אין שם עדיין פרק 2 חלק ב'

היי לכולם
הפרק האחרון שהעלתי הוא פרק 2 חלק א' ולא פקר 3 סליחה על הטעות אז זה פרק 2 חלק ב'
בגלל יום העצמאות החלטתי לעלות פרק. אני אישית מאוד אוהבת את הפרק הזה ואני מקווה שגם אתם תאהבו.
תהנו :)
אם מישהו היה בא אליי ואומר לי איך יראו חיי כעת הייתי צוחקת לו בפנים ומעיפה לו סטירה. אבל בחיים לא ידעתי שזה מה שיקרה, מישהו שפגשתי אותו חשבתי שהוא הבן אדם הכי דוחה בעולם כולו ושלפני רגע שנאתי אותו עד כאב אבל עכשיו אני מתנשקת איתו, וכולם מסתכלים עליינו, הוא מבקש רשות להיכנס לפי והרחיב אותו. הייתי בעולם משלי, לא יכולתי לחשוב בהגיון רב כשאני נמצאת בתוך סערה. שהתנתקנו חיוך רחב מאוזן לאוזן מרוח על פניו היפות ושערו היה מבולגן מנשיקה סוערת. הוא הסתכל לצדדיו ולבסוף אמר לי
"אני חייב ללכת, נדבר על זה בהמשך היום" ונתן לי נשיקה חטופה על הפה ונעלם מהמקום כאילו לא היה בו לפני רגעים אחדים. נגעתי על שפתי באיטיות מרגישה את חמימות שפתיו שנשארו על פי ועם זאת התקדמתי לכיתה והתיישבתי במקומי ליד חברתי. היא ראתה שמשהו עובר עליי אך לא רציתי להגיד לה כדי שהיא לא תחפור לי על כך שאני לא בסדר שנישקתי אותו למרות שזאת לא האמת אלא הוא דחף אותי לקיר, כך שלא הייתי כל- כך במצב של התנגדות. בנשיקה הזאת הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, לא טעות ולא שום דבר. אבל זה נגמר, נגמר מהר . ועכשיו אני צריכה לחזור להיות אני. לשכוח את העניין הזה ולהמשיך הלאה.
"לא, לא קרה שום דבר מיוחד. התאמנת לבוחן שיש היום?" שאלתי אותה והי נתקפה פחד איום על החדשות שסיפרתי לה זה עתה עד שהיא דפקה עם ידה על ראשה ומלמלה לי כל הזמן על כך שהיא הולכת להיכשל בעודי צוחקת ומסוחררת בכך שהיא הולכת ימין ושמאל שלצידי השולחן. הושבתי אותה לידי והתחלתי ללמד אותה את החומר בקצרה בזמן שנותר לי, כמובן, עד שהמורה תבוא ותתחיל אך זמני תם כששמעתי את המורה מבקשת מאיתנו לעמוד. הבטתי על חברתי הטובה וחייכתי לה חיוך מתנצל והיא חייכה אליי בחזרה במבט שאומר 'זה בסדר'.
התיישבנו במקומנו והמורה הוציאה מתיקה את הטפסים של הבוחן, כולנו ישבנו דרוכים, אחדים מן התלמידים עוד למדו מהספר לפני המורה אך אני נשמתי עמוק, מנסה למחשבות לא רצויות להעלם ממוחי, ובמיוחד על הנשיקה הסוערת. הייתי שקועה במחשבות ולא שמתי לב לעובדה שהמבחן כבר התחיל והמורה מחלקת לכל אחד מן התלמידים את הטופס ולאחר מכן מאחלת להם בהצלחה. שהיא הגיעה אל השולחן שלי ושל חברתי המורה הגישה את הטופס קודם כל לה ואחר לי אך אחרי שהיא הגישה לי אותו היא התכופפה מעט ולחשה לי שרק אני אשמע
"אני סומכת עלייך ל- 100, תבואי אליי אחרי המבחן יש לי כמה דברים לדבר איתך עליהם. אבל בכל מצב תדעי שאת התלמידה האהובה עלי" אמרה לי ולבסוף היא חזרה לעמוד יציב ואיחלה לי בהצלחה בקול רם כמו לשאר. בתחילה, הבטתי על כל השאלות שנכתבו בכתב קריא על הדף, בסך הכל היו 12 שאלות אחר כך לקחתי ברישול את העיפרון והתחלתי לענות. שאלה אחר שאלה, לכל שאלה השקעתי זמן ומחשבה על השאלה עצמה וניסיתי לדחות הפרעות מיותרות מראשי. כעבור שעה שסיימתי לבדוק את המבחן לפחות 5 פעמים הגשתי אותו למורה והיא הסתכלה על הדף ברפרוף עיין ולאחר מכן הנהנה אליי בחיוך
"תקשיבי, את תלמידה ממש מעולה שלי. את משתתפת תמיד ומוציאה לא פחות מ-100" שיבחה אותי ואני הסמקתי ממבוכה. היא שמה לב שלחיי אדומות מסומק קל ועצרה את שלב המחמאות והגיעה לפואנטה
"אני ממש מצטערת על כך שלא אראה אותך יותר פה, את תהיי חסרה לי ולבית הספר המון. אני גם רואה אותך עם חברתך ועם עוד חברים וחבל לי בשבילך שפה המסע שלך בבית הספר נגמר" אמרה ואני פערתי את עיניי מבולבלת לגמרי ממה שהמורה אומרת לי
"אני……, אני לא מבינה מה את אומרת לי בעצם" גמגמתי והאמת, לא שיקרתי באמת לא הבנתי לאיפה השיחה הזאת מובילה
"את עוזבת את הבית ספר ואת העיר בשבוע הבא"