אישה קשוחה- פרק 1.

השמש שהכתה בפניה הקטנות של מלאני, הדגישה את תויי פניה העדינים ואת עיניה העמוקות, והעבירו פסים של ברק על שיערה השחור והמתולתל. אימה ניגשה למיטתה.
"מאל…" היא לחשה לה. וזו הקטנה, פתחה את עינייה הגדולות לרווחה. "קומי, כבר בוקר." היא לחשה לה בעדינות.
"אני יודעת" מלאני אמרה בקול מתרגש. "זה היומולדת שלי היום" היא חייכה חיוך ענק, מזיזה תלתלים סוררים מפניה, מנסה לרדת ממיטתה, כמעט ונופלת על פניה בגלל בובת הפו הדב הגדולה שהייתה זרוקה צמוד לקצוות המיטה. אימה תפסה אותה שנייה לפני שזה קרה, מרימה אותה גבוה, נושקת על לחייה. "בוקר טוב ילדת יומהולדת."
"בוקר טוב אימת יומהולדת" היא אמרה לה חזרה ושניהם צחקו. גבריאלה, אימה של מלאני הקטנה, הניחה את מלאני חזרה על הרצפה וזו פסעה במהירות לעבר האמבטיה, וגבריאלה בעיקבותיה.
מאלני הקטנה עלתה לאט על השרפרף הלבן וקצוות פניה החלקות השתקפו במראה הנקיה.
תוך דקות אחדות היא כבר פסעה החוצה, תלתליה הארוכים אסופים לקוקו גבוה וחיוך רחב נמתח על פניה. היא םסעה פסיעות קטנטנות למטבח, עולה על שרפרף ואז על כיסא גבוה עד שנגלתה בפניה עוגת קצפת לבנה. שכתוב עליה בוורוד 5 ענקי. היא חייכה חיוך מתוק.
"מזל טוב מאלי" היא שמעה את קולה של גבריאלה מאחוריה. "תודה מאמה" היא לחשה לה חזרה.
***
כמעט 7 שעות שקטות היו לגבריאלה עד ששמעה את קולה של מלאני מבעד לדלת הפלדה הכבדה. היא פתחה את הדלת ומאלני הקטנה נכנסה לבית בריצה. הקוקו המתוח שנאסף בבוקר היה עכשיו רופף, השמלה העדינה הייתה מקומטת, והפנים הרחבות שלה היו מרוחות בחיוך גדול. וגם בקצת שוקולד.
"מאלי," היא אמרה, ומאלני נעצרה במקומה, מפנה את מבטה לעבר אימה.
"מאלי, זוכרת שאמרנו שהיום נלך למסעדה ההיא שאת אוהבת כדי לחגוג לך?" היא אמרה ומאלני הנהנה בראשה ותלתליה קפצו כמו תמיד.
"אז… אנחנו נלך מחר במקום היום טוב מאלי?"
"טוב אמא" היא אמרה ועיניה הגדולות נפתחו לרווחה. "למה?" היא לחשה.
"כי…" גבריאלה התיישבה על הספה והושיבה את מלאני הקטנה עליה. "כי היום לדודה יש חתונה ואני ואבא נלך ואת תהיי אצל מרי אוקיי?"
"מרי?" מאלני שאלה וגבריאלה הנהנה בראשה. "הדודה הזקנה של אבא?" היא שאלה שוב בקול מאוכזב. "יש בעיה מאלי?" "אני לא אוהבת אותה אמא…" היא אמרה ומוללה את קצוות החצאית הקטנה באצבעותיה.
"אני יודעת מאלי, אבל אין ברירה אחרת… ואנחנו נלך ומהר מהר נחזור, ובדרך נקנה לך את הפחזניות שאת אוהבת טוב?"
"טוב אמא…" היא לחשה בשקט, בזמן שהדלת נפתחה וסאם, אביה של מאלני נכנס והדביק נשיקה למצחה.
***
השעה הייתה 2 אחר חצות, כמעט שמונה שעות מאז הגיעה מלאני הקטנה לביתה של מרי המבוגרת. היא ישנה עכשיו, וחיוך של מלאכים פרוש על פניה. ורק מרי הסתובבה מצד לצד וארשת של דאגה פרושה על פניה.
כבר מאוחר.
"דאני," היא נגשה לבעלה בלחישה רמה. "אתה חושב שקרה משהו?" היא אמרה ופניה שידרו אימה.
דאני ניגש למכשיר הטלוויזיה הישן והדליק אותו, והסתובב לעבר הספה. "עוד רגע נדע," הוא אמר בעודו מתיישב על הספה, מסובב את פניו שוב לעבר מכשיר הטלוויזיה, ועינייו נפתחות לרווחה.
השעה הייתה 02:34 לאחר חצות, ועל המסך הוקרן משדר חדשות של השעה האחרונה. המילים היחידות שהם ראו היו "תאונה", "פצועים" ו… "מתים"
"אלו הם?" היא שאלה אותו בלחישה חלושה, ועשרת התמונות שהוקרנו באותו רגע על המסך תחת הכותרת 'נפטרו' ענו על שאלתה, כשבינהם, נמצאו תמונותיהם של אחיינה ואשתו המנוחים.

"למה אמא על המסך" הם שמעו את קולה של מלאני הקטנה. "ולמה את בוכה דודה?"
"אל אלוהים…" היא לחשה וחיבקה את מלאני חזק.
"תחייכי דודה, אמא תמיד אומרת שאם אף אחד לא מת אז אין סיבה לבכות" היא לחשה, לא מודעת למשמעות של המילים שאמרה עכשיו, לא יודעת כמה חייה עתידים להשתנות.
"דודה, את יודעת שאני בת חמש היום? נכון שאת לא תשכחי את היום הזה אף פעם לעולם?" היא שאלה.
"נכון, מאלי, את צודקת, אני לא אשכח את היום הזה לעולם, מאלי" היא אמרה והסתכלה על הקטנה, שעיניה כבר היו עצומות וראשה מונח על הספה הרכה. ושנייה לפני שחבה שהיא נרדמה, מלאני הרימה שוב את ראשה ואמרה: "דודה, אמא הבטיחה שהיא תביא לי פחזניות, אז תשמרו לי אותם במקרר, ואני אוכל אותם מחר טוב?"
"טוב" היא לחשה, ודמעה זלגה מעיניה.
***