~אין לי עוד שם לסיפור~ הקדמה + פרק 1

שמי הוא אמנדה גריי,אבל חברותיי קוראות לי אמה.
אני בת יחידה עם הורים גרושים, אני גרה עם אמא שלי..אני בת שש עשרה.
יש לי שיער שטני חלק מלמעלה וגלי למטה, אני בעלת עיניים אפורות\ירוקות.
אני לא יכולה להגיד על עצמי שאני רזה, אבל גם לא כל כך שמנה..באמצע.
יש גם כן את החברה הכי טובה שלי היילי בראון, יש לה שיער בלונגידני זהוב ארוך וחלק,
יש לה עיניים ירוקות בהירות והיא דיי רזה…
היא מכחישה את העובדה שהיא יפיפיה, אנחנו חברות כבר עשר שנים.
סך הכל יש לי חיים רגילים של נערה רגילה,..
הבעיה היחידה היא…שעוד יומיים בלבד אצטרך להפרד מכל מה שהכרתי, ולעבור לעיר שבכלל בקצה השני של הארץ!

~פרק 1~
ארזתי את חפציי באי רצון, דחפתי את בגדיי וחפציי בכוח תסכול וכעס!
כל פריט שהרמתי כמעט גרם לי לבכות, שמעתי את צעדיה של אמי וניגבתי מהר את הדמעות מעיניי.
"מתוקה שלי סיימת לארוז את הבגדים?" שאלה ועזבה את כל עיסוקיה
תקעתי מבט כועס, לא הסתכלתי עליה אפילו והמשכתי לדחוף דברים לתוך המזוודה, היא התקרבה אליי והתכופפה
"אני יודעת שזה קשה לך אבל יש לנו המון בעיות כאן…שם הבית יהיה יותר גדול, תהיה לי עבודה ושכר יותר טוב..את תכירי חברות חדשות בבית הספר החדש שלך.."
"אבל אני לא רוצה את כל זה!" קטעתי אותה על סף בכי
הייתה שתיקה של כמה שניות
"אני לא רוצה חברות חדשות ובכלל בית ספרק חדש! אני לא רוצה בית גדול..טוב לי כאן! למה אנחנו לא יכולות להשאר..?" שאלתי בבכי , היא באה וחיבקה אותי חזק..
היא ניתקה את החיבוק ואחזה בזרועותיי
"אני מבטיחה לך, הכל יהיה בסדר." אמרה בחיוך רחב , קמה ויצאה מהחדר.
שמתי כמה חפצים אחרונים בתוך המזוודה וסגרתי אותה.
"מזוודה שניה מוכנה לדרך! עוד שתיים נותרו.." גיחכתי ,החלטתי לעשות הפסקה.
ניתקתי את הטלפון מהמטען והתקשרתי להיילי
"היי." אמרתי כשענתה
"תגידי את בסדר?! מה את מתקשרת באמצע שיעור? הייתי חייבת לתרץ שזאת סבתא שלי מבית החולים שוב!" לחשה, גיחכתי ושמעתי אותה צוחקת בצד השני של הקו,
הזלתי דמעה וחשבתי על העובדה שבקושי נראה את אחת השניה..
"אמה..?? אמנדה!" שאלה בטון מבוהל, לא הייתי רגילה לשמוע אותה קוראת לי אמנדה..
"אה..?? כן..כן." מלמלתי וניגבתי את הדמעה
"טוב, יש לי שיעור אז.." מלמלה
"אהה..טוב בסדר." אמרתי וניתקת.
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני מעדיפה להיות בבית הספר מאשר לארוז עוד שתי מזוודות!" מלמלתי ,
יצאתי מהחדר וירדתי לסלון , אמי ישבה על הספה ודיברה בטלפון, התיישבתי לידה וחיכיתי שתסיים את השיחה, כעבור דקה היא סיימה והסתכלה עליי בחיוך
"קרה משהו..?" שאלתי
"לא הכל בסדר, רק מתרגשת למעבר מחרתיים." אמרה, שתקתי.
"אז רצית לדבר איתי על משהו מתוקה?" שאלה
"אני יכולה ללכת לבית הספר..?" התחננתי
"אמנדה אני מאוד.."
"אני מבטיחה לארוז ברגע שאני אגיע הביתה!" קטעתי אותה
"אני מאוד מופתעת שאת רוצה ללכת לבית הספר.." אמרה וצחקקה, גילגלתי עיניים
"בסדר." אמרה בחיוך
"תודה תודה תודה!" אמרתי וחיבקתי אותה, עליתי מהר למעלה והחלפתי בגדים , לקחתי את התיק שלי וירדתי.
"אמא אני רק צריכה אישור לזה שאני מגיעה באיחור." אמרתי לה בהתלהבות
היא לקחה פתק ורשמה שם את האישור.
"הנה מותק, תהני!" אמרה ונופפה לי לשלום בעודי רצה החוצה לכיוון בית הספר.
נכנסתי במהירות ועליתי לקומה השניה בא נמצאת הכיתה שלי, כשהגעתי נעמדתי מול הדלת ורעדתי קצת, המון תחושות נכנסו לתוכי..שמחה, עצב , אושר ..
"הכל בסדר אמנדה?" שמעתי את קולו של זאק מאחורי (ילד מהכיתה)
נהייתי אדומה, לא הסתובבתי אליו..דיי חיבבתי אותו, הוא היה אחד האנשים שהכי קשה לי להיפרד מהם..
"א..אני ל..לא.." גמגמתי
"בסדר.." אמר בקול לא מבין ,הייתה שתיקה מביכה לכמה שניות
"את מתכוונת להיכנס?" שאל
"מ..מה? אה כן.." צחקקתי ופתחתי את הדלת, בלונים עפו עליי ושמעתי את כולם שרים לי.
לא הפסקתי לצחוק ולחייך למראה הבלונים, היו גם חטיפים ומוזיקה..
"מה?? מה זה..?!" שאלתי בפה פעור
"מסיבת פרידה." נעמד מולי זאק עם החיוך העקום והמושלם שלו.
התחלתי להזיל דמעות
"מה קרה..? את לא אוהבת?" באה היילי ושאלה בדאגה
"לא..פשוט..אתם כיתה מדהימה אוקיי…? והעובדה שאני לא אוכל להיות איתכם כאן.. פשוט.." אמרתי בדיכאון
"קדימה אמה! אל תהיי ככה! גם אני שבורה מזה אוקיי? אז בואי ננצל כל רגע! כל רגע שיש לנו ביחד!" אמרה בחיוך ונתנה לי בלון הליום ענק עם השם שלי, חשבתי כמה שניות על מה שהיא אמרה
"את צודקת, אני לא אתן לזה להשפיע עליי!" אמרתי וניגבתי את הדמעות
"בואי..!" אמר זאק ולקח לי את היד , עצרנו באמצע הכיתה והתחלנו כולם לרקוד לצלילי המוזיקה, אכלנו חטיפם וצחקנו..הבוקר הכי מושלם שהיה לי!