אין שם – פרק 1

מנקודת המבט של סופי –

"ברנדון!" נעמדתי מולו והוא קפץ במקומו. "סופי! משוגעת! אני מתכתב עם קאסי!" אמר וחזר לשבת בכיסאו, מתקתק על מסך הטלפון. "אתה בכלל מקשיב לי?" שאלתי וכשהוא לא ענה נאנחתי. מחאתי כף מול פניו והוא הרים את מבטו אליי. "אז אתה בא? דין וקלואי מחכים לנו." איבדתי כבר את כל הסבלנות שלי בנוגע אליו. כשהוא מתחיל להתעסק עם האייפון הזה הוא לא מפסיק. "מה?" הוא נראה מבולבל. "תגיד, לא הקשבת לי בכל השעתיים האחרונות?!" צעקתי, הוא עלה לי על העצבים. עכשיו כבר ארבע וחצי, בחמש אנחנו כבר אמורים להפגש עם דין וקלואי בפארק! הוא הניד בראשו במבוכה. 'חסר סיכוי', חשבתי. ברנדון הוא אחי הגדול, הוא בן 19 וחצי. הוא עובר לגור עם דוד שלנו בארץ אחרת, ואנחנו מארגנים לו מסיבת פרידה שהוא אפילו לא יכול להתייחס אליה. הוא שקוע בטלפון הזה שלו כל היום! ניסיתי לתפוס את הטלפון שלו אבל הוא ניסה להרחיק אותו ממני, הטלפון כמעט נפל אבל ברנדון מיהר לתפוס אותו, לתקתק עוד כמה אותיות ולהכניס אותו לכיס של הג'קט השחור שלו. גררתי אותו לסלון ובדקתי את עצמי במראה הזהובה, הייתי לבושה בחולצה לבנה וג'ינס חלק, שיערי היה אסוף לקוקו גבוה ונעלתי נעלי עקב שחורות. פיזרתי את שיערי הבלונדיני והוא גלש עד החזה, הבטתי בשני הפסים הסגולים שצבעתי בו לא מזמן. חייכתי. הבטתי בברנדון ועל שיערו השחור, הזזתי קווצת שיער מרדנית מעיניו הירוקות, הסתכלתי על גופו המוצק, תוצאה מאימונים מפרכים ויומיומיים. חיבקתי אותו. הוא היה קצת מופתע אבל חיבק אותי בחזרה. דמעה בוגדנית זלגה מעייני ומיהרתי לנגב אותה, אני אתגעגע אליו כשהוא לא יהיה פה. "זה בסדר, זה רק לחודשיים," הוא אמר בקול מרגיע ומשכתי באף. "אני אתגעגע אליך, אח גדול." התחבקנו עוד קצת והתנתקנו, הוא לקח את ידי וחייך. "בואי, דין וקלואי מחכים לנו, לא?" אמר בקול צפצפני. "היי, זה לא הקול שלי!" חייכתי. פתחתי את דלת הברזל ויצאנו לכיוון הפארק, דין סימס לי שהם כבר שם. ברגע שהגענו הדבר הראשון שראיתי זה השיער הורוד של קלואי, שייחד אותה מכל האנשים והלכנו לכיוונה. "קלואי!" צעקתי לה, היא הסתובבה וחייכה את החיוך הקורן שלה, לעומת עייניה הכחולות שנראו כעוסות. כשהתקרבנו היא התחילה לצעוק, "עכשיו כבר חמש ושלוש דקות! איחרתם! אני מקווה שהבאתם אתכם שוקולד." גיחכתי. כזאת היא, זללנית, למרות שלא משנה כמה תאכל היא תשאר רזה. ותאמינו לי, היא אוכלת הרבה. "לא, לא הבאנו שוקולד. אבל אם הגענו אז כדאי שנמהר, לא?" הנמכתי את קולי ולחשתי, "המסיבה מתחילה בשש. צריך עוד לארגן הכל." היא הנהנה והסתכלתי באייפון על השעה, היה כבר חמש וחמישה, התחלנו ללכת. חשבתי על מי שיהיה במסיבה, יהיו שם כמה חברים של ברנדון וקאסי, החברה שלו. הסתכלתי על דין, שיערו הג'ינג'י התנופף ברוח ומבלי משים עברתי להסתכל על גופו השרירי. הוא שם לב שאני בוהה בו וגיחך. "את אוהבת את מה שאת רואה?" שאל בנימה עוקצנית והזעפתי פנים. "לא," השבתי באותה הנימה. הפעם זה היה תורו לזעוף. "וואו, חבר'ה, אווירת קרב נהייתה פה! עוד מעט תירקו אש אחד לעבר השנייה. תשתחחרו קצת," קלואי נדחפה בינינו, "אנחנו עוד מעט מגיעים." היא חייכה. נאנחתי, השעה כבר הייתה חמש ועשרים, המשכנו ללכת. שארית הדרך עברה בשתיקה.