותה.כבר אין לי כוחות" אמר והחזיק בידה,
"היי" תפסתי בפניו והפנתי את מבטו אליי "לא משנה מה יקרה אני כאן ויש לך אותי" חייכתי חיוך קטן
"אני אוהבת אותך ואני לא מתכוונת לעזוב אותך לבד" נישקתי אותו.
"את מדהימה,את האור היחיד שנשאר לי בחיים" אמר.
"אני הולכת לנוח קצת,נשארתי כאן עם אדיר כל הלילה" אמרתי "אני יחזור בערב" הוספתי,
הוא הנהן ונישק אותי נשיקה קטנה על השפתיים.
נכנסתי הבייתה בעייפות,אדיר ישב בסלון ובהה בנקודה לא ברורה.
"היי" התיישבתי על השולחן מולו,הוא הסתכל עליי בשקט.
"אתה לא הולך לישון?" שאלתי,הוא הניד בראשו לשלילה
"ענבל..החלטתי לעזוב" אמר אחרי כמה דקות של שקט,הסתכלתי עליו בתדהמה.
"אני חוזר לחיים שלי בח"ול" הסביר,
"אם זה מה שיעזור לך,אני בעד" מלמלתי,אני רוצה שהוא יחזור לחיים הנורמליים שלו והם מחוץ לבית חולים.
"מתיי אתה מתכנן לעזוב?" שאלתי בשקט,
"בעוד שבוע" אמר.