אין לי אהבה קטנה לתת לך – פרק שלישי

כול הסטודנטים באוניברסיטה ישבו, כינסו את כולם באולם הכנסים…מנהל האונברסיטה רצה לדבר איתם.. "בוקר טוב.."אמר המנהל למיקרופון "בוקר טוב.." ענו כולם "כמו שאתם יודעים מדי שנה מתקיימת פה תכנית חילופי תלמידים עם אוניברסיטות אחרות בעולם ולמרות שמידי שנה מאז ש הצטרפו אלינו ולנטינה תומס אנדרס לוס נטליה ומישל הם היחידים שטסו עד עכשיו,
אבל כמו תמיד ניתן הזדמנות גם לחדשים וגם לותיקים להוכיח את עצמם ולייצג את האונברסיטה בארץ אחרת…" אמר המנהל מחיאות כפיים נשמעו מכול עבר, אך החבורה שתקה כולם הסתכלו על ולנטינה
"אני לא הולכת השנה לשום מקום.." אמרה ולנטינה עם דמעות והלכה משם בעוד המנהל ממשיך לדבר,
כמעט כולם הסתכלו עליה,הם ידעו שהשנה היא באמת לא תרצה ללכת.., לוס ונטליה קמו ללכת אחריה אך תומס עצר אותן.. "חכו פה,אני אלך.." אמר להן,הן הנהנו והתיישבו בחזרה
ולה..חכי" צעק תומס ורץ אחריה, היא עשתה את עצמה לא שומעת..למרות ששמעה היטב,היא פתחה את שער הכניסה לאוניברסיטה ויצאה משם "ולה…לאן את הולכת?" שאל תומס ואחז בידה ,תומס..תעזוב אותי..אין לי כוח לזה,אני נשבעתי שבחיים שלי אני לא יעלה יותר על מטוס" אמרה ולנטינה בקרירות "נדבר על זה אח"כ..בואי נחזור" אמר תומס הוא נתן לה נשיקה במצח ואחז בזרועה כדי שיכנסו בחזרה "לא..תומס אני לא רוצה לחזור לשם,בבקשה" אמרה לו,היא שיחררה את ידה מידו וחיבקה אותו חזק "תומס..אני לא רוצה חזור לשם..בקשה,תיקח אותי למקום אחר" אמרה לו ופתאום החלה לפרוץ בבכי "טוב..אבל תפסיקי לבכות,בבקשה..אני לא יכול לראות אותך ככה" אמר לה,היא הנהנה והוא מחה את דמעותיה "בואי נלך לבית שלי.." אמר תומס,היא הנהנה שוב.. והם הלכו לכיוון רכבו של תומס..מזל שבא איתו היום

"הוא לא עונה.." הודיע אנדרס לבנות "שנייה,אני ינסה לולה.." אמרה נטליה וחייגה לולנטינה
צלצול נשמע מכיסה של נטליה והיא הוציאה משם את הפלאפון של בת דודתה, "שכחתי שהוא אצלי.." אמרה נטליה בחיוך ואנדרס ולוס צחקו "טוב,כול עוד היא עם תומס שבטוח כבר השיג אותה..הכול טוב.."
אמר אנדרס והן הנהו "הלוואי שהוא ישכנע אותה לטוס,כי כמו תמיד היא בטוח תצליח במבחן.."אמרה לוס "אני יודעת שהוא יצליח…לו מכולנו פה יש את ההשפעה הכי גדולה עליה" אמרה נטליה "הלוואי שאתן צודקות,אה..והמנהל רצה לדבר איתנו" אמר אנדרס "רק עם שלושתנו?? או עם כול החמישה??" שאלה לוס שישבה על ברכיו של אחיה "זה על ונטינה…" אמר אנדרס "אה..אז בואו נלך.." אמרה נטליה ולוס קמה מאנדרס,שלושתם הלכו למנהל…

"נכון הצלחת להשכיב אותה??בטוח הכרחת אותה.." אמר מאוריסיו ללואיס "כדאי לך לשתוק..אין לי כוח לשטויות שלך בבוקר" אמר לואיס "למי אמרת שטויות??" שאל מאוריסיו והתקרב צעד אליו "לך.." אמר לואיס והתקרב גם הוא צעד..מאוריסיו חזר אחורה… תמיד שזה קרה,מי שבסוף חטף היה הוא..
"כדאי לך לעוף לי מהעיניים" צעק אליו לואיס ומאוריסיו הלך משם,עצבני מתמיד..למה כ"כ פחד ממנו??
"לואיס..קרה משהו,למה איחרת ככה??אתה לא נוהג לאחר" אמרה המאפרת שנכנסה "לא קרה כלום..הלכתי לישון מאוחר והתעוררתי מאוחר" אמר לואיס "לאון(הסוכן) אמר לי להגיד לכם שבעוד שבוע בדיוק,הטיסה..ושתבדקו אם הכול מוכן..כי כאן הכול מוכן..ביום חמישי לפנות בוקר אתה מאוריסיו תצאו מפה עם הצוות כרגיל.." אמרה המאפרת "ראית את מאוריסיו?" היא שאלה אחרי שלואיס הנהן
"לצערי.." אמר לה,היא חייכה ויצאה מחדר ההלבשה..

"למה את לא רוצה לבוא?" שאל תומס ברכות וליטף את ראשה של ולנטינה שהיה על ברכיו "כי אני מפחדת.." לחשה ולנטינה "אין לך ממה לפחד,אנחנו איתך..אני איתך,אני מבטיח לך שאני לא יעזוב אותך אפילו לשנייה" אמר תומס "זה לא פחד כזה, אני מפחדת לעלות,לראות את הדבר האחרון שהם עשו לפני שנהרגו.." אמר ולנטינה ודמעה בודדה התגלגלה על פניה "ולה,אני יודע שקשה לך,את חושבת שלא קשה לי בגלל מה שהיה עם אמא שלי? ולאנדרס ולוס עם ההורים שלהם.. כי ארבעתם היו ביחד במטוס..עם עוד מאות אנשים,תחשבי שעכשיו הרבה משפחות בוכות על מישהו שנהרג,יש כאלה שנשארו בודדים שאיבדו את כול המשפחה..את לא היחידה שקשה לה..אבל תראי כולנו מתגברים על זה..למרות שהדבר היחיד שעשיתי עד לפני חצי שנה היה רק לבכות,את זוכרת..נכון?" הוא שאל והיא הנהנה והרימה את ראשה מרגליו,שניהים נשארו בוהים בבריכת הענקית בחצר ביתו של תומס "ואמא שלי,ההורים של אנדרס ההורים שלך היו רוצים לראות אותנו בוכים??" הוא שאל שוב והיא הנידה בראשה לשלילה "אני יודעת לא..אבל אני נשבעתי כבר בחיים לא לעלות יותר על מטוסים" אמרה ולנטינה "תפסיקי לענות את עצמך ולשחק את העקשנית,תבואי איתנו ותיראי שלא יקרה כלום.." אמר תומס כמעט בצעקה..
ולולנטינה נמאס כבר,למה אף אחד לא יכל להבין אותה??להבין מה עובר עלייה?
"תומס תעזוב אותי בשקט,אתה לא מבין אותי ואתה גם לא תבין בחיים…" צעקה ולנטינה ונכנסה לבית.
תומס נאנח בעצב ונשכב לאחור,הא כן הבין אותה,יותר ממה שהיא חושבת…הוא ידע שיוכל לטוס רק עם ולנטינה תטוס גם,אבל עם היא לא..אין לו בשביל מה..

"תודה..מייריה,ביי" אמרה ברברה בחיוך וניתקה את הטלפון "למה את ככה שמחה?" שאלה דניאלה
את חברתה "עוד שבוע,ביום חמישי אני טסה לספרד..להורים שלי" אמרה ברבי באושר "אבל אל תישכחי שאת צריכה להשגיח פה על החנות.." המשיכה ברברה "אל תדאגי,אני כבר רגילה שאת בורחת מאחריות על החנות שלך.." אמרה דניאלה וחייכה,ברברה צחקה והמשיכה לסדר את הבגדים שהזמינו בשביל החנות "איך היה בסוף עם לואיס?" שאלה דניאלה "לא יודעת,בלילה היה בסדר.." אמרה ברברה ולא סיפרה על הכמעט נשיקה,היא ידעה שהוא מוצא חן מאוד בעיני חברתה "ובבוקר הוא התעורר מסיוט והלך מהר.. בקושי הספקנו להחליף מילה.." אמרה ברברה, נזכרת בבוקר "אוף,אין לך את המספר שלו?" שאלה דניאלה באכזבה וברברה הנידה בראשה.

"ולה..את בסדר עכשיו?" שאל תומס בשקט והתיישב בספה,לצידה "עזוב..אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו.." אמרה ולנטינה שכול הצהריים לא הפסיקה לבכות "טוב..אבל תפסיקי לבכות כבר.." אמר לה תומס ועם ידיו מחה את דמעותיה. ולנטינה הנהנה וחיבקה אותו,הוא ליטף את פניה "אני צריכה ללכת,כבר מאוחר..ונטי בטח דואגת..לא דיברתי איתה עדיין" אמרה ולנטינה וקמה מהספה "דיברתי עם נטי ואנדרס עכשיו,אמרתי להם שאת פה ושלא ידאגו..כבר חשוך עדיף שתישארי" אמר לה תומס "אבל אני צריכה בגדים למחר וגם ללילה.." אמרה ולנטינה למרות שבסתר ליבה כן רצתה להישאר,מאוד.. "מה הבעיה?נגיד לנטי שתביא לך למחר ולהיום אני אתן לך.." אמר תומס וולנטינה הנהנה בחיוך "איפה אני ישן?אני עייפה.." אמרה ולנטינה ופיהקה,תומס חייך "תשני בחדר שלי.." אמר תומס "ואני אשן בחדר אחר.." הוסיף מיד כשראה את פניה של ולנטינה "אמ..תומס,איפה אבא שלך?הרבה זמן לא ראיתי אותו.." אמרה ולנטינה "הוא נסע,הוא אמור לחזור עוד יומיים" אמר תומס "אה..אוקי" אמרה ולנטינה ושניהם עלו למעלה…"אם את צריכה משהו, תגידי לי..אני בחדר מול" אמר תומס "אוקי..לילה טוב" אמרה ולנטינה "לילה טוב" אמר תומס בחיוך והלך משם,היא חייכה גם וסגרה את הדלת "הוא כ"כ חתיך,מצחיק חמוד,רגיש..פשוט מושלם" אמרה ולנטינה ונשענה על הדלת כשפנייה מופנות לחדר,היא נאנחה והלכה למול המיטה, אחרי שהורידה את בגדיה ונשארה עם תחתונים וחזייה בלבד תומס דפק בדלת "ולה..נטי אמרה לי להגיד לך שהפלאפון שלך אצלה וגם הדברים שהשארת באונברסיטה.." אמר לה "שנייה.." אמרה ולנטינה ובאה ללבוש את החולצה הארוכה שנתן לה אך תומס לא שמע ונכנס "וואוו" פלט תומס אך מיד שתק למראה פניה של ולנטינה "תסתובב.." אמרה ולנטינה כמעט בצעקה וחיפשה את החולצה, תומס חייך והושיט לה את החולצה שהייתה מונחת על המיטה. ולנטינה חייכה והסמיקה מעט "תודה.." אמרה לו ונטלה מידיו את החולצה,היא שמה אותה עליה "מה אמרת על נטי..לא שמעתי "שהפלאפון שלך אצלה וגם התיק.." אמר לה תומס "אה..נכון,אמרת לה על הבגדים למחר?" שאלה ולנטינה "כן..היא אמרה שאין בעיה" אמר תומס "תודה.." אמרה לו ולה, תומס התיישב על המיטה,הוא ידע שעכשיו או לעולם לא "ולה..אני חייב להתייעץ איתך..לשאול אותך משהו.." אמר תומס "בשמחה…אבל במה?" שאלה ולה והתיישבה על המיטה,מולו תומס אחז בשני כפות ידיה והחל לדבר "לפני כמעט שנתיים,הכרתי מישהי מדהימה.. חמודה מצחיקה חכמה יפה מאוד מבחוץ ויפה גם מבפנים..היא פשוט מושלמת ומאז שהכרתי אותה אני לא מצליח להוציא אותך מהראש,מהלב ככול שאני מנסה היא נכנסת יותר חזק,אם כמה נשים שאני מנסה להיות ולשכוח ממנה ולו לרגע אני לא מצליח…" אמר תומס בייאוש. ולנטינה הזיזה את ידיה מידיו של תומס,היא לא הבינה אך הוא מסוגל להגיד לה את זה,שהוא מאוהב באחרת הוא הרי ידע שהיא מרגישה אליו משהו או שלפחות היא חשבה שהוא יודע "אז מה הבעיה?,תגיד לה שאתה אוהב אותה וזהו.." אמרה ולנטינה בעצב "הבעיה היא שהיא לא מרגישה אותו דבר כלפי או שהיא כן מרגישה משהו אבל היא לא רוצה איתי שום קשר בגלל שאני עם הרבה נשים בד"כ.." אמר לה תומס "אני פוחד שהיא לא תרצה אותי..שהיא תחשוב שאני יבגוד בה" המשיך תומס "אם היא באמת חשובה לך ככה והיא תגיד לך שהיא רוצה אבל מפחדת,תלמד אותה לסמוך עליך,להאמין בך..לאט לאט ואם הרבה אהבה.." אמרה ולנטינה בקול חנוק מנסה לעצור את בכייה ואת דמעותיה שכבה מאיימות לפרוץ,היא אמרה לו את זה בכ"כ הרבה כאב,היא כ"כ אהבה אותו כ"כ חשקה בו כ"כ רצתה לו והשתוקקה לו כמו לכלום אחר..אבל אפילו לחלום היא לא יכלה כי הוא הבהיר לה הוא מאוהב באחרת,איך יכלה להיות כזו טיפשה ולחשוב שאולי יש להם סיכוי?? "תודה ולה.." אמר לה תומס ובה לחבק אותה אך זו נרתעה לאחור,תומס חייך חיוך קטן שולנטינה לא ראתה ויצא מהחדר.. כשהוא יצא ולנטינה נשכבה על המיטה ופתאום החלה לפרוץ בבכי, לפרוק את כול מה שהיה על ליבה.. אחרי כמעט 10 דקות תומס נכנס שוב לחדר אך הפעם עם חיוך ענק,הוא נשכב לצידה וליטף את הזרוע שלה "ולה..הכול טוב?" הוא שאל והיא הסתובבה אליו "תומס תעזוב אותי בשקט..אין לי כוח לדבר איתך עכשיו" אמרה ולנטינה כמעט בצעקה "מה קרה?" הוא שאל והיא התפרצה עליו "אתה ידעת שאני אוהבת אותך,בכוונה אמרת לי על זאת שאתה אוהב אותה,מה עשיתי לך שאתה רוצה לפגוע בי?" צעקה ולנטינה וקמה מהמיטה "אבל את לא הבנת,מה שרציתי להג.." התחיל תומס אך מיד ולנטינה השתיקה אותו "לא מעניין אותי מה שרצית להגיד,אני לא רוצה שתתקרב אליי יותר בחיים שלך" צעקה ולנטינה ודחפה אותו לאחור "ולה,אבל אני אוהב אותך.." אמר לה תומס והתקרב אלייה, ברגע שהוא התקרב אליה היא סטרה לו "הייתי מטומטמת והתאהבתי בך,אבל אני לא מטומטמת בשביל להאמין לך" היא צעקה לו, היא באמת לא הייתה כזאת מטומטמת כדי להאמין..לפני שנייה הוא התוודה בפניה על אהבתו לאחרת ועכשיו הוא אומר לה שהוא אוהב אותה?הרי אי אפשר לאהוב שני אנשים… בדיוק כשבאה להוריד את החולצה שהביא לה תומס,ללבוש את בגדיה ולהסתלק משם, תומס אחז בשתי ידיה והצמיד אותה אליו בחוזקה "תעצרי שנייה ותני לי להסביר לך משהו" אמר תומס "אני לא רוצה שתסביר לי כלום,רק תן לי ללכת,בבקשה" אמרה ולנטינה וניסתה להיאבק בתומס שאחז בה אך ללא הצלחה "תני לי 5 דקות להסביר לך ואם אחרי זה תרצי ללכת אני נשבע לך שאני לא יעצור אותך" אמר לה תומס,היא שוב ניסתה להשתחרר מאחיזתו ושניהים נפלו על המיטה הגדולה שתומס מעלייה "תומס תרד ממני,אתה כבד.." צעקה ולנטינה "אני לא ארד עד שלא תקשיבי לי" אמר לה תומס "לא רוצה לשמוע.." צעקה ולנטינה שוב ושמה את ידיה על אוזניה,תומס חייך והשטיח את כפות ידיו על כפות ידיה של ולנטינה "עכשיו את תהיי חייבת לשמוע אותי" לחש לה תומס לתוך האוזן "אני לא.." אמרה ולנטינה והחלה לשיר בקולי קולות,תומס התקרב אליה באיטיות וולנטינה לאט לאט הפסיקה לשיר וטבעה במבטו החודר..תומס החל לנשום בכבדות מעצם העובדה להיות כ"כ קרוב אליה,הוא רכן אליה ונישק אותה,הנשיקה הראשונה שלהם… כשהם נפרדו סוף סוף אחד מהשנייה שניהים היו בעננים "עכשיו את יכולה להקשיב שנייה?" שאל תומס בשקט והיא רק הנהנה לא יכלה לפצות את פייה,היא הייתה מהופנטת מעיניו,מהשפתיים שלו,מהמבט שלו מהריח שלו..ממנו "כשסיפרתי לך על מי שהתאהבתי בה לפני שנתיים ואני לא יודע אם היא רוצה אותי,אני התכוננתי אלייך.." התוודה בפניה תומס וקם מעליה,הוא התיישב על המיטה והסתכל על ולנטינה שעדיין שכבה עליה המומה..
"תשבע לי שאתה לא משקר" ביקשה ולנטינה " בחיים שלי ולנטינה,אני מת עלייך, מעריץ אותך,מאוהב בך עד עמקי נשמתי.. אני נשבע לך" אמר לה תומס והיא התיישבה לצידו "אז למה לא אמרת לפני?" היא שאלה אותו בחיוך והוא צחק "לא נתת לי.." הוא אמר "אני גם אוהבת אותך.." אמרה ולנטינה "אני יודע.." אמר תומס "איי,איזה גאוותן" אמרה לו ולנטינה ונתנה לו נשיקה קטנה על השפתיים "זה היה בצחוק.." הוא אמר בחיוך וגם היא חייכה "אבל עדיין לא הגענו לעיקר" הוא המשיך וקירב אותה אליו,אה..ומה העיקר?" שאלה ולנטינה "זה.." הוא אמר לה והשכיב אותה על המיטה,הוא רכן אליה ונישק אותה..הם המשיכו להתנשק בכ"כ תשוקה,כ"כ הרבה אהבה,כ"כ הרבה ערגה..שוכחים את עצמם שוכחים מהעולם חושבים רק אחד על השנייה,מאושרים מהזמן שלהם יחד.. "מצטער.." הוא אמר לה אחרי שכמעט הוריד ממנה לגמרי את חולצתה "מה קרה?" היא שאלה אותו והוא קם מעלייה "אמ..הגזמתי איתך,לא?" שאל תומס וולנטינה לא ענתה לו,רק משכה אותו אליה כמו קודם "אני רוצה אותך כ"כ,אתה אפילו לא מתאר כמה.." היא אמרה לו "את באמת רוצה להיות איתי?" שאל תומס וולנטינה הנהנה "כי אני אוהבת אותך,אני יודעת שאתה האחד בשבילי רק איתך אני רוצה להיות.." לחשה לו "גם אני אוהב אותך,אני מת כבר להיות איתך.." אמר לה ונישק אותה,שוב..
אחרי כמה דקות הבגדים כבר התחילו להפריע ואט אט הוא הוריד ממנה את החולצה הענקית תחתוניה ואת חזייתה והיא בעזרתו הורידה את בגדיו…הם המשיכו להתנשק עם הרבה רצון לאהוב אחד את השנייה כמו שתמיד רצו אך לא יכלו..
הוא הפסיק אותה לרגע,קם מעלייה והסתכל עליה,על גופה הערום מולו, בהערצה..הגוף הזה שכ"כ רצה אותו, הגוף שלה ששיגע אותו,שחשב שלעולם לא יוכל להרגיש הגוף שכ"כ חשק בו,אך תמיד הפחד עצר אותו ועכשיו הוא ידע,כלום לא יחצוץ ביניהם..אפילו לא הפחד הארור… "מה קרה?" היא שאלה אותו והעבירה ליטוף על בטנו החשופה "אני ישתגע בגללך.." אמר תומס וחזר לנשק אותה..
וכך הם נגעו,הרגישו,ליטפו אבל בעיקר אהבו.. כול הלילה,הלילה הראשון.