"אין לי את האומץ להגיד לך כמה שאני אוהב אותך – פרק 4

קמתי בשלוש בצהריים ולא ראיתי את אושר לידי.
ירדתי לסלון.
קיבלתי שוק רציני
ראיתי את אביתר מחזיק את אושר מהצוואר ומדביק אותו לקיר.
"מה אתה עושה??" צעקתי על אביתר.
"מה הוא עושה פה?? ישנתם ביחד?!" הוא צעק ועזב את אושר.
"סך הכל נרדמנו" אמרתי בחשש כשהוא התחיל להתקרב אליי.
"סך הכל?! ועים הוא היה עושה לך משהו?! תגידי את מטומטמת או שאת עושה את עצמך?!" הוא אמר ו.. הביא לי סטירה שממש כאבה לי.
"עזוב אותה" אושר צעק עליו.
פעם ראשונה בכל חיי שאביתר מרים עלי יד.
קיבלתי הלם.
כמעט ירדו לי דמעות אבל עצרתי אותם ורצתי לחדר.
סגרתי את הדלת ופרצתי בבכי.
בחיים לא בכיתי ככה. בחיים.
נ.מ של אביתר
אני התעצבנתי.
לא ראיתי בעיניים.
אני הרבצתי לה.. לא התכוונתי..
אני דאגתי לה..
אבל יצא שבסוף אני הכאבתי לה..
אני דפוק..
כל כך דפוק..
"מה אתה מטומטם?!" אושר צרח עליי.
"אתה אשכרה הרבצת לה! אתה מטומטם! בוא תפוצץ אותי מכות אבל אל תיגע בה!!!" הוא לא מבין מבין כמה הוא צודק.
בא לי למות!!!!!
"תביא לי בוקס" אמרתי לו.
"מה?" הוא שאל לא מבין.
"תביא לי בוקס אמרתי לך" צעקתי עליו.
הוא הביא לי בוקס חזק.
הגיע לי אז לא התלוננתי.
ירד לי קצת דם, אבל לא היה לי אכפת.
עליתי לנועם.
דפקתי לה בדלת.
"תיפתחי" אמרתי ברוגע.
היא פתחה והעיניים שלה היו אדומות וגם הלחי שלה הייתה עם סימן אדום של יד.
"מה זה ? יורד לך דם" היא שאלה ואמרה בדאגה.
"הכרחתי את אושר להביא לי בוקס" אמרתי.
"מה? למה?" היא שאלה בדאגה.
"כי הכאבתי לך.. ולא הגיע לך" אמרתי בקול מתנצל.
"סליחה.." הוספתי.
"אני סולחת.. אבל רק שתדע שזה כאב.." היא אמרה והרגשתי צביטה בלב.
"אבל אחרי הבוקס שאושר הביא לך.. הכל בסדר" צחקה.
צחקתי גם וחיבקתי אותה.
"אני אוהב אותך" נישקתי אותה במצח.
"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה ונתנה לי נשיקה בלחי.
"וגם אני צריכה לבקש סליחה.." היא הוסיפה.
"על מה קטנה שלי?" שאלתי לא מבין.
"אני ביקשתי ממנו לישון איתי.." היא אמרה והשפילה מבט.
הייתי קצת מופתע אבל הבנתי אותה.
הם לא ראו אחד את השנייה 4 שנים.
"את לא צריכה לבקש סליחה, זה בסדר.
מבין אותך" אמרתי וליטפתי את שערה.
"מבין אותי? חשבתי שתכעס עליי.." היא אמרה בפליאה.
"לא ראיתם אחד אחת את השני 4 שנים מבין אותך" אמרתי והיא חייכה אליי.
"הוא יכול לישון פה רק עוד כמה ימים?" היא שאלה.
הנהנתי.
"יש!!" חייכה ונתנה לי נשיקה בלחי.
נ.מ של אושר
"יש!!" שמעתי צעקה מלמעלה.
אחרי כמה דקות הרגשתי את נועם קופצת לי על הגב.
"אחח שמנה מה קרה?" שאלתי בצחקוק.
"אתה יכול לישון פה עוד כמה ימים" היא צעקה בחיוך.
יש!!!
"באמת?" שאלתי בחיוך.
היא הנהנה והורדתי אותה.
חיבקתי אותה וכשהתנתקנו היינו קרובים.
ממש קרובים.
חצי שנייה מנשיקה.
התקרבתי יותר.. כל כך רציתי את זה.
אבל היא התרחקה.
רגע מה עובר עליי?
ממתי אני חושב ככה על בנות?
צריך להמשיך לזיין ולזרוק וזהו.
אתה לא אוהב את נועם.
או שכן?