אין לאן לברוח- פרק שבע עשרה

אין לאן לברוח- פרק שבע עשרה
•סהר•
"היא מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום," מור קרא לתוך המקרופון בזמן שהמנגינה מתנגנת.
"איזה חום אולי נזוז שואלת." ניב המשיך אותו בחיוך בזמן שהוא מתנדנד מצד לצד.
"היא גרה בדירה שכורה ממש ליד דרך השלום," גנבתי לניב את המקרופון בזמן שהוא דחף אותי לעבר הספה והתגלגלנו מצחוק.
"אני נודר שזו הפעם האחרונה שאני שותה," מור התלונן בזמן שהוא הניח יד על המצח. "כוסאמו, כואב לי הראש."
"אתה ביקשת את זה." אמר ניב בזמן שהוא לוקח עוד שלוק מהמקבוק הוודקה שנח ברפרוף בין ידיו. רגע לפני שזה נפל, הנחתי את ידי מתחת לבקבוק ותפסתי אותו.
"אתה ברצינות חייב להירגע עם הכמות," פניתי לניב, "אתה הולך למות מכל זה."
"תני רק מעט מימך, שוב להרגיש את השלמות שלך." הוא שר שוב בצחוק.
"אלוהים ישמור," קראתי באנחה וזרקתי את ראשי אחורה.
"ניב, בוא מאמי, יש לי הפתעה." אמרתי בחיוך מזוייף בזמן שהובלתי אותו לכיוון השירותים. כל הקטע היה בשביל שאני אשתכר, לא הם. ועדיין. כלום. זה פשוט לא אנושי שאני לא מצליח לשכוח מהנשיקה הזו. זה משגע אותי.
"אני מצטער, גבר, אני בקטע של בנות." ניב אמר בצחקוק.
"אתה תהיה מת אחרי שתתעשת על עצמך," מלמלתי לעצמי בזמן שהכנסתי אותו לאמבטיה.
"אל תדאג, שום קטע." חייכתי חיוך ציני שגרם לו לצחקק בלי שום הקשר.
"רוצה שאני אספר לך סוד?" הוא שאל ובלי לחכות לתשובה המשיך; "אני אוהב אותה," הוא לחש לי.
"אוהב את מי?" שאלתי בחוסר הבנה.
"את הבלונדה." הוא דאל והצביע לעבר הדלת. הבטתי לעברה, ולא היה שם כלום- ניב כרגיל צחקק. גלגלתי את עיניי והוא נשען אחורה על הקיר הקר, בזמן שהמים מתיזים עליו והבגדים נדבקים לו על הגוף.
לקח לו כמה שניות עד שהתעשת ופלט לעברי כמה קללות.
"אחרי שאני מתייבש אני קובר אותך." הוא אמר בקול מאיים בזמן שידו מתרוצצת בין שערותיו. "ההאנגאובר הורג." הוא טען ועצם את עיניו בכאב.
"אתה שתית." הרמתי את כתפי בתמימות בזמן שצחקקתי.
"אתה שתית יותר מימני ומור יחד, איך זה שאתה לא השתכרת?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"המציאות יותר משכרת משתייה." מלמלתי באנחה.
"אני אלווה לך בגדים. תכבה את הזרם הקר ותפעיל את החם." ציוויתי עליו ויצאתי מחדר השירותים לפניי שיספיק להתלונן על הבגדים שצמודים על גופו באי נוחות. הילד הזה כל כך מפונק, חשבתי לעצמי. פתחתי את שני שלתות הארון, והוצאתי לעצמי בגדים אקראיים וכך גם לניב ומור. פתחתי את דלת חדר השיקותים, שומע את זרם המים החמים ואת ניב שר לעצמו בקול שגרם לי לגחך. זרקתי את בגדיו על האסלה הסגורה והיבשה וסגרתי את הדלת. נכנסתי לתוך חדרי, פשטתי את הבגדים שלי ולבשתי את הטרנינג האפור והחולצה האפורה. החלקתי את האצבע על מסך האייפון שלי, בזמן שאני עובר ברפרוף על דף הבית באינסטגרם. עברתי ברפרוף על הפוסטים בזמן שניתקעתי על תמונה של מיתר. שיערה הגלי היה פזור על כתפייה, בזמן שדביר היה מאחוריה וחיבק את מותניה. חיוך עצוב נח על שפתיה של מיתר, והמבט שהיה בעינייה היה עצוב. מה שאני הייתי בטוח בו, הוא זה שאני גרמתי לה לעצב הזה. ועוד משהו שאני בטוח בו, זה שאני הסיבה שמיתר ודביר נפרדו.
"אתה אוהב אותה," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי לראות את מור עומד מאחורי- גורם לי להיבהל.
"אני לא הולך להרוס לה את החיים. מספיק הרסתי לה את האהבה." מלמלתי בלחש בזמן שהוא חטף את האייפון מידי.
"לזה אתה קורא אהבה? להומו הזה שלידה אין מושג מה היא עוברת, הוא לא רואה את החיוך העצוב הזה שלה והוא רק מחפש דרכים לזיין אותה על שמאל ועל ימין." מור הפציר בי, "אתה חייב לעשות משהו לגביה. זה נמשך שבוע, מי יודע כמה זמן זה ימשך? שנים? היא תמשיך הלאה ואתה תאכל את עצמך על זה שהיא לך צ'אנס ולא עשית איתו כלום." הוא נזף בקול בזמן שאני ספגתי את כל מה שהוא אמר.
"אני יודע," מלמלתי באנחה מיואשת, " אני רק… לא רוצה להרוס את מה שנשאר מכל ההריסות."
"תתקן את ההריסות." הוא אמר רגע לפני שפסע מחוץ לחדר. אז כן, שבוע עבר מאז. שבוע שכל מה שאני עושה לפני שינה זה להשתכר עם מור וניב. לרוב ניב כי מור הוא זה שמקיא כבר בסיבוב הראשון. לא משנה כמה בקבוקים אני אשתה, אני בחיים לא אשתכר במצב הזה. זה כאילו הדחף שהמציאות רוצה שאני אזכור את הכל, יותר חשובה מזה שאני אשכח את הכל לרגע אחד. אני ומיתר בקושי מדברים. היא הסתירה את זה מדביר, כי כל פעם שאני רואה אותו הוא נופף לי כאילו שום דבר לא קרה, ומחבק את מיתר. אני רוצה אותה. אני פאקינג חייתי באשליה שאף פעם לא רציתי אותה. תמיד חשבתי שזה הדלקות וכמו תמיד- זה יעבור. היא תמיד הייתה בשבילי האחות הקטנה עם הצורך של לגונן עליה- כי לי לא הייתי אחות. העיניים הירוקות שלה תמיד גרמו לי להרגע, והמגע שלה תמיד חימם אותי. סביר להניח שהתאהבתי באדם הלא נכון. לחלוטין באדם הלא נכון.

•איה•
"זאת הסיבה שלא רציתי שתהיי עם התום ההוא," אמי קראה בזמן שהצביע אצבע מאשימה לעברי.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה ובקול חלש.
"תום. הבחור החתיך והיפה והנחמד- הוא לא הכי נחמד שמגלים מי הוא באמת." היא טענה בזמן שהתיישבה לידי.
"אמא, באמת אין לי כוח לשיחות. אני עייפה." התחננתי הזמן שלקחתי עוד כפית של גלידת שוקולד עוגיות.
"אני מכירה את תום," היא פלטה באנחה.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה והפניתי את תשומת ליבי אליה.
"זאת אומרת, אבא של תום ולי היה קטע בתיכון. הייתי כמוך. התאהבתי האדם הלא נכון. בגלל זה אני גוננתי עלייך, תזהרי, אני לא רוצה שתפגעי כמו שאני נפגעתי אז." הוא לחשה ואספה שיער למאחורי אוזני. הנהנתי כאות תודה וחייכתי חיוך קטנטן שהצלחתי לגייס. היא הנהנה בראשה ופסעה לכיוון חדרה.
"ואיה, לילה טוב." היא מלמלה לעברי רגע ללפני שנכנסה לחדר.
"לילה טוב," קראתי גם אני בקול שתוכל לשמוע ונאנחתי. כיביתי את מסך הטלוויזיה, ועליתי לחדרי- מתכוננת לעוד לילה קשה של חוסר שינה ובכי.
*
עמדתי ליד השער, הסוודר האפור והגדול הגיע לי קצת מעל הברכיים, טייץ שחור ונעלי ד"ר מרטינס שחורות עם פרחים וורודים. מבטם של התלמידים בחנו אותי בלעג, מתלחששים תוך כדי שמבטם עליי- גורמים לי לרצות לעשות רוורס ולא לחזור לפה יותר לעולם. התכוונתי לחזור אחורה, אך יד חמימה הונחה על גבי ומנעה מימני. הסתובבתי להביט באדם שהתכוונתי לחבוט בפניו- לא אחר מאשר ניב.
"אוח, ניב, מה אתה רוצה?" שאלתי באנחה.
"לאיפה את הולכת?" הוא שאל בתמימות.
"הביתה, להתחמק מכל המבטים של כולם." מלמלתי בלחש כך שיכל לשמוע. הוא הביט סביבו, קולט את כל המבטים.
"יא בני זונות, תחזרו לעסקים שלכם לפני שאני אתהפך עליכם." הוא צרח וגרם לכולם להיבהל ולחזור למה שהם לא עשו.
"את לא זזה לשום מקום, צרפתי. את נשארת פה, לומדת." הוא קבע בזמן שהוביל אותי לעבר הכיתה- שלא היה לי מושג מאיפה הוא יודע.
"לא, ניב, בבקשה אל תעשה לי את זה." התחננתי בזמן שהוא פתח את הדלת.
"היי, יש לי כאן תלמידה." הוא אמר החיוך מזוייף למורה- ודחף אותי פנימה.
"אני שונאת אותך," רטנתי לעברו.
"תודה." הוא חייך חיוך מתלהב שגרם לי בלי להתאפק לחייך.
"הו, איה, אני שמחה שהצטרפת אלינו." המורה אמרה ברול עליז וכמובן מזוייף- שגרם לכל התלמידים וכמובן אני לגחך.
"נהדר." מלמלתי בלחש וגלגלתי את עיניי, פורסת על שפתיי את אותו חיוך מזוייף שנדבקתי אליו כל יום.
"תתפסי מקום, ותפתחי את ספריך. אל תעקבי את הכיתה." היא אמרה בקול מעצבן שגרם לי להתעצבן. חייכתי חיוך ציני, ומיהרתי לתפוס מקום ליד מיתר שהביטה בדביר שבאופן מפתיע השפיל את מבטו במבט עצוב.
"היי, את בסדר?" שאלתי בלחש כאשר קלטתי שהיא רגע לפני להתפרץ בבכי.
"לא." היא מלמלה בלחש ונשכה את שפתיה. היא הרימה את תיקה מהקרקע במהירות, ומיהרה לברוח מהכיתה. עשיתי כמוהה ופתחתי את הדלת.
"גברת צרפתי, לאיפה את הולכת?" המורה אמרה בכעס וגלגלתי את עיניי.
"ליידעתך, יש לי דברים יותר חשובים מאשר ללמוד בכיתה שלך." התעצבנתי והיא הזעיפה את פנייה. בלי להתעקב יותר מידי זמן, רצתי לכיוון השירותים שאליהם מיתר הלכה.
"תאומי, מה קורה?" שאלתי והתיישבתי לידי על האסלה הסגורה.
"אני ודביר נפרדנו." היא לחשה ומחתה את הדמעות היבשות בעינייה. "ואת יודעת בגלל מי? בגללי. הייתי חייבת להתנשק עם סהר."
"התנשקת עם סהר?" שאלתי בשוק מתלהב. כן, זה לא סוד שהעדפתי את סהר על פני דביר. דביר ומיתר אף פעם לא נראו כמו זוג- אף על פי שמיתר וסהר תמיד התנהגו כמו אחד כזה.
"כן. אני פגעתי בדביר, והסתרתי את ז מימנו שבוע ונפרדו ואני כל כך שונאת את עצמי." היא המשיכה לייבב בקול והצמידה את רגלייה לחזהה.
"יהיה בסדר, אחותי. זה רק משבר קצר. את ודביר תחזרו להיות כמו שהייתם. אם לא כזוג, כהחברים הכי טובים." ניסיתי לנחם אותה והנחתי את ידי על כתפה, מלטפת אותו הלוך ושוב.
"וגם הדבר השני הכי גרוע, זה שסהר ואני התרחקנו כל כך הרבה אחרי זה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה." מיתר המשיכה לייבב. יכולתי להבין אותה, סערת רגשות השטלתה עלייה. היא לא יודעת מה היא עושה, או מה היא רוצה.
"בתור נחברה הכי טובה שלך, אני לא נותנת לך לייבב ככה. את באה איתי עכשיו, אנחנו יוצאות לבחוץ ואת עושה את הדבר שאת הכי אוהבת לעשות- לבלות עם סקיפר." ציוויתי, תפסתי בידה בעדינות והרמתי אותה מהאסלה. היא הניחה את ידיה מתחת לזרם המים, זמן שפתחתי את הזרם והיא שטפה את פנייה. היא ניגבה את פנייה בעזרת טישו שהבאתי לה ומשכתי אותה למחוץ לשירותים.
"אני הולכת להגיד למורה שאחנו הולכות, ואת לא בורחת לשום מקום." ציוויתי והיא הנהנה בראשה. פתחתי את דלת הכיתה, והכנסתי רק את הראש.
"כמו שהבנת, יש לי דבר אחרים לעסוק בהם אז אני ומיתר לא נהיה פה בהמשך היום." הודעתי בקצרה בזמן שטרקתי את הדלת ומדכתי את מיתר משם לפני שהמורה תספיק לצאת ולעשות עם העניין משהו. מיתר צחקקה טיפה ועברנו את הגדר הגבוהה.
*
"רגע אבל," היא קראה רגע לפני שנכנסנו לתוך האסם.
"סהר שם." היא מלמלה בלחש והביטה בנער המוכר שהביט בנו בחזרה. או יותר נכון, בה.
"אני לא אכריח אותך לדבר איתו, רק נלך ונעבוד קצת." אמרתי והיא הנהנה בראשה בייאוש.
"ומחר אני ואת בשופינג כי היום בערב אני לא יכולה אני בצפון," הודעתי לה והיא בלי יותר מידי שאלות- החלה לפסוע לעבר סקיפר שהיה ליד סהר.