אין לאן לברוח- פרק שמיני

אין לאן לברוח- פרק שמיני
"היי, מה ברחת?" שאלתי בעצבים מדומים והתקרבתי לסהר שליטף את פרוותו של סקיפר.
"סתם, רציתי קצת שקט." הוא חייך אליי בהתנצלות ונשען אחורה על גד הארווה.
"היי, הכל בסדר אחוי?" שאלתי בדאגה והנחתי את ידי על כתפו. הוא היה לובטת לא לוהט מבחינת המראה, מבחינת חום.
"כן, בואי אני אסיע אותך חזרה הביתה." הוא הנהן בראשו וסימן לי ללכת אחריו.
"ביי סקיפר." נפרדתי מסקיפר ונישרתי את מצחו. פסעתי אחרי סהר, שהוביל אותנו למכונית שלו נכנסתי לתוכה. הוא נכנס מיד אחריי, התניע את המכונית והחל לנסוע הרחק מהאסם. הפרדתי את הרדיו, והתחלתי לזמזם שיר שנמצא ברקע.
"מהפכה של שמחה, כי כולנו משפחה." אני וסהר קראנו בקול את מילותיו של השיר, ואת שאר המילים רק בלבלנו את המילים- מתוצאה שלא זכרנו אותם בכלל. המשכנו לזמזם את זה בקול, ולא עניין אותנו מהמבטים של האנשים החולפים על פנינו. בסוף השיר, סהר משך אותי לחיקו לחיבוק קצר תוך כדי שצחקקנו יחד.
"טוב, ביי אחוי. תודה." הודתי לו ובאתי לצאת.
"רגע." הוא קרא בקול ועצר אותי לפני שיצאתי מהמכונית. הבטתי בו בשאלה והתיישבתי חסרה על המושב.
"תהיתי אם תרצי לצאת איתי וכמה חברים לפארק מחר. את יכולה לקחת איתך חברות." בוא הציע וגירד בעורפו.
"אני אבדוק אם אין לי משהו פנוי ביומן ואתקשר אלייך." התבדחתי והוא צחקק. באתי לצאת מהמכונית, אך נעצרתי.
"איך לי את המספר שלך." קראתי לעברו וטילטלתי את המכשיר בידיי.
"תביאי." הוא גנב את האייפון מידי, והחל להקליד את המספר.
"סהר החתיך." קראתי בקול את הכינוי שהמציא בתוך מכישרי. "במילה אחת- צנוע." קבעתי והוא חייך אליי חיוך גאהת צחקקתי בקול ויצאתי מהמכונית.
"ביי, אוחתי." הוא קרא לעברי רגע לפני שנכנסתי הביתה.
"ביי, אחוי." קראתי חזרה ונכנסתי הביתה.
"או, איפה היית. את אמורה לגמור היום בארבע, לא?" אמי תקפה אותי כאשר נכנסתי הביתה.
"נשארתי עוד כמה שעות." עניתי על השאלה בקצרה וחייכתי לעברה חיוך מרגיע.
"את הלכת לבד בחושך הזה?" היא שאלה בבהלה. אם הייתי הולכת לבד, היא הייתה אוסרת עליי לצאת מהבית גם לבית ספר.
"תרגעי, סהר ליווה אותי." הרגעתי אותה וצחקקתי ברול. היא שאפה את האוויר לראותיה, והנהנה בראשה. צלצול נשמע מהאייפון שלי, ושמו של דולב התנוסס על המסך. לחצתי על העיגול הירוק, והקרבתי את האייפון לאוזניי.
"מה את עושה בשישי הקרובה?" הוא שאל במהירות. שישי הקרוב. מחר. ילד טמבל בנדר. זה גרם לי להעלות חיוך קטנטן. אן סו הייתה מידהי אחרת, היא הייתה חושבת על שישי בשבוע הבא.
"אני יוצאת עם סהר ועוד כמה חברים שלו לפארק." עניתי לשאלתו בתמימות, ואנחת ביאוס נשמעה ברקע. "איה באה איתי. אתה יכול לבוא גם." הצעתי במהירות, ויכולתי לשמוע את קולו מבעד לטלפון.
"אני דיי תכננתי שזה יהיה רק אני ואת. אבל לא נורא, אני אבוא. לאסוף אותך?" הוא הציע שוב. בגלל שלא רציתי לאכזב אותו, אז הסכמתי לכך שיבוא ויאסוף אותי.
"אוקיי. אני אגיד לסהר שאתה בא." הסכמתי כאשר נתתי לעצמי מכה בראש שהנהנתי- למרות שידעתי שהוא לא רואה אותי.
"ביי, ילדה."
"ביי, ראש כדורגל." ניתקתי את השיחה ופסעתי לעבר המראה. אדום היה סביב מצחי, איפה דנתתי את המכה. אני מפגרת. אם מישהו מרביץ לי, אני שוחטת אותו. אבל למה שאני אכה את עצמי דאמט. לפעמים אני כל כך סתומה. נשענתי על הקיר, וחיפשתי את איש הקשר של סהר. כאשר מצאתי, התקשרתי אליו והצמדתי את האייפון לאוזני. בצלצול השני הוא ענה.
"הלו, מי זה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"שלוש ניחושים." עיוותתי את קולי ואמרתי את דברי.
"ניחוש אחד- מיתר." הוא ענה בשעשוע.
"מה? איך?" התבאסתי שהוא גילה אותי במהירות וגיחכתי.
"את לא יכולה דקה בלעדיי, אז ברור שזו תהיי את." הוא ענה לשאלתי בגאווה. וואי הילד הזה עף על עצמו, הוא גורש כאפה. אבל אחד הכאפות.

•סהר•
'Look for the girl with a broken smile, ask her if she wanna stay a while. And she will be loved. She w-'
הפאלפון צלצל, והופיע רק המספר של אותו אחד שהתקשר. עניתי במהירות.
"מי זה?" שאלתי בחוסר הבנה והתנשפתי במהירות. הייתי אחרי משחק כדורסל. זה הדבר שיכול להרגיע אותי תמיד.
"יש לך שלוש ניחושים." קול מעוות נשמע. לא אחרת מאשר מיתר.
"בניחוש אחד- מיתר." מלמלתי בשעשוע, וחיוך מתגרה התנוסס על שפתי. הורדתי אותו במהירות כאשר נזכרתי שהיא לא רואה אותי. יופי, דביל.
"מה? איך?" היא שאלה בקול מבואס, שגרם לי לחייך שנית.
"את לא יכולה להיות שנייה בלעדיי, אז ברור שזו תהיי את." התגאתי והיא נחרה בבוז.
"אל תעוף, אחוי. רציתי רק להודיע שאני באה לפארק." היא התחילה את משפטה. יש. היא באה.
"איה ודולב באים איתי, זה בסדר?"
איה- כן. דולב- לא. בבירור לא. "כן." פלטתי כי לא רציתי לאכזב אותה. מה הדולב הזה נדחף. הוא חייב להיות בכל מקום המתנשא הזה.
"נתראה, ביוש." היא מלמלה במהירות.
"ביוש." חיקיתי את קולה ויכולתי לשמוע אותה מצחקקת, ולאחר מכן השיחה התנתקה.
כידררתי(?) את הכדור בידי והנחתי אותו בין בית השחי, והתחלתי לפסוע לעבר המכונית. הדלרתי את המזגן, והתחלתי לנסוע לעבר ביתי. לישון. זה כל מה שאני צריך. לישון. זה היום החמישי הכי ארוך שהיה לי איי פעם. אני אשקר אם אגיד שלא נהניתי. כמ נהניתי. ואפילו מאוד. אם ניסים דוד שלי- אז סביר להניח זגדלתי בארווה שלו. ידעתי תמיד איך לטפל בהם, והתחברתי לכולם. התחלתי לבלות בשנים האחרונות יותר עם חברים. יותר נכון- ניסים הכריח אותי. כי כאשר הייתי באסם, הרגשתי שונה. לא הייתי מוכן לעסוב אותו לרגע. אהבתי לבלות בו את הילדות שלי. את הבכי הראשון שלי. את העצב, את השמחה, את הכעס. את הרגשות שלי. בעצם, את הכל. ביליתי פחות עם חברים, כי נהגתי לבלות את חיי באסם. אבל ניסים הכריח אותי לבלות עם חבריו, אז בשנים האחרונות בקושי הגעתי לארווה. ואני דיי חלוד. דיי מאוד חלוד. עצרתי את הרכב ליד הבית, ודיממתי את המנוע. יצאתי מהמכונית, טרקתי את הדלת, וזרקתי כמה פעמים את המפתחות בידי עד שהגעתי לכניסת הבית. סובבתי את המםתח במנעול, ובבעיטה קטנה סגרתי שוב את הדלת.
"שלום בית," זרקתי לחלל הריק. זרקתי את המפתחות על השידה, והתהלכתי לעבר המקרר. פתחתי את דלת המקרר, והתכופפתי לעברו. הוצאתי כמה פרוסות לחם, חתיכת גבינה וחתכתי עגבניה. הנחתי את הגבינה בצד פרוסת הלחם, ואת העגבניה מעל וזגרתי עם הפרוסה השנייה. הכנסתי לתוך הטוסטר, וחיכיתי שזה יהיה מוכן. אחרי שהטוסטר ציפצף- כסימן שהוא כבר הוכן. הוצאתי את הטוסט בחם, והנחתי אותו בתוך צלחת קטנה. הטלפון צלצל שוב, ושמה של מיתר התנוסס על הצג. גיחכתי ועניתי לטלפון.
"התגעגעת, נשמה?" אמרתי בהתגרות וחיוך התפרס על זוג שפתי.
"נע, לא מתאים לך הנימה הערסית. תנסה אחר." היא ביטלה את הקול שעשיתי, וצחקקתי.
כיחכחתי בגרוני "ומה עם הנימה הפרחוש? וואי שמעתי שזה מהמם." דיברתי לטלפון בקול צפצפני, ומיתר התחילה לצחוק בקול.
"דווקא מתאים לך," היא ענתה לשאלתי לאחר שצחוקה נרגע.
"כלבוש." מלמלתי לעברה והיא גיחכה.
"טוב, נחזור לעניין." היא מלמלה כאשר נזכרה.
"למה? את מעוניינת בי?" שאלתי ברטוריות וטפחתי את חזהי. זה דיי ברור שהיא לא התכוונה להגיד זאת, אבל מה לא לעשות כדי לעצבן את לוי.
"אל תעוף, סהר." היא סיננה מבין שפתיה ביאוש. "נראה לי ששכחתי משהו אצלך."
"מה שכחת?" שאלתי בסקרנות ונשענתי אחורה על שידת הכיור.
"נו תן להזכר, הבלבולי שכל שלך הבריחו לי את זה." מחתה בעצבים ואנחה ברחה משפתיה. גיכחתי ושתיקה קלה שררה בשיחה. חשקתי בשיניי, וחיכיתי שהיא תענה. תיק גבי נםל מהכיסא שהנחתי אותו, ואיתו החליק ספר.
"ספר?"
"ספר."
אני ומיתר אמרנו באותו זמן, רק שאני שאלתי והיא נזכרה במה שרצתה.
"מאיפה ידעת?" היא שאלה בחשד.
"הרגע מצאתי אותו בתיק שלי. לבוא להחזיר לך אותו?" שאלתי והרמתי את הספר מהרצפה.
"לא לא." היא סירבה במידיות. "מחר בפארק, תחזיר לי אותו."
"את לא תבואי מחר לאסם?" שאלתי בתקווה שהיא כן תבוא. תכנית, בלעדייה שם אין לי כל כך מה לעשות. ואני לא מסוגל לעשות את כל העבודה כולה לבד.
"סורי." היא התנצלה. אמרתי לך, יש לי את המבחן ביום ראשון. אני חייבת עזרה. אני על הפנים בזה." היא הודתה. הנהנתי בראשי, אך נזכרתי שהיא לא ממש לידי, ולא רואה אותי. דפקתי את היד על ראשי, ושפשפתי אחרי שהמכה שנתתי הייתה יותר מידי חזקה.
"אאוץ'." לחשתי ופסעתי לעבר המראה. ללא ספק, נתתי מכה חזקה. מפסיק חזקה כדי להשאיר אדום סביבה.
"ניחוש, הנהנת, נזכרת שאני לא לידך ודפקת יד בראש." מיתר הסבירה את מה שעשיתי בקצרה וגיחכתי.
"אני גאון." היא מלמלה לאחר שצדקה. היא כל כך מפגרת.
"אז, ניפגש בפארק?" שאלתי למרות שכבר ידעתי את התשובה.
"כן." היא ענתה קצרות.
"ביי, לילה טוב. ותחלמי עליי." צעקתי לה רגע לפני שניתקתי.
"נע, יש לי מפסיק שוקולד במקרר שיספקו אותי." היא ביטלה את מה דברי בצינויות וצחקקה. "ביוש." הוסיפה ותוך כמה שניות צפצופעם נשמעו מהצד השני- שסימן שהיא נתקה. הנחתי את הספר שלה על השידה, והתחלתי לאכול את הטוסט הקשה שהתחיל להתקרר במהירות. טוסט קר זה תמיד מגעיל.

•מיתר•
"עכשיו הכל ברור?" איה מלמלה ומבטי היה שקוע בשעון. השעה הייתה ארבע וחצי בצהריים. חיכיתי לחמש. זה התירוץ שלי לברוח מכל הלימודים.
"מיתר?" איה קראה בשמי והסטתי את מבטי לעברה. ישבנו בחדרי, והיא לא הפסיקה לחפור לי מהרגע שהגיעה, עד עכשיו.
"מה?" שאלתי בלחש והבטתי בה במבט לא ברור.
"את מנסה להסביר שלא הקשבת לי?" היא שאלה בעצבים.
"ברור שהקשבתי." מחיתי והיא הביטה בי בשאלה.
"ובכן, על מה דיברתי בדיוק?" היא דאלה בהתחכמות ושילווה את ידיה.
"מה באת לי בקריאת מורה, ובכן עאלק שבסוף אל תהיי לי מורה." התחמקתי והמשכתי להביט בשעון.
"אוקיי, מספיק על הלימודים. יש לנו חצי שעה, קדימה להתארגנות." היא אמרה בקול של מנחה והצביעה בדרמטיות על הארון. הסכמתי עימה ודילגתי לעבר הארון. פתחתי את הדלתות החומות שלו, ומיד סרקתי את המדפים. בחרתי חולצת בטן-ארוכה לבנה שהיה כתוב עלייה סלפי בשחור באנגלית, קרדיגן שחור למקרה שיהיה לי קר- וזה דיי ברור שיהיה לי קר ומכנסי ג'ינס עם קרעים קטנים. נעלתי את נעלי האולסטאר השחורות שלי, והתחלתי לקלוע את שערי על צמה-צדדית ורפויה. אני אחת שלא אוהבת להשקיע. אם זה היה אירוע מיוחד, הייתי באה אפילו בטרנינג. הבטתי לכיוון של איה, שכבר התארגנה לפניי. היא לבשה חצאית פרחונית שהגיעה לה עד הברך- אך לבשה גם גרבינוים וחולצת בטן שחורה עם כיתוב לבן של סלפי ונעלי אולסטאר שחורות. כמו שאמרתי, לא משנה מה איה תלבש זה תמיד יתאים לה.
"מוכנה?" שאלתי והנחתי תיק צד קטנטן סביב כתפי.
"יאפ." היא ענתה לשאלתי והתחלנו לפסוע למחוץ לבית.
"ביי אמא." קראתי לעבר אמי וחיבקתי אותב חיבוק קטנטן.
"ביי פאר." איה חייכה לעבר אמי, שחייכה לעברה חזרה.
"תהנו בנות, בלי שטויות." היא הזהירה טותנו ונפנפה לכיוונינו אצבע של 'או ואבוי'. גלגלתי את עיניי בחיוך, והתחלנו לפסוע לכיוון היציאה. בדיוק שיצאנו, הרכב של דביר נעצר לידנו. הוא פתח את חלון הנהג, וסימן לנו להכנס. איה התיישבה לידו, ואני התיישבתי מאחורה. מכוון ששני המושבים שלידי היו פנויים, יכולתי להתמתח קצת.
"אל תתמתחי." דביר שלל את מחשבתי לפני שהספקתי בכלל לעשות משהו. "אני אוסף גם את החבר הזה שלך."
"יש לי חבר ולא ידעתי?" שאלתי בציניות וגיחכתי.
"נו ההוא מהאסם, שבא לאסוף אותך אתמול." הוא הסביר באדישות ועצר את הרכב תוך כמה דקות מול הבית של סהר.
"סהר? מאיפה הבאת את זה שהוא חבר שלי, לעזאזל." מלמלתי בגלגול עיניים. אני שונאת שקובעים דבר, לפני שמבררים. כאילו ברצינות? סהר הוא כמו ידיד. ולא יותר מזה. הבטתי למחוץ לחלון, לכיוון הבית של סהר. הוא בדיוק יצא, וקרץ לעברי.
"תגידי את זה לקריצה הזו." דביר זרק לעברי.
"אם ככה אתה מתכוון להיות איתי, אני אצא מהמכונית." איימתי ולחצתי על דלת המכונית.
"אף אחד לא עוצר אותך." הוא ענה לי באדישות וגלגלתי את עיניי. הוא השתנה. יצאתי מן המכונית, והתחלתי לפסוע הרחק. רק תחילת הערב, וכבר המצב רוח נהרס.
"אוחתי, חכי שנייה." קול מוכר קרא לי מרחוק, אך לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי לפסוע הרחק.
"מיתר, אל תתקרבי לשם מסוכן." הוא קרה לי שוב. וואי לא מבינים מה סה לעזוב אותי. המדכתי לפסוע כאילו כלום, וריח רע של אלכוהול מעורבב עם סגריות התנופף באוויר, וכמה נערים התיישבו באותו מקום.
"הופה, תראו מי פה." אחד הנערים קרא לעברי והחל להתקרב.
"צעד אחד ואני צורחת." הזהרתי אותו, אך זה לא עצר אותו מלהמשיך להתקרב. הייתי חייבת להקשיב לסהר. למה אני מפגרת?
"יאללה, את באה מאמי." שמעתי קול מוכר מאחורי, ויד לופפה סביב כתפי. הבטתי אחורה, וזה היה סהר. נאנחתי בהקלה והנער התרחק.
"וואלה לא יגעתי שיש לה מישהו להערב, מצטער אחי. רק תביא לה את המספר שלי לאחרי." הוא קרץ לעברי, ואני הרמתי את גבותי במהירות.
"שלא תעז לדבר עלייה ככה." גופו של סהר רעד, וידיו התאגרפו. "יאללה, תחפף יא מתרומם."
"למה, מה תעשה לנו אם לא נלך?" הנער התחכם.
"אלשין למשטרה שאתם מתחת לגיל המותר ואתן מעשנים ושותים." סהר ענה לשאלתו בתחכום והביט לכיוון בקבוקי האלכוהול. "דווקא אני רואה שלא חסר פה כמה דברים שיבהירו את זה."
"בואו נלך." אחד הנערים משך את שאר חבריו למקום אחר.
"מה גרם לך לברוח ככה לעזאזל? יש יותר גרועים מימנו בסביבה הזו." סהר הזהיר אותי באנחת הקלה.
"הפעם יצאת מהדבר הזה במזל." הוא המשיך והתחלנו להתקדם לעבר הפארק.
"וקחי את הספר." הוא נזכר והושיט לעברי את היד עם הספר.
"ממש תודה, סהר. לא הייתי יודעת מה היה קורה אם לא הייתה שם." נאנחתי בחיוך מתנצל והוא הנהן בראשו. הנחתי את הספר על חזהי, וחיבקתי אותו וככה התחלנו לפסוע לעבר הפארק.
"סהר." קריאה נשמעה מכיוון אחד הספסלים, ושמה נגלו לעיניי כמה נערים ואת איה ודביר. סהר נופף להם והתחלנו להתקדם לעברם. אני לעבר דביר ואי והוא לעבר חבריו.
"מצטערת?" זרקתי לעברם בהיסוס וחיוך התפרס על פנייהם.
"בואי לפה." הוא צרח, מה שטפס את תשומת ליבם של הנערים שהיו שם וקפץ עליי בחיבוק דוב.
"גם לי בא." איה קיפצה.
"לכי את." הוא גירש אותה אך קירב אותה לחיבוק.
"הזויים." גלגלתי את עיניי וחיבקתי אותם. אחרי זמן מה, התנתקנו מהחיבוק והתיישבנו אחד ליד השני. אני ליד זהר, כי אחרי מה שקרה במכונית אני אקח סיכון להפריד בינו לבין דביר, דביר לידי ואיה חידו בצד השני. התחילו להעביר אחד לשני בקבוקי אלכוהול ובירה. אחד הנערים הציע לי, אל הנדתי את ראשי.
"תן לה פטל." סהר סירב איתי ולקח את בקבוק הבירה שהציעו לי.
"היא גם ככב תשתכר מפטל." אחד הנערים הוסיף למשפטו של סהר, שגרם לכל מי שהיה בסביבה לצחקק.
"אתם רעים." מחיתי והזעפתי את פניי.
"אנחנו רק מצאותיים." סהר תיקן אותי והצמיג אותי לחיקו, תוך כדי שלגם מהבקבוק.
"מיתר, אפשר לדבר איתך?" דביר לחש לי והנהנתי.
"בארבע עיניים." הוא הסביר וגיחכתי.
"אני כבר באה." לחשתי לסהר, שהביט בדביר באדישות ובמבט חוסר סמכות והנהן בראשו. התחלתי לפסוע אחרי סביר למקום מוסתר, כך שאף אחד לא יראה אותנו. הוא לקח צעד אחד לכיווני, והחל לשחק באצבעותיי.
"אמרו לך פעם שיש לך אצבעות יפות?" הוא שאל בתמימות והרים את מבטו אליי. בלי להתאפק, צחוק נפלט מפי.
"דפוק בנדר." מלמלתי תוך כדי הצחוק, והוא צחק איתי.
"קרה משהו?" שאלתי לאחר שהיה כמה דקות שקט. אך היה דבר שהשתיק אותי עוד יותר. הרגשתי זוג שפתיים רופפות על שלי, ומחכות לאישור. בגלל שלא היה לי תגובה לזה מרוב השוק, מרפיפה זה התמשך לנשיקה עדינה ותשוקתית.