אין לאן לברוח- פרק תשע עשרה

אין לאן לברוח- פרק תשע עשרה.
"מיתר?" סהר שאל כאשר תלה בפניו מבט דאגני, "מה קרה?"
"פשוט תחבק אותי וזהו," מלמלתי בלחש והרגשתי את גופי נופל התוך גופו השרירי והחסון, ממלא אותי בביטחון. המשכתי לייבב ולבכות על כתפו, שרק אז שמתי לב שהיא חשופה. הוא הושיב אותי על הספה תוך כדי החיבוק, והתנתק בשביל להביט בי.
"רוצה לאכול?" הוא שאל בלחש, והסתפקתי בהנדת ראש. "לשתות?" שאל שוב והנהנתי בראשי חלשות.
"כוס תה, אם אפשר." מלמלתי בקול צרוד, ומחיתי את הדמעות היבשות. הוא הנהן בראשו, ורכע לפני שקם העביר בי מבט עצוב ודאגני. הוא פסע לעבר המטבח, והחל להכין את מבקושתי. לאחר כמה דקות הוא חזר, שבידו ספל חמים. הוא הניח את זה על השולחן לידי, והתיישב לידי.
"הכל בסדר, מיתי?" הוא דאל בקול רך וגרם לי להביט בו. הנדתי את ראשי לשלילה בכנות, והוא הביט בי בשאלה.
"ההורים שלי מתגרשים." לחשתי ובלי איפוק ירדו לי כמנ דמעות.
"היי," הוא מלמל וגרם לי להביט בו, "ילדה יפה כמוך לא אמורה לבכות." הוא מחא לי את הדמעות, וקירב את שפתיו הרכות למצחי. "זה שהם מתגרשים, זה לא אומר שהם לא אוהבים אחד את השנייה, או שהם לא אוהבים אותך. ככה זה אצל כל ההורים. בסופו של דבר הם מוצאים את הסוף במערכת היחסים שלהם."
"אבל עכשיו אני אצטרך לבחור לאיפה לעבור." מלמלתי בלחש, "אם אני אבחר מאחד, השני יעלב. אם אני אבחר באמא שלי, אני אשאר לגור פה. ואם זה אצל אבא שלי, זה רחוק מפה. אני לא רוצה לעזוב."
"ואת גם לא חייבת," הוא לחש לי בחיוך עדין. "את לא חייבת גם לבחור. הם יסכמו בניהם אצל מי יותר עדיף לך, וככה את תלכי."
"אני לא רוצה לעזוב, סהר," יבבתי בבכי כמו ילדה קטנה, "לא את איה, לא את מור, ניב, אמא שלי… לא אותך." לחשתי ונפלתי לתוך חיבוקי.
"את לא תעזבי. אני לא אתן לך." הוא לחש בין שערותיי, ונשק לקודקוד ראשי.
"אני אכין לך בגדים, ותלכי תנוחי?" הוא שאל והסיר כמה פיסות שיער מפניי. הנהנתי בראשי חלשות והוא התרומם, ופסע הרחק מימני.
"סהר," קראתי רגע לפני שהוא נעלם לי מטווח הראייה, הוא הסתובב והביט בי בשאלה. "תודה על הכל." המשכתי את משפטי והוא הנהן כשהתפרס לו חיוך קטנטן על שפתיו.
"את יכולה להודות לי מחר." הוא חיקה את אחת הדמויות בסדרה שהוא צפינו בה לפני הריב, "וביום שאחריו. וביום שאחריו. וביום שאחריו." הוא המשיך למלמל לעצמו בקול חלש ומרגיע של בחורה, כאשר הוא הולך פסיע אחורית ונעלם מטווח הראייה שלי. "וביום שאחריו." הוא צעק לי בפעם האחרונה וגרם לי לפלוט גיחוך קל. מחיתי את הדמעות היבשות מהלחי שלי, וגרמתי לזה שהרעד שלי ונקישות השיניים יפסקו. "הבגדים מונחים על המיטה, את יכולה גם ללכת להתקלח אם באלך. את יכולה לעלות ולהחליף," הוא מלמל והוסיף לא לפניי שחייך, "או שאת פשוט יכולה להתלבש פה."
"טיפש," זרקתי והחמצתי את פניי רגע לפני שעליתי לחדר.
"גם את," הוא צעק לי וטרקתי את דלת חדרו. רק בשביל להיות בטוחה, נעלתי אותה ורק אז יכולתי להתפשט. הבגדים שהונחו על מיטתו היו טרנינג אפור וחולצה ארוכה ולבנה. הורדתי את המעיל ג'ינס והנחתי אותו על המיטה, ובזמן משכתי את חולצת הבטן. נתתי לחולצה הענקית של סהר ליפול ולהגיע לי עד הברך. משכתי מטה את מכנסיי, בזמן שחלצתי את נעליי ולבשתי את הטרנינג האפור שהוא גדול- כך שנאלצתי לקפל את שרווליו. פתחתי את דלת החדר וירדתי המדרגות לסלון. על השולחן היה מונח כוס שיצאן מימנו אדים ולידו פתק.
"קטנה, יצאתי לסופר לקנות *לנו* קצת שוקולד שירומם לך את המצב רוח. אל תעשי בעיות ושלא תעזי להכין אוכל." קראתי את הפתק בקול וצחקקתי על המשפט האחרון

—-
"אוקיי, מה מכינים?" סהר שאל ונשען על אי הכיור.
"עוגה." עניתי באדישות וזרקתי לעברו ביצה שהוא בבהלה הספיק לתפוס. אך הוא אחז בזה חזק מידי, וזה נשבר בתוך ידו.
"לכי תזדייני." הוא מלמל לעברי וניער את ידו.
"תמות." זרקתי לעברו בצחקוק והוצאתי עוד שלושה ביצים. שברתי אותן בתוך תבנית עגלגלה עם קמח וכל מצרכים.
"אני התלכלכתי." סהר מלמל והרים את ידיו לכיווני שהיו מלאות בקמח.
"ומה אתה רוצה שאני אעשה?" הרמתי את גבותי בחוסר הבנה והוא חייך. הוא הניח את ידיו על לחיי וניגב את הקמח עליהן.
"סהר." מלמלתי וחבטתי בו במגבת. הוא צחקק ואני איתו והכנסתי את התבנית לתוך התנור.
*
"מה זה הריח הזה?" סהר שאל כאשר הסיט את מבטו ממסך הטלוויזיה לכיווני, עשן יצא מחדר המטבח.
"העוגה." אמרתי בחצי צעקה וברחתי לפני שסהר יכל לעשות את זה. כיביתי את התנור, והוצאתי את התבנית עם העוגה השרופה.
"ואין לנו עוגה." מלמלתי.
"וזו הפעם האחרונה שאת מבשלת משהו במטבח שלי." הוא אמר באותו טון ושלח לעברי חייוך ציני.
—-
הנחתי שוב את הפתק על השולחן, ולגמתי לגימה ארוכה וחמימה מהתה. תפסתי בשלט הטלוויזיה, והדלקתי אותה על הסרט 'הרץ במבוך'.
"היי," סהר התפרץ לבית בצעקה קלה ומיהר לטרוק מאחוריו את הדלת.
"שקט." השתקתי אותו במהירות והגברתי את הווליום. הוא גיחך והניח את הגלידה בברכיי ואיתם שני כפיות.
"תפני מקום," הוא דחק בי ודחף אותי לקצה הספה.
"קרצייה," הזעפתי את פניי, שכבתי על הספה בכך שראשי על ברכיו והמשכנו לצפות בסרט.

•סהר•
הבטתי בעינייה הירוקות נסגרות אט-אט בסופו של הסרט. כיביתי את הטלוויזיה בניסיון לא להזיז אותה, והרמתי את גופה הקטנטן על זוג ידיי. היא המהמה טיפ, ופקחה את עינייה.
"תישני, מיתי, הכל בסדר." מלמלתי ונשקתי למצחה. היא לא התווכחה, ורק מלמלה משהו בהכרת תודה, ועינייה נעצמו שוב. הנחתי אותה על המיטה, וכיסיתי את גופה בשמיכה עבה.
"לילה טוב, מיתי." מלמלתי לאוזנייה, ועזבתי את החדר. הטלפון רטט לי בכיס, והוצאתי אותו. שמו של מור.
"הלו?" מלמלתי והתרחקתי כמה שיותר מהחדר בכך שמיתר לא תשמע אותי ותוכל לישון.
"הא אחי, יש סיכוי אני ישן אצלך?" הוא שאל ויכולתי לשמוע את הצעקות ברקע.
"לא יפריע לך לישון בשירותים?" שאלתי בגיחוך.
"אחי, הכל רק לצאת מפה." הוא צחקק.
"מה קרה?" שאלתי כאשר שמעתי את הצעקות מתחזקות.
"ריב עם ההורים, אין לי כוח לבולישיט. אני אצלך תוך חמש דקות." ולאחר מכן, קול צפצוף נשמע בסימון שהשיחה התנתקה. הבית שלי נהפך רשמית לבית השני של מור וניב.
תוך כמה דקות שניסיתי למקם את עצמי בספה המאוד לא נוחה, קולה של מיתר נשמע ברקע.
"סהר?" היא שאלה בלחש.
"כן?"הרמתי את ראשי אליה בחיוך מרגיע.
"אני… תישן איתי?" היא שאלה במהירות ובקולה הקטנטן.
"אוקיי, אני אעלה עוד כמה דקות." הסכמתי בממרות וחייכתי לעברה. היא החזירה חיוך קטנטן, ועלתה חזרה לחדר. מיד לאחר מכן, קול פתיחת דלת נשמע.
"איך לעזאזל פתחת את הדלת?" שאלתי את מור בחוסר הבנה.
"היא הייתה פתוחה." הוא מלמל כתשובה והרים את כתפיו בתמימות, טרק את דלת הבית.
"שקט, יא דביל, מיתר למעלה ישנה." השתקתי אותו במהירות וזרקתי לעברו כרית שהוא תפס.
"מיתר?" הוא הרים את גבותיו מעלה ומטה וחסר על תנועה זאת שוב ושוב, "לילה פרוע, הא?"
"לא. תשתוק." אמרתי במהמרות וגלגלתי את עיניי.
"תסתדר בספה, אני למעלה." אמרתי ומיהרתי לעלות במדרגות.
"תנסו לא להרעיש, כן?" הוא אמר בציניות שרמה לי להסתובב אליו במהירות.
"אחי, היא פאקינג בת שבע עשרה." מחיתי והוא הרים את כתפיו בתמימות. גלגלתי את עיניי והמשכתי בדרכי לעבר החדר. פתחתי את דלת החדר בשקט, התאמצתי לא לעשות כל כך הרבה רעש ודמות הקטנה של מיתר שוכבת על המיטה וישנה ברוגע.
נשכבתי על המיטה, וכיסיתי את פלג גופי בשמיכה, הרגשתי את גופה של מיתר מתכרבל בתוך חזהי.
"תגיד," היא מלמלה בלחש ובקול עייף, "זה בסדר שאני פה?"
"הכל תמיד בסדר כשאת בסביבה." לחשתי לה ונשקתי ללחייה, מרגיש את עיניי נעצמות.

•מיתר•
הרגשתי זוג ידיים מונחות על מותניי, ונשימות חמימות על עורפי. ניחשתי שזה סהר. הוא נשק למצחי לפני שהמגע שלנו נעלם משלי. שקט שרר לכמה דקות, עד שהופיעו הצעקות.
"סהר, תלווה לי נעליים."
"תיקח לבד, כוסאמו."
"ותביא גם חולצה."
שמעתי שני קולות בעמעום.
"ואני רוצה שתיתנו לי שקט." הרמתי את ראשי שהיה תחוב בשמיכה. "אני אקבל את זה?"
"לא." שניהם ענו פה אחד וחייכו לכיווני חיוך ציני. החזרתי להם אחד כזה ותחבתי שום את ראשי לכרית.
"החולצה." קולו של מור צעק שוב לסהר.
"תיקח לבד." סהר ענה לו.
"אלוהים." מלמלתי בגניחה עצבנית וקמתי מהמיטה. פתחתי את הארון של סהר באגרסיביות, ותפסתי בחולצה וזוג מכנסיים שנראים לי טוב לעין, וזרקתי לעבר מור.
"מרוצה?" שאלתי בעצבנות והתיישבתי על המיטה.
"תוכלי להביא לי גם נעליים?" הוא שאל בהיסוס ואגרפתי את ידי, ופותחת שני אצבעות ומכוונת לרקה שלי, דימיתי קול ירייה ונפלתי אחורה על המיטה. הם רק צחקקו, וחזרו לריב בניהם, בזמן שאני התעלמתי מכל הקולות ו חזרתי לשינה הארוכה שלי.
הרגשתי שמניחים משהו על אוזניי, ותוך שנייה צליל חזק נשמע וגרם לי לפול מהמיטה בבהלה. מור וסהר רק חילקו בניהם צחקקוקים בזמן שהורדתי את האוזניות וזרקתי לעברם.
"בנים, אני שונאת אותכם." הנפתי אצבע מאשימה לכיוונם בזמן שחזרתי לשכב על המיטה.
"רעיון של סהר." מור הלשין.
"אני שונאת אותך סהר." תיקנתי את עצמי בגניחת יאוש.
"מלשן." סהר החטיף כאפה למור והספיק לברוח לפני שמור יכל להתאושש, שזה לקח רק שנייה וחצי.
"תינוקות." מלמלתי לעצמי בזמן שהתרוממתי מהמיטה ופסעתי בצעדים מרושלים לעבר המקלחת. מרחתי על משחת השיניים החדשה שלי משחה, והברשתי את שיניי ביסודות. ירקתי את המשחה ושטפתי את פי. לפני שיכולתי לנגב את פי, מור נכנס לחדר השירותים וסגר את הדלת.
"אין לי זמן, אני הולך להגיד את זה קצר, לסהר יש יום הולדת היום. הוא הולך להרוג אותי אם הוא יגלה שגיליתי לך, אז תסתמי." מור אמר במהירות ויצא מהחדר לפני שהספקתי לצייץ מילה. לבשתי במהירות את הבגדים שלי מאתמול, ורצתי במורד המדרגות.
"מזל טוב." צרחתי וקפצתי על גבו של סהר. הוא נבהל, ונפל על הרצפה.
"יחסי מין הפוכים?" מור שאל בחוסר הבנה.
"מניאק." ירקתי לעבר מור תוך כדי שקמתי מסהר ונפלתי על הספה. מור רק משך בכתפיו וקפץ לצידי.
"למה ישנת פה אתמול?" תחקרתי את מור והסתובבתי אליו. הוא פתח את פיו אך קטעתי אותו, "אם זה אישי, אתה לא חייב לספר לי."
"אני מספר לך הכל" הוא אמר כמובן מאליו, "את החברה הכי טובה שלי פי שניים מסהר וניב." הוא סובב את ראשו לכיוון סהר והוציא לו לשון.
"בום." חייכתי לסהר חיוך גאה.
"אבל את לא יותר מהכלב שלי." מור הוסיף במהירות וזה גרם לי להוריד את החיוך שעלה על פניו של סהר.
"כמו שאמרתי, מניאק." חזרתי על דבריי בחיוך ציני ודחפתי קלות את מור שצחקק לעצמו.
"מאיפה את יודעת שיש לי יום הולדת?" סהר שאל בחשד.
"מור סיפר לי" עניתי בתמימות, והסטתי את מבטי לעבר מור שהביט בי בשוק.
"מלשנית." הוא צרח בקול והצביע עליי כאשמה.
"תינוק." אמרתי באותו טון והצבעתי עליו.
"בכל מקרה, אני לא חוגג אז אל תטרחו." סהר כחכח בגרונו בכך שנשים לבאליו, והסטתי אליו את מבטי במהירות.
"מה?" צרחתי ונעמדתי מולו, "לא חוגג? אחוי, היום אתה בן תשע עשרה, ברור שנטרח."
"אם את רוצה לטרוח בשבילו, תנשקי אותו וזה יספק אותו לעוד מליון שנה." מור אמר בהתגרות וסהר זרק עליו תפוח שהיה מונח על השולחן לידינו.
"מה?" מור צחקק בקולניות, "אני סך הכל אומר את מה שאני חושב."
"לא אכפת לנו מה אתה חושב." סהר אמר באותו טון ואני גיחכתי.
"טוב, אני טסה הביתה, אל תעשו בעיות." הפנתי אליהם אצבע מואשמת והם הרימו את ידיהם כחפים מפשע.
"אני אסיע אותך," סהר הציע ותפס במעיל העור שלו.
"לא, זה בסדר." סירבתי בהתנצלות וזרקתי לעבר מור כרית כאשר הוא הדביק שוב מבט מתגרה.
"כן, לא בדיוק שאלתי." סהר מלמל לעצמו בגיחוך ויצא, גלגלתי את עיניי ונגררתי מאחוריו.
"אפשר שאני אסע?" שאלתי בקול מתחנן והבטתי בסהר, הוא רק גיחך וגלגל את עיניו בחיוך.
"חשבתי שאני ילד היום הולדת." הוא ענה לשאלתי ופתח את הדלת של המכונית, מסמן לי להכנס
"בדיוק," הסכמתי בחיוך קצר, "אתה ילד היום הולדת, אל תתאמץ. אני נוסעת."
"אני בבירור רוצה לחיות ביום הולדת הזה." הוא אמר בצחקוק וטרק את דלת המכונית מאחורי, עקף את המכונית ונכנס למושב הנהג.
"אתה מבאס." טענתי.
"ואת תסבלי," הוא הוציא לי לשון, הוצאתי לו חזרה, והוא התניע את המכונית. הוא החל לנסוע לעבר ביתו, ולאחר כמה דקות ששתיקה שררה וכל אחד היה עסוק בעניינים שלו, הוא עצר את הרכב ליד הבית.
"את בטוחה שהודעת להורייך שאת יוצאת?" הוא שאל בחשש ואני הרמתי את מבטי מהאייפון אליו.
"כן, למה?" שאלתי בחשד והבטתי מחוץ לחלון המכונית. "קראפ." מלמלתי בלחש והורדתי את חגורת הבטיחות.
"אני אתקשר אלייך עוד מעט, אחוי." מלמלתי ופתחתי את דלת המכונית, הוא רק הנהן.
"ושוב פעם, מזל טוב." הוספתי בקצרה והוא גיחך.
"שיהיה, אוחתי. דברי איתי." הוא חייך וטרקתי את דלת המכונית רגע לפני שהוא נסע.
"אתם בטח עובדים עליי." מלמלתי לעצמי רגע לפני שנכנסתי הביתה.
"איפה לעזאזל היית?" אמי, שקלטה אותי ראשונה, צרחה וגרמה לכל תשומת הלב להתפנות אליי.
"אמרתי לכם לא לדאוג לי." התעלמתי משאלתה והבטתי בכל השוטרים, "הכל בסדר, אתם יכולים ללכת."
"את מיתר לוי?" אחד השוטרים פנה אליי, והביט ברשימה שהחזיק בידו.
"כן, כמו שאמרתי, אתם יכולים ללכת." אמרתי בקול יותר נוקשה. השוטר רק הנהן, וסימן לשוטריו לצאת מהבית.
"איך את מבקשת מימנו לא לדאוג לך?" אמי צרחה עליי כשהבית היה שומם, "את הבת שלנו, אנחנו אמורים לדאוג לך."
"הו, באמת דאגתם לדעתי כשרציתם להתגרש?" שאלתי בגיחוך בלי שום קשר להומור. לא היה שום תשובה, ושקט שרר לדקה או שתיים.
"בדיוק כמו שחשבתי," מלמלתי לעצמי לפני שהפניתי להם את גבי, ורצתי לכיוון חדרי.