אין שם

"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי.
"תמיד." הוא ענה, העיניים שלו נוצצות, "אני תמיד אוהב אותך."
"אז למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד?"
"בגלל אבא שלך." ענה בקול רועד, ראיתי שהוא מהסס, לא יודע מה לעשות.
"למי אכפת מאבא שלי?"
"לך, אמור להיות."
"אבל לא אכפת לי." אמרתי, "אני או-"
"אסור לך."
"לאהוב אותך או להגיד את זה?"
"גם וגם. אבא שלך יפגע בך, אני לא רוצה את זה. אני עובר והכול יישכח במהירות."
"אני לא אחיה בלעדייך."
"אין ברירה."
"יש ברירה. תן לי לאהוב אותך." אמרתי בשקט. הוא מצמץ פעמיים, נלחם בדמעות. בחיים לא אהבתי אותו כמו שאהבתי אותו עכשיו. "זה לא יעבור, זה לא יישכח. אני תמיד אוהב אותך."
"אסור לך." הוא אמר שוב. "אסור לנו. אבא שלך-"
"למי אכפת מאבא שלי?!" צעקתי, עמדתי לצעוק עליו שאני בחיים לא אתן לו לעזוב אבל נשברתי, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
"אני- אני צריך ללכת." הוא אמר בשקט, מעיף מבט אחורה. המכונית של המשפחה שלו צפצפה, כנראה ההורים שלו. הוא הסתכל עליי. רציתי להתחנן שיישאר, שלא יעזוב אותי, שלפחות ייתן לי חיבוק אחרון. אבל זה היה יותר מדי בשבילו, הוא פשוט רץ החוצה.
ואני נשברתי. נפלתי על הברכיים ונתתי לדמעות לזרום לי על הלחיים. חיכיתי כל כך הרבה זמן להגיד לו, עכשיו זה בחיים לא יקרה. עצמתי את העיניים חזק, "אני אוהב אותך."