אין עדיין שם- פרק 2 – עונשים

נקודת מבט ניק-
נכנסתי לכיתה, רוב התלמידים כבר התיישבו במקומותיהם. חיפשתי בעיניי מקום פנוי, היה רק מקום אחד כזה, לבד, בשולחן העומד בפינת הכיתה. צעדתי באיטיות אל השולחן הריק כשמבטי התלמידים נעוצים בי. כמו בכל בית ספר חדש שביקרתי בו הבטתי בבנות, היו יפות אבל אף אחת לא הגיעה לרמה של אותה נערה חומת השיער. "היוש" נשמע קול גבוה. הסתובבתי, זאת הייתה נערה יפה, יותר מחומת השיער, שיערה הזהוב פוזר על כתפייה ועיניה החומות ננעצו בגופי. "היי… וש?" פלטתי מפי, הנערה צחקה, אותה אני רוצה. "את שואל או אומר?" גירדתי בראשי במבוכה. "אני…" מאוחר מדי, המורה נכנסה, שיערה הכתום נאסף לגולגול גבוה ומשקפיים קטנות ועבות מסגרת עיטרו את עיניה. "תלמידים, תלמידים!" אמרה בקול צורם. הכיתה השתתקה, גם אני. היא סרקה את הכיתה. "איפה גברת אביגדור?" שאלה זעופת פנים. הנערה זהובת השיער הרימה את ידה. "כן מלודי?" נתנה לה המורה את רשות הדיבור. 'מלודי' חשבתי 'שם נחמד'. "אולי היא הלכה להוציא קרציות…" אמרה בלעג. הכיתה פרצה בצחוק מתגלגל. "סליחה, מלודי, צאי החוצה לחדר המנהל בבקשה" צעקה המורה, מנסה להתגבר על הצחוק הרועם. מלודי גלגלה את עיניה בזלזול וקמה ממקומה, אך לפני שהספיקה להגיע פתח הכיתה, הדלת נפתחה. הנערה חומת השיער נכנסה לכיתה במבט מזלזל. היא פסעה אל שולחני בלי לאמר מילה. "מה הוא עושה במקום שלי?" שאלה לבסוף. "ככה את נכנסת לכיתה? בלי לבקש סליחה, בלי להסביר? לכו את ומלודי לספסל המנהל, חבל שכך פתחתן את השנה" אמרה המורה בקול מתנשא. הנערה נאנחה ונעצה מבט חד במלודי. לבסוף היא יצאה מהכיתה בכעס, טורקת את הדלת.
נקודת מבט מאיה-
אני לא מאמינה! ללכת לחדר המנהל ביום הראשון של הלימודים, ועוד עם מלודי? אני שואלת את עצמי אם יכול להיות גרוע יותר… צעדתי במסדרון שהואר בעזרת הנברשות הגדולות של בית הספר. הבטתי לאחור, מלודי התעסקה בשיערה הזהוב, לפעמים אני מתפלאת כמה היא שיטחית. הייתה שתיקה בדרך לחדר המנהל, עד שהגענו למבואת הכניסה. "אל תתלהבי שאני באה איתך, תקחי את זה כמתנה, תחשבי שבעוד כמה שנים תוכלי להגיד שאת הלכת לחדר המנהל ביחד עם מלודי מרידט". אמרה באדישות. הרגשתי את זעמי מתפשט בגופי. "שאני אתגאה בך?!" צעקתי. "אולי אני אספר על העונש שלנו אם ישאלו אותי מה הקושי שלך בילדות" אמרתי בהתחכמות. "אני לא חושבת שזה הקושי, אולי זה שאין לך חברים." לא האמנתי למה שהיא אמרה. פי הפעור נמלא מילים. "מי את שתגידי את זה, אין לך חברים, רק חבורת שפוטים מלוקקים!" צעקתי, היא רק גיחכה ועקפה אותי היישר לחדר המנהל. "חכי חכי מלודי" מלמלתי בשקט. "איתי לא מתעסקים".
***
מלודי ואני יושבות על הספסל שליד החדר של המנהל ג'ים. המורה שלנו, טינה, מדברת איתו כבר עשר דקות שלמות. "נו כבר" מלמלתי. מלודי רק גלגלה את עיניה. לבסוף דלת החדר נפתחה. טינה יצאה מהחדר עם חיוך. 'אוי לא' חשבתי וצפיתי בג'ים מתקרב אלינו זעוף פנים. "מלודי ומאיה, אליי לחדר" אמר בכעס ונכנס לחדרו. נכנסתי לחדר בצעדים איטיים כשמלודי אחריי. ג'ים התיישב מאחורי שולחן עץ רחב. הוא הושיט את ידו לכיוון שני כיסאות והזמין אותנו לשבת. עשינו כמבוקשו. "מלודי ומאיה, מלודי ומאיה…" הוא מלמל והביט במחשב שהונח על השולחן. "נתחיל איתך מלודי" אמר לבסוף והסיט את מבטו מהמחשב היישר אל פנייה של מלודי. "טינה אמרה לי שלעגת למאיה באמצע השיעור, זה נכון?" מלודי הנהנה במבוכה וחיוך עלה על פניי. "אל תמהרי לחייך גברת מאיה" פנה אליי ג'ים, איך הוא שם לב לחיוך? "את איחרת לשיעור והתחצפת למורה, נכון?" הנהנתי באי רצון מופרז. הבטתי לכיוונה של מלודי, היא חייכה בהנאה לשמע מילותיו של ג'ים. "בשל מעשיכן, החלטתי לתת לכם עונש חינוכי ותואם את ערכי בית ספרנו" הבטתי בג'ים במתח. "שתיכן עומדות לצבוע את התפאורה להצגת תחילת שנה שתיערך באוקטובר!" הוא אמר בחיוך והניף את ידיו לצדדים. "מה?!" זעקנו שתינו. "אבל המנהל…" התחלתי להגיד, אך לפני שהספקתי לסיים את משפטי מצאת את עצמי מחוץ לחדר המנהל.