"אין לי את האומץ להגיד לך כמה שאני אוהב אותך" – פרק 2
"לדבר איתי על מה?" שאל אביתר והסתכל על איתי במבט בוחן.
"על נועם ו.." היא באה להגיד והשתקתי אותה.
"סתם.." אמרתי והסתכלתי עלייה במבט רצחני.
"סתמי אביה בוא לצד רגע" היא אמרה לו.
"בואי.." הוא אמר
נ.מ של אביתר
שוג לקחה אותי לצד.
"שמעת מאושר בחופש?" היא שאלה.
מה קשור אושר עכשיו??
"לא למה?" ניסיתי להישאר רגוע.
"כי אני.. אממ.. רוצה ש.. תסכים ל.. אושר ונועם לדבר" היא גמגמה בפחד.
פי נפער.
לא. לא. לא. אסור להם לדבר. לא.
"תבין, הם לא דיברו 4 שנים. פאקינג 4 שנים. אתה לא חושב שזה מספיק? אתה זוכר מה היה פעם שכל שנייה הם דיברו הם היו יכולים להיות אחלה זוג.. עד עכשיו אפילו." היא אמרה באכזבה ובכעס.
תאמת אולי היא צודקת, אני יתן להם לדבר.
אבל, זוג אני לא יתן להם להיות. אין סיכוי
"את צודקת" מלמלתי "אבל זוג הם לא יהיו" הוספתי בכעס.
היא הנהנה, חייכתי.
באמת מגיע להם לדבר, מאז שנגמר לנועם הסרטן הם לא מדברים. אפילו לא שלום.
התקשרתי לאושר.
"הלו" ענה, משהו מוזר בקולו כאילו הוא שמח כזה.
"מה קורה אחי?" שאלתי, לא נתקוף אותו נחכה קצת.
"אחלה מה.. מה רצית?" הוא שאל.
"לשאול אותך עם התגעגעת אלייה" שאלתי ועלה חיוך ענק על פניי.
"למי?" הוא שאל.
"לנועם" אמרתי. "זה בסדר אתם יכולים להתחיל לדבר" הוספתי אחרי כמה שניות של שתיקה.
"אני אוהב אותך אח שלי" הוא צרח לי בטלפון, דפוק.
ניתקנו, לא אחרי שהבאתי לו את המספר שלה.
חזרתי אליהם, וחייכתי.
"תתחברי לווטסאפ, כדאי לך.." אמרתי לנועם והלכתי.
אני גאה בעצמי.
נ.מ של נועם
אביה אמר לי להתחבר לווטסאפ, אז התחברתי לא ידעתי למה לצפות.
ואז קיבלתי הודעה, לא זיהיתי את המספר.
אוקיי. מוזר.
'התגעגעת או שזה רק אני?' שלח.
'מי זה' שאלתי.
'מישהו.. שלא דיברת איתו 4 שנים ושסוף סוף אח שלך הסכים שתדברי איתו. מה לא התגעגעת?' שלח. לא הבנתי מי זה.
ואז נפל לי האסימון.
רק עם מישהו אחד בכל חיי לא דיברתי 4 שנים.. אושר.
רגע.. אביה הסכים שנדבר.
קמתי מהר ממקומי.
"עם יהיה צלצול תיכנסו לכיתה אל תחכו לי" אמרתי ורצתי לכיוון אביתר.
בדקה שראיתי אותו קפצתי עליו בחיבוק ענקי. בהתחלה הוא נבהל, אבל כשראה שזאת אני חייך וחיבק אותי גם.
"באמת?" שאלתי.
"באמת" הוא אמר. חייכתי וחיבקתי אותו.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו כשהתנתקנו מהחיבוק. וירדה לי דמעה של אושר.
הוא חיבק אותי.
***** כעבור כמה שעות *****
קבעתי עם אושר שניפגש בפארק איפה שהספסלים של השכבות.
הגעתי לשם וראיתי מישהו יושב על הספסל.
לא ידעתי עם זה הוא אז השתעלתי.
"אחמ אחמ.." הוא הסתכל עליי.
הוא השתנה מאז מה שקרה.
אבל משהו אחד לא השתנה בו. העיניים.
רק הסתכלתי לו בעיניים וישר ידעתי שזה הוא.
"נועם.." הוא קם לכיווני.
הסתכלנו אחד על השנייה כמה שניות.
כדי לעכל שזה באמת קורה.
הוא התקרב עוד וחיבק אותי.
חיבקתי אותו גם אני.
"עמי התגעגעתי" הוא אמר.
כן עמי השם חיבה שלי.
"גם אני התגעגעתי אושי"אמרתי.
אושי שם חיבה שלו.
הוא צחק.
"איך את זוכרת בכלל שקןראים לי אושי?" הוא שאל כשהתנתקנו מהחיבוק
"ואיך אתה זוכר שקוראים לי עמי?" שאלתי חזרה.
"אף פעם לא שכחתי אותך" אמרנו באותו הזמן.
דמעה קטנה זלגה על לחיי.
אך הוא ניגב אותה.
"אל תיבכי כי זה כואב זה שובר לי את הלב" הוא התחיל לשיר.
סתמתי את פיו עם ידי.
"תסתום אחד עשרה בלילה" אמרתי בצחקוק קל.
"טוב טוב" הוא צחק גם והתיישבנו על הספסל שהיה קרוב אלינו.
"דבר אחד לא השתנה בך.." הוא אמר. הסתקרנתי.
"העיניים" הוא הוסיף.
"זה בדיוק מה שחשבתי מקודם. רק דבר אחד לא השתנה לשנינו. העיניים" צחקקתי.
הוא צחקק גם והסתכל עליי.
הסתכלתי עליו גם.
ואז..
תגובות (3)
בואנה זה ממש מזכיר לי את זגורי אבל לא אכפת לי כי זגורי זה אהבההההההההה אני מחכה שתכניסי את אביר של הסיפור ואני מאושרת ;) תמשיכיייי
תמשיכי!
קוראת חדשה
אני במתח תמשיכי מידדדדדדדד!!!