אין לאן לברוח- פרק שלושים וארבע, פרק אחרון.

אין לאן לברוח- פרק שלושים וארבע אחרון

השיר של אנימלס של מארטין גריקס נשמע ברקע, וכולם קיפצו להם ורקדו.
סהר, כמו שהבטיח, לא עזב אותי כל הלילה וסירב לכל הבנות שהזמינו אותו לרקוד.
"היי," אחד הבנים ברחבה פנה אליי, "רוצה לצאת שנייה?"
"אני פה עם חבר." חייכתי חיוך מאולץ ופניתי שוב לסהר. הוא שם לב לבחור, אבל החליט לשתוק ולא לצייץ מילה.
"אני לא מקבל לא כתשובה." הבחור אמר בטון קשה, והוא אחז בידי בחוזקה.
"אחי, היא אומרת לך לעזוב אותה אז תעזוב." סהר הפציר בו, והוריד את ידו של הבחור מימני.
"למה, מי אתה בשבילה?" הבחור צחקק בלי שום קשר להומור.
"תנסה לגעת בחברה שלי ואתה מת." סהר התעצבן, ולקח כמה צעדים מאיימים לכיוון הבחור. אך עמדתי באמצע בשביל לעצור אותו מלחטוף מכות.
"סהר, תירגע בבקשה, הוא לא שווה את זה." לחשתי לו בקול מפוחד, והנחתי את ידי על חזהו בכדי להרחיק אותו.
"חברה שלך? אני לא מאמין." הבחור התקשה להאמין, ואמר בלעג. "ממתי נערה ברמה כזאתי תצא עם נער ברמה כמו שלך?"
"ולמה שהיא תרצה לצאת במרמה כמו שלך?" סהר הקניט אותו. הבחור קיבל את זה באוזן לא טובה, והחל לפסוע בצעדים מאיימים לעבר סהר. החטפתי נשיקה קצרצרה לשפתיו של סהר, והסתובבתי לכיוון הבחור.
"הוא חבר שלי, והוא ברמה יותר טוב משלך ואני לא חייבת לך שום הוכחות, אנחנו לא מכירים אבל בכל זאת נתתי לך. עכשיו תמצא את הדרך שלך במקום אחר, ולא פה תודה." אמרתי במהירות ומשכתי את סהר משם.
"מה זה היה?" שאלתי בקול הקלה והתיישבתי על הכיסא הגבוהה של הבור, כשסהר עומד לפניי.
"מה הנשיקה הייתה?" הוא שאל אפילו יותר בהלם, אבל כשחיוך היה מתוח על שפתיו.
"זו הייתה הוכחה! סהר, לא באלי בחשבון שתריב מכות בגללי. אתה תפצה ואני לא רוצה את זה. אתה יכו-" הוא קטע אותי בזה שהוא נשק לשפתיי בעדינות.
"את לא שותקת?" הוא שאל לאחר שהתנתק, ופניו עדיין היו קרובות לשלי. נשימתו החמה פגעה בעורי, וגרמה לי לצמרור.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לאוזניי, וגרם לחיוך להתפשט על שפתיי.
"גם אני אותך." מלמלתי. כרכתי את ידיי סביב צווארו, והשענתי את ראשי על כתפו. "מחר אנחנו נלך לקניון לקנות לך חליפה?"
"לגבי זה," סהר גירד בעורפו בלחץ, "אני ממש מצטער, אבל אני לא אהיה בארץ ביום הזה."
"מה?" שאלתי טיפה בביאוס, "איפה תהיה?"
"כנראה שבחול… בסידורים." הוא מלמל בעצב. "אני באמת מצטער, זה צץ לי פתאום."
"לא, אל תצטער. זה בסדר גמור, זה בסדר מימני לפספס נשף." משכתי בכתפיי בתמימות, וניסיתי להסתיק את הביאוס בחיוך קטנטן.
"את צוחקת עליי, נכון?" סהר גיחך, "תלכי עם מור. הוא אמר לי שאבישג תהיה חודש או חודשיים בחול אצל בני דודים שלה, אז היא ביטלה את זה."
"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אלך עם מור?" הרמתי את גבותיי.
"כבר הזהרתי אותו שאם הוא ינסה עלייך משהו הוא מת." הוא צחקק וגרם לחיוך ענק להתפרס על פניי, "ואני רוצה שתלכי ותהני, אז כן."
"אתה מדהים." מלמלתי בלחש והשפלתי את ראשי.
"אנחנו עדיין נלך לקניון מחר, נקנה לך שמלה יפה." הוא חייך ונשך את שתפיו, שילב את אצבעותינו.
"קבענו." משכתי בכתפיי בחיוך, והוא הניח נשיקה קטנה על צווארי, לפני שמשך אותי שוב לעבר הרחבה.

•איה•
"איזה חמודים." הבטתי בסהר ומיתר, ששילבו את אצבעותיהם יחד וחילקו בניהם נשיקות.
"את הולכת להקשיב לאמא שלי?" ניב נאנח, והסטתי את מבטו אליי.
"אני אמרתי לה את מה שאמרתי לה ואני מתכוונת להגיד גם לך." שילבתי את ידיי סביב צווארו, והוא חייך חיוך קטנטן וצדדי. "ניב, אתה זה שישבת וניחמת אותי כשבכיתי על תום. נתת לי את הסמכות שלך בכל דבר, ונתת לי את האהבה שלך. אתה לא וויתרת עליי ברגעים שאני רציתי לוותר על עצמי, ובגלל זה אני לא הולכת לוותר עלייך. אתה הבן-אדם הכי חשוב לי בכל האנשות."
"מצטערת להפריע לכל הרגע וזה." מיתר הופיעה בפתאומיות וחייכה חיוך מזוייף. "אבל אחמ-אחמ." היא זייפה שיעול ועזבה שוב לסהר.
"אתה הבן-אדם הכי חשוב לי אחרי מיתר," הדגשתי את המשפט, שגרם לניב לצחקק. "וזה דיי ברור שאמא או לא אמא כלום לא יצליח באמת להפריד בנינו." משכתי בכתפיי בתמימות, וניב משך אותי יותר צמוד אליו.
"בתכלס." הוא גיחך, והניח נשיקה קטנטנה על שפתיי. "תבוא איתי שבוע הבא כדי לקנות לי שמלה לנשף ונבחר לך גם חליפה או משהו יפה?" שאלתי והוא כרך את ידיו סביב מותניי.
"למה לא מחר?" הוא שאל בקול חלש, כי היינו צמודים.
"מחר זה שלהם," הצבעתי לכיוון סהר ומיתר, "ולא מתחשק לי להרוס. זו פעם הראשונה שמיתר פאקינג יוצאת לדייט בלי שאני אבקש מימנה לעשות את זה." מלמלתי בשוק וניב צחקק.
"קבענו." הוא מלמל ונשך את שפתי התחתונה תוך כדי הנשיקה.
"אאו," מלמלתי בכאב ובצחקוק, "חיה." דחפתי אותו מימני, והוא קרץ לעברי.
*
"את תדברי איתי מחר?" ניב שאל, ורפרף את שפתיו על שפתיי.
"ברור." עניתי, והפעם אני זו שנישקתי אותו, נשיקה עדינה ומלאת תשוקה.
"לילה טוב,"
"לילה טוב," חייכתי בביישנות ופסעתי לתוך הבית.
סגרתי את הדלת מאחוריי, ואבי ישב על הספה עם פנים אליי במבט לא מרוצה.
"יצאת איתו עוד פעם?" אבי התרומם ופסע לעברי. לא הנדתי עפעף לעברו הנהנתי כתשובה.
"אמרתי לך, את ארוסה ואת לא תתנשקי או תתחבקי אם מישהו אחר חוץ מהארוס שלך." אבי השליח לעברי כוס זכוכית, התכופפתי במהירות, וזה פגע בקיר מאחוריי, אך זכוכית קטנטנה שרטה אותי שריטה קטנטנה מתחת לעין ומשהו חם נזל מהפצע.
"למה מי אתה? אתה לא אבא שלי." מלמלתי בקול כואב ופגוע, "אבא שלי לא היה זורק עליי דברים, ואבא שלי לא היה מכריח אותי לעשות דברים שאני לא רוצה."
"אני לא ישנה פה הלילה, אל תחפשו אותי." מלמלתי ויצאתי מהבית לפני שהדמעות הספיקו לצאת. שמתי לב לניב מרחוק פוסע לכיוון ביתו, וצעקתי את שמו. הוא הסתובב לכיוון מבולבל, ורצתי לעברו.
"היי, יפה שלי, מה קרה לך?" הוא שאל בדאגה, וסרק את הפצע.
"אני לא נכנסת לבית הזה יותר בחיים." דמעות ירדו מעיניי בלי הפסקה, ונפלתי לתוך חיבוקו.
"את באה לישון אצלי." הוא קבע והוביל אותי לכיוון ביתו, כשהתכווצתי יותר בתוך זרועותיו.
"אמא שלך שם." מלמלתי בקול חלש, כשדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניי.
"אמא שלי לא תהיה בבית וגם אבא שלי, רק גיא אבל הוא לא ינסה אפילו להתקרב אלייך." הוא לחש לי.

•מיתר•
"מה דעתך על זה?" סהר שאל, והצביע על שמלה כחולה ונפוכה, עם קשר של פפיון מאחור. "לא?"
"לא." צחקקתי. קיבלתי אישור מההורים לא לבוא לבית ספר, אז אני וסהר בילינו בקניון בכדי למצוא לי שמלה ומסכה לנשף.
"זאת מצאת חן בעיניי." מלמלתי והצבעתי לכיוון אחת השמלות. היא הייתה שמלת סטרפלס קצרצרה, שחורה שמקו החזה עד קו המותניים מלא בנצנצים. היא הגיעה קצת מעל הברכיים, ומבטי הייתה נעוצה בה.
"טוסי, טוסי למדוד." סהר העיץ בי. צחקקתי ונכנסתי לתוך חדר ההלבשה הקטן. לבשתי מעליי את השמלה, שהתאימה לי בדיוק, ולבשתי את נעליי האולסטר השחורות שלי, לא טורחת אפילו לשרוך אותן. סהר עמד עם הגב אליי, והביט בכמה שמלות שהיו שם, וכששמע שיצאתי מבטו הופנה אליי. הוא הביט בי בהלם מוחלט, והשפלתי את מבטי במבוכה.
"וואו," הוא מלמל ופסע לעברי, "את נראת בזה… מושלם." הוא תפס בפני עם כפות ידיו הענקיות והחמימות, וגרם לי להביט בו. "זה כזה מבאס שאני לא אוכל להיות בנשף ולרקוד איתך."
"זה בסדר, זה לא שלא יהיו הבאים." משכתי בתכפיי בתמימות, והוא חייך חיוך צדדי והנהן.
"אני אוריד את זה כדי להחליף." פסעתי חזרה לחדר הלבשה, ופשטתי את השמלה מעליי. שמתי לב לתווית, והשמלה עלתה בסגנון של חמש מאות שקלים. נאנחתי בשקט, ולבשתי עליי את הג'ינס, החולצה הלבנה ואת חולצת הכפתורים שלבשתי. שרכתי את נעליי ויצאתי מחדר ההלבשה.
"אנחנו קונים את זה." סהר קבע.
"שמת לב למכיר?" שאלתי בחיוך עצוב, והראיתי לו את התווית "אין לי את הכסף לקנות את השמלה הזאת."
"את צוחקת עליי, נכון?" הוא חייך ונשך את שפתיו. "אני קונה לך את זה."
"לא, סהר אין שום סיכוי בעולם שאתה הולך לבזבז עליי כסף." שללתי את העובדה, והוא רק חייך ותפס בשמלה, ופסע לעבר המוכרת בהליכה אחורית.
"תראי אותי." הוא קרץ לעברי, הסתובב ופנה למוכרת. הוא הושיט לה את השטרות, והיא הכניסה את השמלה ואת המסכה שבחרתי לתוך שקית ונתנה לו את זה.
"סהר." מלמלתי ופסעתי לכיוונו, כשהוא עמד ליד הדלפק עם הפנים אליי וחיכה שאני אבוא.
"אין שום סיכוי שאני מחזיר את זה. תחשבי על זה כמתנה על זה שאני מפספס את הנשף." הוא משך בכתפיו, ונתן לי את השקית.
"אבל זה בסדר שאתה תפספס את הנשף, סהר. אני אלך עם מור. אתה לא צריך לבזבז עליי מליון שקל." טענתי והוא התקרב אליי, ואחז בפניי בעזרת שניי ידיו. "מיתי, אני לא עושה את זה כי אני חייב, אני עושה את זה כי אני רוצה." הוא לחש, ואני רק נאנחתי ועטפתי את זרועותיט סביבו.
"יאללה, בואי נלך." הוא לחש לי ומשך אותי מחוץ לחנות.
"תסיע אותי הביתה? יש לי מבחן להתכונן אליו ואנחנו פה מהבוקר והשעה כבר… ארבע בצהריים." מלמלתי כשהבטתי במסך הטלפון כדי לבדוק את השעה. "הזמן טס." מלמלתי יותר לעצמי והוא גיחך בשקט.
"סבבה." הוא משך בכתפיו בתמימות.

•ניב•
ליטפתי את זרועותיה של איה כשהיא ישנה על חזהי. נשארנו ערים כל הלילה, ככה שיש לה סיבה דיי טובה לישון עד עכשיו. דיברנו על איך אנחנו רואים את עצמנו בעתיד, לאיזה קולג' היא מתכננת ללכת, ובמה היא הולכת לעבוד כשתגמור את כל הלימודים. ואותו דבר גם אני. היא לא הלכה לבית הספר, והיא לא התכוונה לחזור הביתה בשעות הקרובות, ככה שהיא תישאר אצלי כמה שבא לה ואם היא רוצה היא גם יכולה להיות אצל מיתר. היא התכרבלה בתוך החזה שלי, וחיוך התמתח על שפתיי. עינייה התכולות נפקחו, והיא הביטה בי בחיוך קטנטן.
"כבר בוקר?" היא מלמלה, והתגלגלה לכיוון החלון.
"צהריים," משכתי בכתפיי ונשענתי על ידיי כישיבה.
"אני ממש מצטערת שבאתי בפתאומיות, לא התכוונתי. כל הקטע עם אבא שלי בא לי בהפתעה ומיתר כבר נסעה ואתה הייתה הכי קרוב-" היא אמרה במהירות, וצחקקתי בכדי לקטוע אותה.
"זה בסדר גמור, מי קאסה דו קאסה." משכתי בכתפיי בתמימות.
"דיי פספסנו ארוחת בוקר, את באה?" קמתי מהמיטה, ופתחתי את דלת החדר.
"אפילו לא צחצחתי שיניים." היא חייכה חיוך צדדי ונכנסה לתוך מקלחת-החדר שלי. נכנסתי אחריה, פתחתי את אחד הארונות והוצאתי משם מברשת שיניים חדשה.
"קחי," מלמלתי ונתתי לה את המברשת. היא חייכה בהכרת תודה, ויצאתי מחדר השירותים בכדי לתת לה פרטיות. ירדתי במורד המדרגות, ונכנסתי לתוך המטבח ששם גיא היה. כשהוא ראה אותי, הוא הרים את מבטו אליי.
"איה אצלך בחדר?" הוא שאל בטיפה זלזול, והצביע בראשו לכיוון המדרגות. לא התייחסתי לזלזול, והנהנתי בראשי.
"אתה יודע שאמא לא אוהבת שהיא פה איתך." הוא אמר ואני גלגלתי את עיניי.
"לא אכפת לי מה אמא אוהבת ומה אמא לא אוהבת. גם אם היא תנסה להרחיק ביני לבין איה לא יצליח לה." טענתי והסברתי לו בטון שמסבירים לילד קטן. הוא הזעיף את פניו, קם מאי הכיור שעד כה ישב ויצא בהבית.
"לך לך ואל תחזור," מלמלתי יותר לעצמי. "היה ויהיה יותר טוב בלעדייך."

•מיתר

הטלפון שלי צלצל, וגרם לי להסחת דעת מלהמשיך לכתוב את הסיכומים למבחן שיהיה לי. נאנחתי ברוגז, ולפני שעניתי אספתי את שיערי לגולגול גבוהה ומבולגן. בדקתי מי התקשר לפני שעניתי, ושמו של ניב התנוסס על המסך.
"הלו?" מלמלתי.
"מיתר," שמעתי את ניב מתנשף במהירות. "את חייבת לבוא לבית של סהר, כאילו עכשיו." יכולתי לשמוע את הלחץ בקולו, ורעש של אמבולנסים.
"מה קורה שם?" שאלתי בבלבול, והתרוממתי מכיסא המחשב שישבתי בו עד כה. פתחתי את דלת החדר, ופתחתי בריצה במורד המדרגות.
"מיתר? הכל בסדר?" אבי שאל אותי בדאגה ובבלבול. זרקתי לכיוונו רק חיוך מאולץ ולחוץ לפני שפצחתי בריצה למחוץ לבית.
"פשוט תבואי. בבקשה תמהרי." הוא התחנן רגע לפני שניתק את השיחה. המשכתי לרוץ בכל כוחי לעבר ביתו של סהר, חציתי כבישים, והעמדתי את עצמי בחיים ומוות שהיו מקרים של כמעט תאונות. הגעתי לכיוון הבית, והרשיתי לעצמי להישאן קדימה ולהירגע קצת. מרחוק ראיתי את מור וניב עומדים משני הצדדים של הבית של סהר, פניהם אדומות ועניהם נפוחות, ההבעה שלהם הייתה עצובה, וכשהם קלטו אותי היא נהפכה גם למרחמת. כל שנייה שעברה נראת לעצמי השנייה הכי קטלנית.
"מה קורה פה?" שאלתי בפחד כשפסעתי לעבר ניב ומור.
"אני מצטער, מיתר." ניב מלמל בקול שבור, רגע לפני שהתמוטט על הרצפה בבכי.
"משהו מוכן להגיד לי לעזאזל מה קורה פה?" שאלתי בקול עצבני, יכולתי לחוש את הכאב שעומד להגיע. השכנים של סהר החלו לפתוח במעגל סביב באירוע, ולהתלחשש על מה שקרה.
"זאת לא בת-הזוג של סהר?"
"אני מרחמת עליי."
"מסכנה."
"ניב, תגיד לי עכשיו מה קורה פה." דרשתי פרטים והוא רק הרים את מבטו אליי.
"דיי, תרגעי מיתר." מור ניסה להרגיע אותי, ועטף את זרועותיו סביבי.
"שלא תעז להגיד לי להירגע." התחמקתי מזרועותיו. "איפה סהר? מה קרה לו?"
"מי-"
"מה קרה לסהר?"
"הוא התאבד." ניב התפרץ בכעס, ומור נקב בו את מבטו.
"מה?" שאלתי בקול חלוש. "אתם עובדים עליי." באותו זמן, שני רופאים גררו באלוקה גופה.
"זה לא סהר, זה לא הוא." מלמלתי בכאב, וניסיתמ לשכנע את עצמי שהם עובדים עליי.
"אתם רק עובדים עליי…" מלמלתי יותר לעצמי, ונכנעתי לחיבוקו של ניב. "זה לא יכול להיות… זה לא… סהר בחיים לא יעשה לי את זה." התמוטטתי לרצפה, כשמשכתי את ניב גם איתי. פצחתי בבכי, כשתמנתי את פרצופי בתוך חזהו.
"זה לא יכול להיות, ניב, הוא לא יעשה לי את זה." הרמתי את עיניי לכיוון ניב, שהביט בי בעצב וליטף את לחיי. "הוא הבטיח לי שהוא לא יעשה לעצמו כלום." יללתי, ופרצתי בבכי שוב. החור בלב שלי רק גדל וגדל, עד שנדמה לי שהלב כבר נהרס וכלום לא נשאר בו.
"את מיתר לוי?" בחור עם מדי שוטרים נעמד לידנו, הנהנתי בראשי חלשות. "אני חושב שזה בשבילך." הוא הניח בידי מכתב, שעליו כתוב את שמי.
"דיי, תרגעי מיתר." ניב ניסה להרגיע אותי, אל הוא בעצמו לא נרגע.
"אני אוהבת אותו, ניב. הוא זה שגרם לי לחייך תמיד לא משנה מה, ותמיד הרגשתי מוגנת מתחת לזרועותיו. הוא תמיד אמר לי שהוא אוהב אותי, גם כשהייתי עם דביר, וכשלא אהבתי אותו חזרה, או כשחישבתי אותו רק כידיד והחבר הכי טוב. הוא הבטיח שהוא לא יעזוב אותי. למה הוא שינה את דעתו?"
*
שכבתי על המיטה, כשדמעות עדיין זורמים כמו נהר מעיניי, ומטפטפים על הכר. המכתב ישב על קצה שולחן הכתיבה שלי והיה מופנה אליי, כאילו אומר לי לפתוח את המכתב ולקרוא אותו עכשיו. הושטתי יד רועדת לכיוונה, ולקחתי את המכתב. פתחתי בעדינות את המעטפה, והוצאתי את המכתב. שמתי לב שכמה טיפות דם כיסו אותו, וכך גם כמה דמעות יבשות שטשטשו כמה מילים אך הצלחתי לזהות אותן.
'היי מיתי:) ❤

יש כמה דברים דלא בדיוק סיפרתי לך עליי, או על החיים שלי. וזה גם אחד הסיבות שהובילו למותי. או יותר נכון להתאבדותי.
אני מצטער על כל הכאב שגרמתי לך, אבל אני לא רוצה שתבזבזי זמן על בכי עליי. לכל אחד יש את החיים שלו.

כל יום משמעו עשרים וארבע שעות חדשות כל יום משמעו שהכל אפשרי מחדש. אתה חי ברגע, אתה מת ברגע, ואתה עובר כל יום ביומו.' קראתי בליבי.

'זה הציטוט שהכי אהבתי מאחד הספרים שנהגתי לקרוא. במילים פשוטות, יש חיים שאמורים להסתיים במוות טבעי, ויש כאלה חיים שחייבים להסתיים במוות בגלל מחלה כלשהי או סיבות.

'ובמילים פשוטות יותר, אני שייך לאלה שהחיים חייבים להסתיים במוות בגלל מחלה. אני חולה מיתר, זה מה שרציתי להגיד לך אתמול, ומה שרציתי להגיד לך מהרגע שפגשתי אותך, פשוט לא ידעתי איך להגיד. כל יום שעובר, הכאבים גמרו אותי, ותמיד לבשתי חיוך שמראה שהכל בסדר, בזמן שמפנים אני רק מתפלל שהכאב יעזוב אותי. אבל הדרך היחידה שהכאבים יגמרו זה דרך מוות.'

'במהלך החיים שלי, עברתי מאות ניתוחים, והניתוח האחרון שעברתי היה לפני חודש, שאומר שיש לי עוד חודש לחיות לפני המוות שלי. אין לאן לברוח, מיתי. לא היה לי לאן לברוח. לא היו לי תרופות, וגם אם היו לא היה לי כסף לשלם עליהן. מצאתי את דרך הבריחה שלי דרך מוות.

אני יודע שזה קשה עבורך, אבל אני רוצה שתכתבי את ההספד לכבוד ההלוויה שלי.
אני אוהב אותך מיתר, אני אהבתי ואני תמיד אוהב אותך, לא משנה מתי ואיך. לתוך המעטפה מצורף מפתח ועוד צרור מפתחטת מפתחות. המפתח הוא של הבית שלי וושל הרכב שלי. אני רוצה שתעברי לשם מתי שרק תרצי.

אל תאשימי את עצמך במוות שלי, ואל תפגעי בעצמך כמו שאני עשיתי לעצמי. אז את כבר מבינה את הסיבה שביטלתי את הגעתי לנשף. אני הולך לשמור עלייך מלמעלה, ואדאג שיהיו לך, לבעלך החדש ולילדים שיהיו לך חיים טובים ומאושרים.
אני אוהב אותך.'

סיימתי את קריאת המכתב כשעיניי מלאות דמעות, שלו החנקתי ופשוט נתתי להן להשתחרר. כשבדקתי, באמת היו מפתחות לרכב ומפתחות לבית.
גם אני אוהבת אותך, סהר.
*
"שלום," מלמלתי בקול. והבטתי בצדדים. הוריי ישבו בהלוויה, ונראו עצובים, וישבו שם גם כמה אנשים שנראו עצובים. שתקתי לכמה שניות, לפני שפתחתי את פי לדבר. "במהלך הימים, הרגשתי את עצמי נשרפת כמו גיהנום. לא יכולתי להפסיק לבכות ולהאשים את עצמי על זה שסהר עשה את מה שהוא עשה. לא הכחשתי את זה, לא הכחשתי את זה שכואב לי, לא הכחשתי שאני מתמוטטת. יש ציטוט שאומר שאת הכאב צריך להרגיש, וזה בדיוק מה שעשיתי. נתתי לכאב לעבור דרכי, ולשרוף אותי בכל דרך אפשרית." מלמלתי בקול חזק, והשפלתי את מבטי. ידי אחזה באחת הצמידים שסהר היה לובש כל יום, הוא השאיר את זה יום אחד בבית שלי כששכח את זה, ושכחתי להחזיר לו את זה. "סהר לא היה בשבילי רק ידיד, או חבר טוב. הוא היה מישהו שאהבתי מעבר לזה, וכנראה שאני בחיים לא אפסיק. הוא הקדיש למעני את החיים שלו, רק בשביל להוציא מימני חיוך קטן וחסר משמעות, שבעיניו זה נראה דבר מיוחד. הוא היה איש מיוחד בעיניי, שתמיד כשהרגשתי צורך לברוח מהבעיות שלי, הוא העמיד אותי במקום ולימד אותי להילחם על דברים שחשובים לי, לפתור את הבעיות גם אם אני אחזור משם חצי מתה. הוא היה מישהו… שכל בת הייתה מזילה ריר וכל גבר היה יוצא מהארון בשבילו. סהר היה בן אדם מדהים ואוהב, והיו לו המון קשיים, והוא בכל זאת עבר אותם כמו ילד גדול. הוא הביא לי אהבה שאי אפשר לתאר אותה, הוא הביא לי נצח שתמיד חלמתי עבורו. אומנם יש אנשים שישכחו מימנו תוך ימים ספורים מהרגע הזה, אבל… עבורי הוא יהיה מישהו מיוחד שאני בחיים לא אשכח.
מהחיים, אין לאן לברוח, כמו שהוא נהג להגיד לי.
אז אני הולכת להמשיך בחיים שלי, כמו שהוא ביקש, אבל בחיים לא לשכוח מימנו." אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה. מבטי עבר למור וניב, שחייכו אליי חיוך מנחם, ובכל האנשים שישבו עם דמעות בעיניים, שחלקם אפילו בכה. "הימים הבאים הולכים להיות קשים בשביל כולנו, אבל כמו שאני מכירה את סהר, הוא רוצה שנזכור אותו ונצחק מכל רגע שעברנו איתו. נוח על משכבך בשלום."
—–
"… אבל כמו שאני מכירה את סהר, הוא רוצה שנזכור אותו ונצחק מכל רגע שעברנו איתו. נוח על משכבך בשלום." קראתי את ההספד לפסיכולוגית שלי, שישבה בשקט על הכורסה שלה והקשיבה לכל מילה ומילה שרק נפלטה מפי.
"וזהו," מלמלתי, ונשענתי אחורה על הכיסא. "זה בערך איך שהחיים שלי התנהלו מהרגע שסהר נכנס לחיים שלי. עד היום שהוא יצא מהם." חייכתי בעצב כשהשפלתי את מבטי מהפסיכולוגית לעבר הרצפה.
"חשוב שתשתפי את הרגשות שלך עם מישהו, אני חושבת שזה יעזור לך מאוד." הפסיכולוגית אמרה בניחום, והניחה את ידה על זרועי. "את יכולה ללכת, סוף שבוע טוב."
"סוף שבוע טוב." מלמלתי בלחש ופסעתי מחוץ לחדרי.
'מהרגע שסהר נכנס לחיים שלי. עד היום שהוא יצא מהם.'
יצא מהם? לא לגמרי. לפחות לא עד עכשיו.
לא משנה מה יקרה, סהר בן-הרוש תמיד ישאר לי בלב ולא יעזוב.
עצרתי לרגע. עצמתי את עיניי והרמתי את ראשי לכיוון השמיים הבהירים. הרגשץי כאילו הוא מסתכל עליי עכשיו, מחייך. מחייך בשמחה ושמח שסוף סוף, אחרי שנה שלמה, אני מוכנה לשחרר מימנו ולהמשיך הלאה בחיים. העברתי בראשי כסרט את כל הדברים שעברנו יחד, מהרגע הראשון שניסים קרא לי לאסם, להכיר לי את בן-הדוד שלו, היום ההוא לפני שנה, ביום שהוא החליט להתאבד.
"תודה."

'She is everywhere i go,
Everyone i see
But those clouds wont leave…'