אין לאן לברוח- פרק עשרים ושמונה

אין לאן לברוח- פרק עשרים ושמונה
•מיתר•
סהר ירד מהבמה אחרי השיר שהוא שר את השיר a little too much, והאנשים החלו למחוא לו כפיים. הוא חייך לכיוונם בביישנות בזמן שאני עשיתי לן בכוונה וצרחתי את השם שלו.
"שתקי כבר, יא בזעת." הוא אמר לי, תפס בגופי וזרק אותי כמה פעמים באוויר.
"ילד סתום." קראתי והכיתי את כתפו. הוא רק מש את כתפיו בתמימות והתיישבנו על שני הספסלים ששולחן אוכל הפריד בנינו.
"המתמודדת הבאה היא מיתר לוי, קבלו אותה לבמה." נער קרא דרך המקרופון, וגרם לי להביט בסהר בלחץ. "נו, מיתי. תעלי כבר." הוא דחק בי ובגנחתי בתסכול. התרוממתי מהספסל הנוח בעייפות, ועברתי את האנשים שפילסו את דרכם בשבילי. חייכתי חיוך מבויש ועליתי על הבמה בצעדים קטנים.
"שלום." בחור מבוגר בעל חיוך אמר מבעד למקרופון.
"היי," לחשתי במוזרות.
"מה תשירי לנו היום?"
"יש עדיפות לשפה?" שאלתי וחשקתי את שיניי.
"תשירי באנגלית." האיש הזקן אמר בהיסוס והביט בקהל להסכמה.
"של אד שירן the a team." אמרתי את השיר הראושן שקפף לי במוח.
"בחירה טוב." האיש הזקן משך בכתפיו, והושיט לי את המיקרופון וירד מהבמה. השיר החל להתנגן, ואני איתו שרה את המילים.

•איה•
'למה כל פעם שנכנס בנינו מצב כזה את בורחת? מה את כל כך מפחדת, הא איה?' מילותיו של ניב מלמלו שוב ושוב במוחי, הקשו עליי להירדם. 'ממה את כל כך מפחדת?'
ממה אני כל כך מפחדת? אני בעצמי לא יודעת. אולי אני מפחדת להתאהב בו? או אולי אני מפחדת לסמוך עליו? בשאלות שנדמה שהכי קל לענות עליהן, ונדמה שיש לך את התשובה, הכי קשה לנסח את זה. זה כמו שיר בשפה לא מובנת, קשה לך לפענח את המילים אבל אתה בכל זאת מבין את הכאב שבהן.
"איה," אמי נקשה על דלת חדרי ונכנסה בהתנצלות פנימה.
"אבא שלך למטה, יש… אורחים." היא מלמלה בזלזול על המילה האחרונה, ומיהרה לצאת.
"אוקיי." מלמלתי בבלבול, ונעלתי חזרה את נעליי האולסטר שחלצתי. לא טרחתי לקשור, ומיהרתי לרדת במורד המדרגות.
"היי," מלמלתי בלחש כשהבעה מבולבלת התפרשה על פניי.
"היי, מתוקה, בואי שבי." אבי קרא בשמחה וסימן לי לשבת לידו, המיקום היה מול נער בן-גילי. משכתי בכתפיי והתיישבתי ליד אבי.
"יש בעיות?" שאלתי בחוסר הבנה והשענתי את מרפקיי על השולחן.
"לא, ממש לא. רציתי שתכירי את הארוס שלך." אבי הצביע לעבר הנער, שלידו מכל צד ישבו הוריו.
"סליחה?" קראתי בבהלה אך הצלחתי לשמור על טון רגוע, "ארוס?"
"כן ילדתי, ארוס." אבי ענה בטון משתדל והביט בי במבט של להזהר לעשות בושות.
"אני באמת מצטערת, אבל אין פה שום אירוסים. אני פאקינג בת שבע-עשרה, יש לי חיים משלי ואני יכולה לקבוע לעצמי עם מי להתארס." אמרתי בצחקוק מאולץ והתרוממתי מישיבה.
"תשמרי על שפה רהוטה והתיישבי." אבי קרא בעצבים.
"אני מצטערת אבא, אבל למחר קבעתי דייט עם בחור שאני ממש מחבבת." הנדתי את ראשי לשלילה והתיישבתי כבקשתו.
"הבחור שהחזיר אותך לפה אחרי העבודה? בחור באמת נחמד יצא לנו לדבר כמה פעמים." אמי הסכימה עמי וגרמה לאבי לעווט את פניו.
"בתי תתחתן עם מי שאני אקבע לה שתתחתן." אבי זרק את אביו באוויר בקביעה.
"אבא, בגיל שלוש עד חמש עזבת את המשפחה עד שהחלטת לחזור. עבדת ימים ולילות ולא ראיתי אותך או שוחחתי איתך והפעמים היחידות שיכלתי לראות אותך זה כשישנת. בגיל עשר ואתה ואמא התגרשתם. עזבת את הבית, חזרת לפה בגיל שתיים עשרה והתנהגת כמו נרקומן בבית הזה. אני ואמא ביינו חייבות לעבוד קשה בשביל שתהיה לך פרוסת לחם להכניס לפה. ובסופו של דבר, תראה איזה מקום אתה ואיזה מקום אנחנו." קראתי בעצבים והנפתי את ידיי באוויר, "יש לך ביסנז מצליח, אתה נחשב כאחד האנישם הכי עשירים בעולם, הרשת לעצמך לשכוח מאיתנו. מצטערת לאכזב, אבל אני גם שכחתי ממך. אז פה ועכשיו אין סיכוי שאני אתחתן אם מישהו שאני לא רוצה. בניתי לעצמי חיים, והם נהרסו שוב ושוב ובניתי אותם מחדש. ואין סיכוי שאתה תבחר לי ארוס."
"כל עוד אני האבא האמיתי שלך אני יכול לקבוע עם מי תתחתני." אבי אמר בחוצפנות והבטתי באמי לראות אם יש לה דעה בכל העניין הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבטתי באבי בגועליות ולא ברחמים ועליתי לחדרי בלי לצייץ התנצלות כלפי האורחים שלנו.

•מיתר•
"אתה יודע שאני מתחרה נגדך בתחרות." צחקקתי שנזכרתי בכלל שזו תחרות.
"כן." סהר משך בכתפיו. "אל תעלבי אם אני אנצח."
"אל תדאג, אני לא." קרצתי לעברו והוא צחקק.
"יש לנו את התוצאות לתחרות השירים." האיש הזקן תופף קצת על המקרופון בכדי לקבל את תשומת ליבם. "במקום הראשון זכה סהר בן-הרוש."
"יפה." צרחתי בחיוך שמח. הוא רק נעץ בי מבט, שגרם לי להשתוקק והוא צחקק בקולניות. קריאות ומחיאות כפיים נשמעו והשתוקקו לאחר כמה שניות שהאיש הזקן רצה להמשיך לקרוא.
"במקום השני, מיתר לוי." שוב הד של מחיאות כפיים נשמעו. הסטתי את שיערי לצד, בכדי להסתיר את ההסמקה. סהר, ששם לב, קרץ לעברי. גיחכתי, והבטתי בזקן שהמשיך לקרוא את השמות.
*
"ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך, אם בשקט אם אצעק בקול את שמך, אם תלכי, אני נשבע אני שלך אני איתך עכשיו שבור." סהר שר בקול לצלילי הרדיו במכונית
"מסכנון, הוא שבור." מלמלתי בציניות והבטתי בסהר בתמימות כשהוא נעץ בי את מבטו.
"מה?" שאלתי בתמימות והוא משך בכתפיו.
"יאללה, תשירי איתי, ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך." הוא צרח בקול.
"אתה נשמע כמו שיכור." הבטתי בו במבט רציני.
"מה אסור לשמוח שהבסתי אותך בתחרות?" הוא שאל בקריצה קלה.
"גם מקום שני זה מכובד." משכתי בכתפיי בתמימות.
"אבל הוא לא מקום ראשון."
"אבל הוא עדיין מכובד."
"אבל הוא לא מקום ראשון."
"אבל… אוח לא משנה רק תשתוק." נכנעתי לעקשנותו ובוא גיחך. הרכב הכל לנוע ממזמן והיינו בדרכינו לביתי.
" You watch me bleed until I can't breathe. I'm shaking, falling onto my knees. And now that I'm without your kisses, I'll be needing stitches. I'm tripping over myself, I'm aching begging you to come help. And now that I'm without your kisses, I'll be needing stitches"
סהר זמזם בלחש לצלילי השיר ותיפף על ההגה. הנחתי את ראשי על החלון, ונהניתי ממשמע קולו שר. לאחר כמה דקות, הרחב עצר והבית הופיע אל מול עיניי. יצאתי מהמכונית, וסהר מיד אחרי עם תיק הגב שלי. הוא פסע לעברי, והושיט לי אותו.
"תודה." תפסתי בכתפייה בחיוך קליל, והנחתי את התיק על גבי. "היה לי ממש כיף היום."
"אני מקווה שנוכל לעשות את זה עוד." סהר חייך והנהנתי להסכמה.
"נדבר?" שאלתי ובלי לחכות לתשובה ספעתי הרחק מימנו לכיוון הבית. לפני שבאתי להוריד את הידית נעצרתי. משהו פה חסר. משהו שחייב לקרות. זרקתי את תיק הגב שלי הצידה, בזמן שפסעתי חזרה לכיוון סהר. הוא כנראה שם לב שזה בא, ונשענן אחורה על המכונית. כרחתי את ידיי סביב צווארו, בזמן שהוא לפף את ידיו סביב מותניי, ושפתינו ננעלו במלוא עוצמה. שפתיו זזו בעדינות לקצב דומה לשני, וככל שהזמן עבר האחיזה של ידיו סביב גופי רק התהדקה. התנתקנו לאחר דקה או שניים, והרשיתי לעצמי לקחת צעד אחורה, אך להישאר עדיין קרובה אליו ולחייך חיוך קטנטן. יד אחת עדיין נשארה על המותן שלי, בזמן שהיד השנייה עברה בליטופים על צווארי.
"לא ציפיתי לזה." סהר מלמל בחיוך והשפיל את מבטו.
"כן… גם אני לא כל כך." מלמלתי בחיוך מבוייש.
"נראה אותך מחר באסם?" הוא שאל בוודאות.
"נראה אותי." משכתי בכתפיי והוא צחקק. מבטו עבר על שפתיי ברפרוף, כאישור אם הוא יכול רק להעביר בהן עוד נשיקה. אך לבסוף, בהיסוס הוא הניח נישקה קטנה על שפתיי, וגרם לי להשמע נואשת לטעום יותר משפתיו.
"לילה טוב." מלמלתי בלחש, והוא הוריד את ידיו.
"לילה טוב." הוא לחש בחיוך והסתובבתי בכדי לפסוע חזרה לביתי. בדרך, לקחתי גם את תיק הגב שלי שזרקתי בצד, ויכולתי לשמוע את סהר צועק בלחש 'יש' קטנטן שגרם לחיוך שוב להתפרס על פניי. לקחתי את המפתח שהיה חבוי בתוך החול של האגרטל, וניקיתי אותו קצת לפני שתחבתי אותו לתוך המנעול. פתחתי את דלת הבית, נכנסתי לתוך הבית וסגרתי את הדלת. נאנחתי בחיוך, בזמן שנשענתי על הדלת ונגעתי בשפתיי.
"מה קורה?" אמי, ששמה לב אליי, שאלה כשחיוך מתגרה התפרס על פניה.
"דברים." משכתי בכתפיי בתמימות, וזרקתי לעברה חיוך קטנטן לפניי שעליתי לחדר.

•איה•
ירדתי במדרגות, וטחבתי את האוזניות אל תוך אוזניי. השעה הייתה רק חמש לפנות בוקר, כך שיש לי זמן לרוץ. שמתי לב לדמותו של 'ארוסי' ישב בסלון וצפה טלוויזיה, הבטתי בו בבלבול.
"אבא שלך השאיר אותנו לשאול פה." הוא מלמל בהתנצלות.
"אה." מלמלתי במשיכת כתפיים ופסעתי לכיוון דלת היציאה.
"אני מצטער על כל הקטע… לא התכוונתי פתאום להכנס לך לחיים." הוא מלמל בפתאומיות, "דרך אגב, אני טן."
"איה." מלמלתי בלחש אל בכוונה שישמע, והתעלמתי לחלוטין מדבריו. טרקתי מאחורי את הדלת, והתחלתי לרוץ. הקלדתי את הסיסמה של הטלפון, ופתחתי את השיר הראשון שמצאתי.
'Burn- ellie foulding'
התחלתי לרוץ סביב בית הספר כמה פעמים, ומשם פיצלתי את הדרך לכיוון האגם.
"היי," מישהו רץ לצידי והוריד את אחת האוזניות מאוזניי.
"היי," פסקתי לרוץ כשקלטתי שזה ניב ונשענתי על אחד העמודים. "מה אתה… עושה פה?" שאלתי בין נשימה לנשימה.
"אני גר פה." הוא הצביע לכיוון אחד הבתים, והנהנתי בראשי.
"אז… עדיין קבענו להיום?" הוא שאל בוודאות וחרקתי את שיניי. איך אני בדיוק הולכת להגיד לו שאני ארוסה למישהו שלא ידעתי בכלל שאני ארוסה אליו?
"בטח, אבל אפשר לצאת למקום דיי סגור? בלי הרבה אנשים? אני צריכה להגיד לך משהו…" מלמלתי במבוכה וגירדתי את עורפי.
"ברור, למה לא?" הוא משך בכתפיו בתמימות. "קולנוע או ים?"
"מה דעתך על אגם?" שאלתי ופסעתי לעבר אחד הספסלים, כשהוא מאחוריי.
"אני אחרייך בכל מה שתרצי, צפרתי." ניב צחקק.
"אז… אני אבוא לבית שלך בשבע ואאסוף אותך לשם?" שאלתי והתיישבתי על הספסל, כשהוא חייך חיוך מופתע.
"את תאספי אותי? אני עדיין בתפקיד הבן."
"אין שום סיכוי שאני אספר לך איפה זה." הרמתי אצבע מזהירה והוא הרים את ידיו כחף מפשע.
"סבבה, אוקיי… אבל זו רק פעם אחת." הוא אמר כאזהרה.
"מסכימה." משכתי בכתפיי בתמימות.
"טוב, אני אמשיך בריצה ואתה תעשה… מה שלא עשית." אמרתי בבלבול אך הנחתי לזה להשתחרר ולא להתעסק בזה יותר מידי.
"תסמסי לי מתי את באה." הוא ביקש והסכמתי בהנהון. "להת'" מלמלתע והתרוממתי מהספסל, נופפתי לו בקצרה והתחלתי שוב בריצה.

•מיתר•
דלת חדרי נפתחה, ואור בצבץ מתריסי החלון, ומלמולים החלו להישמע.
"שקט." קראתי בקול וזרקתי כרית באוויר, שאיכשוה נחתה עליי בחזרה. תחבתי את ראשי בין הכריות, וניסיתי להתעלם מהקולות שדיברו ולהמשיך לישון.
"מה אתם רוצים?" קראתי בתסכול והרמתי את פניי מהכריות. עיניי נפתחו-בקושי בעייפות ומצמצתי כמה פעמים בשביל להבהיר את הראייה שלי.
"איפה היית אתמול שחזרת כל כך מאוחר?" אמי שאלה בדאגה והתיישבה לידי.
"אמא." גנחתי בעייפות ותחבתי שוב את ראשי בכר.
"עם מי היית?" אבי שאל.
"הו, עם סהר." משכתי בכתפיי באנחה.
"אני ממש מחבב את הבחור הזה, אבל הוא לא יכול להחזיר אותך מאוחר." אבי נאנח והתיישב לצידי אמי.
"זה לא היה כל כך מאוחר, ואני יכלתי לבקש מימנו להחזיר אותי מוקדם אבל לא עשיתי זאת, אז זה סוג של אשמתי. ממש נהניתי איתו והיה תחרות ריקודים ושירים ושרתי וזכיתי במקום השני." מלמלתי כשחיוך התפרס על פניי כאשר נזכרתי בכל רגע ורגע. "זו הפעם הראשונה בחיי, שהרגשתי יותר בחיים. נהניתי איתו כל כך הערב."
"הו, קורה בניכם משהו?" אמי אמרה בקול מתוק וחייכה בחלמנות. חייכתי חזרה, ותחבתי שוב את הראש שלי בכריות.
"השעה רק חמש וחצי, תעירו אותי בשש וחצי." ביקשתי בפיהוק קליל. אבי נאנח והנהן בראשו.
"תשני טוב, מתוקה." הוא לחש לאוזניי ונשק למצחי רגע לפני שיצא מהחדר. נאנחתי בלחש, והתהפכתי מצד לצד. הבטתי בשעון, שסימן שהשעה חמש ושלושים ושבע דקות. אין שום סיכוי שאני אצליח להירדם עכשיו. הורדתי מימני את השמיכות והתרוממתי מהמיטה. פסעתי לכיוון תיק הגב שלי, והרשיתי לעצמי לעשות שיעורי בית ששכחתי לעשות יום ליפני.
*
"אאו." קיפצתי כשמשהו כבד קפץ לי על הגב.
"שלום ילדה." איה מלמלה בחיוך וסימנה לי להמשיך לפסוע לכיוון בית הספר.
"אחותי, מה לעזאזל? רדי לי מהגב." קראתי וניסיתי להוריד אותה מגבי.
"אאוף." היא מלמלה בביאוס וירדה מגבי.
"נראה לי ששברת שם משהו." מלמלתי ודימיתי גב שבור.
"מימו, יש לי משהו לספר לך." היא מלמלה בקול מבואס, בזמן שהמשכנו לפסוע לכיוון בית הספר.
"מה יש?" שאלתי בחשד.
"בזמן האחרון אני יוצאת המון עם ניב, ואני ממש מחבבת אותו וקבענו ליציאה לאיזו אגם. בהתחלה חשבנו על מסיבת בריכה אצל חבר שלו אבל שיניתי את התוכניות. ניב ממש חמוד ואני ממש מחבבת אותו אבל אבא שלי קבע לי שיש לי ארוס שממש לו באלי עליו ואני לא יודעת במי לבחור או איך להגיד את זה לניב." היא אמרה במהירות ובעצב וגרמה לי להתבלבל.
"מה?" קראתי בהלם. "תחזרי על זה שוב בבקשה."
"יש לי ארוס, אבל אני מחבבת את ניב. ולא בא לי לפגוע בו אבל אני יודעת שזה יהרוס אותו כי הוא בנה על הקשר שלנו בדיוק כמו שאני בניתי."
"האפוטרופוס הראשי שלך היא אמא שלך, לא אבא שלך. הוא לא יכול לקבוע לך בחיים. וכל עוד את לא מחבבת את הארוס, את יכולה לשמור אותו לי." קרצתי לה בבדחנות והיא צחקקה.
"נע, סהר שמור לך. דרך אגב, איך היה אתמול?" היא ליפפה את ידייה סביב צווארי ומשכה אותי שוב להליכה לכיוון בית הספר.
"היה מדהים, אני לא זוכרת את עצמי כל כך שמחה וכל כך בחיים עם מישהו." מלמלתי בחיוך חולמני, והידקתי את אחיזתי בתיר הגב.
"אוו, קרה משהו מיוחד?" היא אמרה במבט מתגרה וחשתי את לחיי מאדימות.
"כן, התנשקנו." משכתי את כתפיי בתמימות והיא הביטה בי בשוק.
"או מיי גאד, סוף סוף, נו אתם זוג או משהו?" היא קיפצה במקום ושאלה בהתרגשות.
"אני לא בדיוק יודעת, אני מחכה שהדברים יבואו מעצמן." משכתי בכתפיי באנחה והיא משכה אותי לתוך מבנה בית הספר.
"מה אני אגיד לך, תפעלי בשביל להשיג לעצמך דברים, כי סהר מטורף לך על כל השכל."

' I thought that I've been hurt before
But no one's ever left me quite this sore
Your words cut deeper than a knife
Now I need someone to breathe me back to life…'