אין לאן לברוח- פרק עשרים ושתיים

אין לאן לברוח- פרק עשרים ושתיים
•סהר•
"היי, האמ…" מיתר מלמלה בלחש, מרגישה באי-נוחות מכל המצב, הנהנתי בהבנה, ונשארתי במבט אגיש למרות שמבפנים התחממתי ושחזרתי לעצמי שוב ושוב איך אני הולך להכות את מור כל כך חזק.
"מביך." מור לחש, "אם לא מפריע לכם, אני הולך…" הוא הניח כוס על אי המטבח, ועקף אותי בזהירות בלי לנסות לגעת בי בכדי שלא אתחרפן. שלא תבינו לא נכון, התכוונתי לספר למיתר הכל, אבל חיכיתי לרגע המתאים. לרגע המתאים שדיי היה אמור להיות לפני שבוע, או שבועיים, שהיא עדיין לא הייתה עם דביר והייתי יכול לברר איך אני מרגיש כלפייה. אבל בדיוק כשדביר נכנס לתמונה, התחלתי להרגיש את הכל ולהגיד לעצמי שוב ושוב שאין לי סיכוי איתה. מיתר לוי, נערה ממוצעת בעלת חשיבות רבה, יפה, אמיתית וכנה שכל נער שפוי וגם האלה שלא היו נולפים לרגליה. משםחה מאוחדת, לא כל כך מאוחדת, אבל עדיין מאוחדת שאוהבת אותה והינה אני, סהר בן-הרוש, שתמיש עמד בצד כשכולם מתלחששים לגביו ולגבי החיים שלו, נער יתום ומסכן, שנשר מקולג' ונתקע בעבודה בחוות סוסים. לבסוף, הייתי צריך לבנות חומה סביבי כדי לא לתת לאנישם להרוס יותר ממה שהם כבר הרסו. זה פשוט נהדר איך שסהר בן-הרוש תמיד נקלע במצבים כאלה. סובבתי את גבי בשביל לפסוע הרחק משם, אך מיתר עצרה אותי.
"אתה לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה?" היא שאלה במהירות.
סובבתי את ראשי אלייה, "אני חושב, אבל לא עכשיו." עניתי בקרירות, הסתובבתי חזרה והתפללתי בלב לנס מאלוהים שיציל אותי מהמצב הזה. האור נכבה לשנייה, וגרם לי להיבהל, ודלת הבית נפתחה והיו כמה צעדים רבים והתלחששויות.
"סהר?" לחשתי ופסעתי כמה צעדים אחורה, אך אז האור נדלק, וילדים קפצו מכל מקום צועקים בשמחה כמה מילות יום הולדת שמח לסהר. נשמתי בהקלה, והבטתי לעבר סהר שגם הוא היה מופתע כמוני אך הקל עליו המון. פסעתי לעבר מור, איה וניב שנכנסו מיד אחרי כמה שניות, עם עוגה ענקית מוחזקת בידיהם.
"אתם פאקינג הבהלתם אותי." קראתי בהתגוננות והם רק משכו בכתפיהם.
"מצטערת, הייתי צריכה שגם את תבהלי." איה חייכה בהיסוס וגרמה לי להראות חשודה.
"למה?" שאלתי בחשד ושילבתי את ידיי על חזהי.
"דיי רציתי לראות את הפרצוף המבוהל שלך," היא משכה בכתפיה ומלמלה במהירות, מושכת את שני הבנים מיד אחריה וגורמת לי לצחקק. הבטתי בכל הנערים צורחים, קופצים בשמחה ומצחקקים בניהם. חלקם חלקו בניהם נשיקות, ושיר התנגן ברחבי הבית.
"מסיבה, והו." קראתי בשמחה מזוייפת ונכנסתי בין כל הקהל, פיצלתי את דרכי למטבח בכדי להרגיע את כאב הראש מהשירים. מיליתי לי כוס מלאה במים, ולגמתי מימנה.
"Why you gonna be so rude" כולם שרו פה אחד.
העברתי שוב מבט בהכל האנשים הזרים שמקמו את עצמם בביתה של איה, לפני שעליתי לחדרה.

•איה•
"ארגנו אחלה מסיבה," ניב מלמל לעצמו, והעביר מבט חטוף בכל הנערים שרקדו ברחבי ביתי. אני הולכת לקבל על זה עונש. ועונש כזה גרוע.
"אף אחד לא עושה את זה יותר טוב מימני." מלמלתי במשיכות כתפיים קלה והקרצתי לעברו חיוך גאה.
"נעים מאוד, ניב תורג'מן." ניב הציג את עצמו בחיוך והושיט יד ללחיצה, הבטתי בו כאשר הבעה מבולבלת התפשטה על פניי.
"מארגן המסיבות הכי טוב. ותתפלאי לדעת שיותר טוב מימך." הוא הסביר, תפס בידי ובעזרת זה לחץ לעצמו את היד.
"ילד חי בסרט." מלמלתי בלחש ולקחתי את היד חזרה, לא יכולתי לעצור את עצמי ופלטתי גיחוך. הוא רק כתשובה קרץ לי והחזיר את תשומת ליבו לכל הנערים.
"הו, שיט," מלמלתי כאשר קלטתי פרצוך מוכר. תום העביר גם הוא מבט בכל הנערים, כשבין ידיו ירין, ומבטו נתקע עליי.
"מה יש?" ניב הפנה את ראשו לכיווני ומיהרתי להסתובב לפני שתום יוכל לשים לב שראיתי אותו.
"תום פה." עניתי, ושמתי את שני כפות ידיי בצדדי פניי בכדי להסתיר את עצמי.
"כוסאמו, מה את מתייחסת אליו?" בעודו שואל, הוא תפס בגופי וסובב אותי.
"ניב?" שאלתי והפנתי אליו את מבטי.
"הא כפרה?" הוא שאל והביט בי בשאלה.
"אני שונאת אותך." אמרתי בפנים קודרות והוא רק צחקק.
"לא את לא." הוא מחא בקול ולגם מבקבוק בירה שחטף ממישהו שעבר בסביבה.
"מאיפה זה פאקינג הגיע לפה?" שאלתי בשוק והצבעתי לעבר בקבוק הבירה שהוחזקה ברפרוף בין אצבעותיו של ניב.
"במסיבה, חובה אלכוהול." הוא קבע בחיוך, "תגידי שאני צודק."
"אחרי שתמות אולי." חייכתי חיול ציני וחטפתי את הבקבוק מידו, לוגמת לגימה קטנה מימנה והחמצתי את פניי.
"מה זה?" שאלתי והצמדתי את הבקבוק לחזהו, "זה מר." מחיתי בהתלוננות והחמצתי את פניי עד שהטעם נעלם.
"את קטינה מידי בשביל בירה." ניב אמר בקול ילדותי והוציא לי לשון שגרם לי לרצות להחטיף לו כאפה. אבל לא עשיתי זאת.
"ואתה ממש בוגר." אמרתי בקול ציני וגלגלתי את עיניי.
"הלו, אני בן תשע עשרה. בוגר." הוא אמר בהשווצה, ולגם כמה לגימות גדולות מהבקבוק. חזרתי על דבריו בקול ציני שגרם לו לפלוט גיחוך.
"יאללה, בואי לרקוד." הוא משך אותי לעבר הרחבה, ופיסל את דרכינו בין כל הנערים.
"אני לא-"
"כן את כן," הוא קטע את דבריי, "אני עברתי מסע עינויים של קניות, את חייבת לי."

•מיתר•
פתחתי את דלת חדרה של איה, ומיד התחרטתי על כך כאשר ראיתי את סהר יושב על המיטה.
"מצטערת, אני לא אפריע." מלמלתי, הסתובבתי ובאתי לסגור מאחורי את הדלת. אך מיד הסתובבתי חזרה והבטתי בו בשאלה.
"תגיד," פציתי את פי, "אתה לא אמור להיות למטה? במסיבה?"
"אני אמור. אני פשוט רציתי קצת שקט." הוא ענה בחיוך קצר והמשיך להתעסק בעיניינים שלו.
"הו," מלמלתי בלחש והסתובבתי.
"זימנו את כולכם לכאן בכדי לחגוג את יום הולדתו התשע-עשר של סהר בן-הרוש. מיד נתחיל בקריוקי קצרצר וניתן את הכבוד נילד היום הולדת." שמעתי את קולה של איה מבקיע במקרופון, ואני וסהר הבטנו אחד בשניה.
"מה לי ולקריוקי, לעזאזל?" הוא מלמל לעצמו והתרומם.
"אני אקווה בשבילך שאף אחד מהאורחים לא ימות לנו באמצע." התבדחתי בחיוך קצר, והוא נקב בי את מבטו, אך הבריח חיוך.
"יאללה, בואי." הוא מיהר לפסוע למטה לסלון ואני מאחוריו. הבטתי בו מתקדם לעבר איה, וגונב מימנה את המקרופון.
"ילד חוצפן." מלמלתי בחיוך ונשענתי אחורה על הקיר.
"האמ, רציתי להגיד תודה לכל מי שבא. ותהנו מהמסיבה." הוא אמר במהירות, ובא ללכת לכיווני, אך ניב עצר אותו. סה רפסע כמה כיוונים אחורה, ותפס שוב במיקרופון שנח ברפרוף בין ידייה של איה.
"כן, אין סיכוי שאני שר לכם." הוא אמר שוב מבעד למקרופון, וגרם לי מכל הקהל לפרוץ בצחוק מתגלגל.
"מיתר לוי הזונה, בואי לפה." ניב קרא מתוך המקרופון, וגרם לפניי להאדים.
"תורג'מן, לך תזדיין." קראתי והפנתי לכיוונו אצבע מאשימה, בעודי פוסעת לעברם.
"את עכשיו מכריחה את סהרוש, בן הזוג האהוב שלך, לשיר לנו, ובזאת ניתן לך כאפה מתנה." ניב כיסה את המקרופון בידו, ואמר לי.
"היית מת." הוצאתי לו לשון ושילבתי את ידיי על חזהי. הוא הביט בי במבט נוקב ומשכנע, שגרם לי להכנע בתוך שניות.
"סהר," קראתי בקול מתקתק ובחיוך מגרה.
"לא." הוא ענה בישירות, נמנע מההתגרות שלי.
"תתני לו נשיקה, והוא בידיים שלך." מור הצדיע, איה וניב אחריו.
"לכו תמותו." הזעפתי את פניי.
"אתה-" הצבעתי לעבר סהר, "שר עכשיו, ואני לא שואלת אותך. אני שמה 'אל תדאגי לגורלינו', ואתה שר." קבעתי במהירות ופסעתי לעבר מערכת הקריוקי.
"מיתר לוי, יש לי הודעה בשבילך." סהר קרא מתוך המקרופון, וגרם לי לזעוף את פניי בכך שאוזניי נהרסו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי והפניתי את פרצופי עליו, כאדר השיר התנגן ברקע.
"אני שונא אותך," הוא אמר בחיוך קטנטן, וזרק לעברי קריצה. קרצתי לו חזרה, ונעמדתי ליד כל שאר הנערים הזרים.
"אני פוקח את העיניים, ומתבונן בך מודה לאלוקים כל יום. ואת מולי יפה צוחקת, ומחייכת איתך הולך כאן עד הסוף." הוא שר לתוך המקרופון, שמאחוריו עמדו לא אחרים מאשר מור וניב שעשו תנועות מאחורה ודימו זוג. "תראי אותי כאן מתרגש ולא תופס איך שזכיתי, את כמו חלום שמתממש כולי גועש איתך זאת אהבת אמת." הוא המשיך לשיר, כאשר לפעמים זרק מבטים בחוסר ביטחון לאחור לראות את מור וניב, שהחזירו לו את הביטחון. כל הנערים מחאו כפיים, ועודדו אותו לשיר, בזמן שאני זרמתי איתם וצרחתי עליו להמשיך. "תודה לאל שיש אותך מבטיח לך אשמור עלינו, וכל מה ששלי שלך אל תדאגי לגורלנו. הנה עכשיו אני ואת כאן יד ביד הולכים ביחד, יהיה חזק רק בשבילך
רק תני לבך – ילדה שלי." הוא סיים את מילותיו האחרונות של השיר, חייך לכולם בהכרת תודה, החזיר לאיה את המקרופון בזריקה ופסע לכיווני.
"אחי," קראתי בחיוך לעגני, "אתה טוב."
"ולמה החיוך הלעגני?" הוא שאל ופסל את דרכינו בין האנשים הזרים והרוקדים.
"ממתי אני בלי חיוך לעגני?" שאלתי בתמימות ומשכתי בכתפיי. הפעם הוא היה זה שהרים את כתפיו בתמימות.
"קצת שקט לפחות יעשה לנו טוב." סהר מלמל יותר לעצמו ופתח את דלת חדרה של איה, מרשה לעצמו לקפוץ על מיטתה.
"תפנה מקום." דחפתי אותו הצידה ונשכבתי לידו. גופי היה מונה לכיוון התקרה, בזמן שאני ממלאת את ראשי במלא מחשבות.
"תגיד," מלמלתי, וגרמתי לכך שסהר יפנה את תשומת ליבו אליי, "זה נכון מה שמור אמר?" סהר רק נאנח, ושתק. שקט שרר לכמה דקות, אף אחד לא פצה את פיו. אז הנחתי שהוא לא יענה לי על השאלה הזו בקרוב.
"מיתי, זה כבר לא סוד שאני נדלקתי עלייך כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותך." הוא החל לדבר, והסטתי את מבטי אליו, "בפעם הראשונה, חשבתי שזה סתם יעבור בשנייה. אבל בהמשך זה התגלה כמשהו אחר."
הדבר היחיד שהצלחתי לפלוט זה המהום קצרצר.
"אני האמת מצטער שהרסתי את המערכת יחסים שלך עם דביר. הייתי מטומטם שנישקתי אותך, כבר מהתחלה זה היה ברור שלא הרגשת כלום."
"אני באמת צריכה לחשוב על זה, סהר." מלמלתי בלחש, והתרוממתי מעט בשביל להביט בו, "המערכת יחסים עם דביר הייתה מהתחלה הרוסה, ככה שלא היה אפדר להרוס עוד יותר. אני חווה סערת רגשות, ואני לא יודעת מה אני מרגישה למי. אז אני באמת צריכה זמן."
"ברור," הוא חייך חיוך קטנטן, ופתח את הדלת. בפתיחתה, נפלו איתה איה, ניב ומור.
"אתם צוטטתם לנו?" שאלתי בהלם ושילבתי את ידיי על חזהי בעצבנות.
"אבל אמורה לקרות נשיקה, זה לא פייר." מור קרא.
"חסר טקט." מלמלתי בלחש ועברתי מעליהם, בכדי לעבור.
"עכשיו אני בחיים לא אגבה." שלושתם קראו בקול, וגרמו לי ולסהר לפצוח בצחוק. עשיתי להם אצבע שלישית, ופניתי שוב לדרכי. לקחתי את אחד המקרופונים שהיו מונחים באחד השולחנות באיום ליפול, וטפחתי עליה מעט בכדי לעשות רעש. כאשר כל המבטים הופנו אליי, יכולתי להגיד את דבריי; "המסיבה איטס אובר, כולם בארה." קראתי לתוך המקרופון וכולם נשפו בבוז. "סורי, אנחנו גם חייבים לישון." אמרתי שוב ומיהרתי לפתוח את דלת הבית. כל אחד ואחד מתוך המאה שהיו במסיבה, זרקו לעברי מבט חמוץ ואני רק חייכתי אליהם בהכרת תודה. תום וירין נעצרו לידי, וירין חייכה אליי חצי חיוך.
"היי," היא מלמלה בלחש.
"היי," החזרתי חיוך קטנטן.
"אני מצטערת, באמת." היא מלמלה בלחש ובמבט מלא אשמה.
"ריני, את לא צריכה להתנצל בפניי, אלה בפניי איה." מלמלתי בחיוך עדין. היא רק הנהנה בראשה, והחלה לפסוע מחוץ לבית. תום, שנשאר עומד, פצה את פיו בכדי לדבר, אך ברגע האחרון הסתובב והלך. עשיתי פרצוף לעגני וטרקתי את הדלת מאחוריי.
"המסיבה נגמרה, כולם לסדר." קראתי לסהר, ניב, מור ואיה שהיו בקומה למעלה, ולקחתי מטאטא חצי שוב.
"מי לעזאזל עשה את זה?" איה קראה בקול הולם ולקחה את שני חציי המקל השבורים של המטאטא.
"לכי תביני אנשים." משכתי בכתפיי בתמימות.
"זאת המסיבה שלי, ואפילו פעם אחת לא רקדתי." סהר התלונן בקול.
"אתה נתקעת עם מיתר בחדר, מי יודע מה עשיתם?" מור התערב ושפך לתוך שקית שחורה של זבל כוסות.
"אלוהים ישמור." מלמלתי וכיסיתי את פניי ששרפו. "אנחנו דיברנו, לא עשינו כלום." מחיתי, ונפלט לי חיוך קטנטן.
"בטח." ניב, שהחליט להופיע, הסכים עם מור, וגרם לי להרים את המקל החצוי של המטאטא ולאיים עליו עם זה.
"תזהר, אני חמושה." איימתי והרמתי את המקל. הוא הרים לעברי גבה, וצחקק לעצמו.
"מה שתגידי," הוא מלמל והמשיך לנקות מסביב. סהר הצליח למצוא מגב, ודימה מטאטא.
"מי אלה בכלל שהזמנת?" סהר שאל לאחר כמה דקות של שתיקה, ופנה לעבר איה.
"לא מכירה," היא מלמלה במשיכת כתפיים. "אני הזמנתי חברים קרובים שלי, ואולי כם לשך, שהזמינו עוד חברים טובים שלהם." כתשובה, סהר רק הנהן בראשו והמשיך בניקיון.
*
לאחר חצי שעה, כולנו סיימנו לנקות, והתיישבנו על הספה מותשים.
"תרי, את נשארת לישון אצלי?" איה קיפצה ופנתה לכיווני.
"אני עייפה מתה, ונעדרתי להורים שלי ליומיים. לא מתחשק לי שיזמינו משטרה שוב." סירהתי בהתנצלות והתרוממתי מהספה בעייפות.
"אני הולכת הביתה, ביי איוש." חיבקתי אותה קצרות, ולאחר מכן את הבנים.
"אני לוקח אותך," סהר התנדב, וכל השאר העבירו בניהם חיוכים. בגלל שלא היה לי כוח להתווכח, רק הנהנתי בשידול חיוך ופסענו מחוץ לבית.