אין לאן לברוח- פרק שש עשרה

אין לאן לברוח- פרק שש עשרה
"בן דוד שלך אמור להגיע בכל רגע." אמי קראה לעברי והתקדמה אליי. "תכבדי אותו." היא ביקשה וגלגלתי את עיניי.
"תלוי מי זה." עניתי ביובש והמשכתי לצפות בסדרה שהעסיקה אותי לזמן מה.
'My house my rules' אחת הדמויות בסדרה אמרה לאחד הנערים.
"דילן בא לבקר," היא אמרה את שמו של בן דודי, וגרמה לי להסיט את מבטי ממסך הטלוויזיה אליה.
"אני כל כך שונאת אותו." נזפתי ואגרפתי את ידיי. נקישה נשמעה בדרך, ואמי זרקה לעברי מבט נוקב לפני שהלכה לפתוח את הדלת. הסטתי את מבטי לכיוון הדלת, סורקת את הנער הגבוהה שבהחלט זיהיתי. הוא לא השתנה. בכלל לא. השיער המתולתל שלו היה פרוע והסתיר את עיניו, כך שהוא היה חייב לסדר את השיער לצד בכל פעם, ועיניו השחורות הבוהקות. תמיד לא סבלתי אותו. הוא היה אחד השוויצרים וכל מה שהוא רצה- הוא קיבל.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי כאשר התעשתי על עצמי, ועל המסך הייתה סדרה אחרת ולא מזוהה בעיניי.
"מעביר ערוץ?" הוא ענה כמובן מעליו ואגרפתי את ידי שוב. גנבתי מימנו את השלט, והעברתי לערוץ שלי.
"מה את פאקינג חושבת שאת עושה?" הוא שאל בקול עצבני והדגיש את המילה 'את'.
"אחי, מיי האוס- מיי רולס." ציטטתי את הדמות מהסדרה ונעמדתי מולו גם אני. הוא העביר בי מבט אחרון ועצבני לפני שעלה למעלה במדרגות. התיישבתי בחזרה על הספה,
שבוע עבר מאז הנשיקה הראשונה שלי ושל סהר. אני בהחלט לא יודעת מה קרה שם, ומה יקרה עכשיו. דביר לר יודע מהנשיקה כלום, ואני יוצאת כל כך זונה על זה שאני לא מספרת לו את זה. אבל אני לא רוצה לפגוע בו. לא בו, ולא באף אחד אחר. אני וסהר בקושי מדברים. אם אנחנו כן, זה רק או 'היי' או 'ביי' או שאנחנו מחלקים פקודות אחד לשני על מה לעשות. בלי טרמפים, בי צחוקים, בלי כלום.
—-
ידי עלתה וליטפה את שיערו הרך והמבולגן. שפתינו זזו אחד עם השניה בהתאם. העולם לרגע נעצר, וכל מה שיכולתי להתרכז בו זה הנשיקה. שפתיו היו בשריות ורכות, שגרמו לך רק להשתכר מלגעת בהן. מגעו גרם לי לצמרמורת חמימה ונעימה, כך שלא רציתי להתנתק מידיו שנכרכו סביב מותני. עיניי נפקחו בבהלה.
"או מיי גאד," מלמלתי והתנתקתי במהירות משפתיו של סהר כאשר נזכרתי בדביר. אני כזאת חברה טיפשה. אני כזאת טיפשה. מיתר לוי, מזל טוב, זכית בפרס הטיפשות של השנה.
"אני כל כך מצטער, מיתר." סהר אמר כמה שניות אחרי שהתעשת. זרקתי הנהון קצר, התרוממתי מן הגג והתחלתי לפסוע בצעדים מהירים הרחק מהמקום.
"דאמט." שמעתי את סהר ממלמל לעצמו רגע לפני שנעלמתי מטווח הראייה שלו.
—-
ברגע הזה, ידעתי שאני מאבדת את הכבוד שלי. ללכת עם חיוך מזוייף. להתכרבל עם דביר כאילו שום דבר לא קרה. לגרום לחבר שלי לחיות באשליה שיש לו חברה שהוא יכול לסמוך עליה ושהיא לא תבגוד בו.
'ילדה חסרת שכל,' קול נשמע בראש שלי. הו תודה, באמת הייתי צריכה הזכרה לזה. 'את מורידה מהכבוד שלך.' הקול המשיך לפטפט לי בשכל בזמן שנשכתי את שפתי בחוזקה. 'הוא יגלה את זה בעצמו, ואז זה יהיה כבר יותר כואב.'
"אוח, תשתוק כבר." מלמלתי ביאוש ודפקתי לעצמי כאפה חזקה על מצחי.
"אני לא אמרתי כלום." קול מוכר מאחוריי נשמע, מה שגרם לי להסתובב בבהלה אחורה ולהעיף כרית לכיוונו.
"אאוץ'," דילן, אם לא הבן דוד המעצבן שלי, מלמל לעצמו ושפשף את המקום.
"תלמד לא להבהיל אנשים." נזפתי בו בעצבנות והתיישבתי חזרה.
"אז על מה חשבת שמילמלת לעצמך?" הוא שאל והתיישב לצידי.
"כאילו שאכפת לך." מלמלתי בלחש והשענתי את ראשי אחורה.
"את יודעת שתמיד אכפת לי מימך, זה שהתסתכסכנו זה לא אומר כלום." הוא קרא בקול ורקע ברגליו, גיחכתי בלי שום זכר להומור.
"חשבתי על זה שאני פשוט בת זוג חרא ואני כזאת נוראית." התפרצתי והוצאתי אנחת הקלה שסוף סוף מישהו חוץ מעצמי יודע מכל זה.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה וכיווץ את עיניו בחוסר הבנה.
נאנחתי. "זה… אני… אני פשוט- אני פאקינג בגדתי בחבר שלי לפני שבוע." גמגמתי במלמול, על סף בכי. הוא משך אותי לתוך חזהו וחיבק אותי בחוזקה. "זה קרה לפני שבוע, ואני פשוט… חרא. אני לא מסוגלת לשקר לו יותר ולשחק החברה המדהימה. אני לא רוצה לפגוע בו, הוא חשוב לי." שפכתי בפניו את מה שהרגשתי, והוא רק הקשיב בהבנה.
"אצע מבן דוד לבת דודה, אני חושב שאת צריכה לספר לו הכל." הוא הציע. "הוא יפגע יותר אם הוא יגלה את לבד."
פלטתי גניחה מיואשת והנהנתי בראשי. "אני מפחדת שהוא ישנא אותי." התוודאתי בעצב והשפלתי את ראשי.
"מי ישנא יצור כמוך?" הוא שאל בחוסר הבנה. "אה, וואלה, אני." הוא אמר אחרי כמה שניות של מחשבה.
"אתה חוצפן." מחיתי בכעס מדומה.
"אני יודע, אבל זה לא חשוב. את לא צריכה לחשוש מי זה שהוא ישנא אותך. הוא ישנה אותך עוד יותר אם הוא יגלה את זה לבד." הוא ניחם בלי שום הצלחה.
"אתה צודק," מלמלתי בלחש. "אני באמת צריכה ללכת ולספר לו." הסכמתי והתרוממתי מהספה והתכוונתי ללכת לחדר ולשקוע בשינה עמוקה- להתפלל לא להתעורר מימנה.
"לאן את הולכת?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"לחדר, כאילו?" עניתי כמובן מאליו והרמתי את גבותיי בשאלה.
"את הולכת עכשיו לדביר." הוא דרש ותפס בעדינות במפרק כף יד.
"עכשיו עכשיו?" שאלתי בבהלה והוא המהם.
"עכשיו עכשיו." הוא ענה לי ודחף אותי מחוץ לבית. "את לא חוזרת עד שאת מספרת לו." הוא טרק את הדלת והשמיע קול נעילה.
"אני שונאת אותך." מלמלתי בעצבים ופסעתי הרחק מהבית. כל הכבוד דילן, באמת כל הכבוד. זה או שאני הולכת לספר לדביר הכל ברגע זה, או שאני מבלה את הלילה שלי ברחוב. אחרי כמה דקות הליכה קלה, הגעתי לביתו של דביר.
"זה עכשיו, או לעולם לא." מלמלתי לעצמי לפני שנקשתי פעמים אחדות בדלת הבית. לאחר כמה שניות, היא נפתחה ודביר עמד לידי.
"מיתר?" הוא שאל החוסר הבנה. "מה את עושה כאן?" דביר פסע כמה צעדים אחורה- מפנה לי את דרך הכניסה.
"אנחנו חייבים לדבר." מלמלתי בלחש אחרי שנכנסתי לביתו.
"אוקיי." הוא מלמל בחוסר הבנה, "רוצה לשתות משהו?"
"לא." סירבתי בנימוס והתיישבתי על הספה הרכה.
"דברי." הוא ביקש ונשכתי את שפתיי.
"אני יודעת שאחרי שתדע את זה אתה תשנא אותי, אבל… אני לא מסוגלת להסתיר את זה ממך יותר." מלמלתי בעצב והשפלתי את ראשי.
"יפה שלי, מה קרה?" הוא שאל בדאגה והרים את ראשי.
"התנשקתי עם סהר, דביר." התוודאתי והוא לא הראה שום רגש.
"למה אני לא מופתע?" הוא שאל בלחש ורגלו רעדה מלע ומטה.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"זה כבר דיי היה ברור שיהיה בניכם משהו, לא?" הוא התפרץ בכעס.
"זו הייתה נשיקה קטנה, אני באמת אוהבת אותך, דביר." דמעות התחילו לדרת במורד לחיי, בזמן שניגבתי אותן אחת אחרי השנייה.
"תחסכי מימני את הבולשיט הזה, ותעופי לי מהחיים. אני לא רוצה לראות אותך בחיים." הוא הכה בי במילותיו ופתח את דלת הבית.
"אני באמת מצטערת." מלמלתי בלחש רגע לפני שיצאתי.
"פשוט לכי." הוא דרש בקול עמוק, וטרק את הדלת בשנייה שרגליי היו מחוץ לדירתו. לא רק שהרסת מערכת יחסים, הרסת גם חברות של שנים. מיתר לוי, את פשוט גאונה.
בזמן שדמעות זורמות על לחיי, פסעתי לכיוון הבית.
"אבא?" שאלתי בלחש כאשר קלטתי דמות מוכרת ומאוד רצויה בזמן הזה עובדת מול פתח הדלת. הדמות הסתובבה במהירות, ופותחת את ידיה בזמן שרואה אותי. רצתי לתוך ידיו החמימות של אבי, נופלת בתוך חיבוקו החם. "מה אתה עושה פה?" שאלתי בלחש.
"חזרתי," הוא ענה,"ילדה קטנה שלי, למה את בוכה?" הוא שאל בדאגה ומחה את הדמעות מעיניי.
"בנים." עניתי בלחש בחיוך עצוב. הוא הנהן בראשו, תופס בידי בעדינות ומושך אותי לתוך הבית.
"לא משנה מי זה, אל תבכי בגללו, ילדה יפה כמוך לא אמורה לבכות." הוא אמר בקול קובע.
"כל עוד אני זו שפגעתי בו, מותר לי לבכות." גיכחתי בלי שום קשר להומור ומשכתי באפי כמה פעמים.
"אני שמחה שחזרת," לחשתי לאוזניים בזמן שאני כורכת את ידי סביב גופו.
"גם אני." הוא לחש חזרה אך בעצב. אמי יצאה מהמטבח, כאשר היא מנגבת את ידייה על מטלית נקייה.
"היי אמא," מלמלתי ממהרת לעלות לחדר ולשטוף את פניי, כדי שלא תשים לב שבכיתי.
"היי," דילן הופיע בפתח החדר שלי. חייכתי חלשות והנהנתי כאות שלום. "איך הלך?"
"מושלם, פרפקט, לא יכולתי לבקש יותר טוב מי זה." מלמלתי בציניות בזמן שהחלקתי את האצבע על מסך האייפון.
"ועכשיו באמת." הוא דרש לדעת וחטף את האייפון מידי, כיבה את המסך והניח בעשינות על השידה.
"גרוע. כאילו, למה אני כל כך סתומה ולמה הייתי חייבת להתנשק איתו ולהסתיר את זה שבוע." מלמלתי בלחש וחנקתי את הדמעות שעלו בעיניי.
"זה לא חשוב, בת-דודה. הכל יסתדר בסופו של דבר." הוא ניחם ומשך אותי לחיבוק חמים שמשש הייתי צריכה ברגעים אלה. אני ודילן לא היינו החברים הכי טובים, במיוחד אחרי הסכסוכים שהבנו אחד לשניה. הוא שכב עם חברות שלי ואחרי יום פשוט זרק אותן- מה שגרם להן להתרחק מימני ואני פשוט התיידדתי עם חברים שלו.
"אני חושבת שאני אלך לישון." אמרתי ברמיזה והוא גיחך.
"שיהיה, לילה טוב, כלבה." הוא זרק לעברי רגע שלפני שיצא מהחדר.
"תחזור על דבריך." קראתי לעברו ופסעתי אחריו.
"כלבה," הוא אמר שוב בצחקוק.
"תמות." קראתי לעברו גם אני.
"אני אוותר, תודה על ההצעה." הוא קרץ לעברי לפני שנעלם מטווח הראיה שלי- בתוך המטבח הסגור, כנראה אלך לטחון. שמן. נכנזתי חזרה לתוך החדר וכיביתי את האור. נפלתי בגניחה מיואשת על המיטה והתכסתי עד צווארי בשמיכת פוף חמימה. לקחתי נשימה עמוקה, רגע לפני שנתתי לכל המחשבות להתרוצץ הרחק ממוחי ולגרופ לגופי החלש לשקוע בשינה עמוקה.