אין לאן לברוח- פרק עשרים וארבע

אין לאן לברוח- פרק עשרים וארבע
•מיתר•
"אתם משוחררים." המור אישרה לו לצאת. אספתי את חפציי, וזרקתי ברישול לתיק. איה, כמו השעה האחרונה, הייתה שקוע בטלפון והתכתב על מישהו. היא כיבתה את המסך למשמע דבריי המורה, ופסעה איתי למחוץ לכיתה.
"נו, עם מי התכתבת?" שאלתי בהתגרות וליפפתי את ידיי סביב צווארה לחיבוק צדדי.
"עם ניב." היא ענתה בנביכות והתיישבתי על חומה קטנה.
"הופה." הרמתי את גבותיי והורדתי אותן, חזרתי על תנועה זאת כמה פעמים. "על מה?" הוספתי בעניון.
"אנחנו קבענו לדייט." היא אמרה שוב במבוכה וגרמה לי להביט בה בשוק.
"רגע, קבענו?" שאלתי במבט מובן מאליו.
"הוא… קבע." היא תיקנה את עצמה. כל כך אופייני לניב.
"אחותי, איך לא סיפרת לי?" שאלתי בשמחה ודחפתי אותה מהכתף. "בוגדת."
"אבל עכשיו סיפרתי לך." היא גוננה על עצמה בחיוך, ולקחה ביס מהכריך שהוציאה מהתיק.
"מתי זה קרה?" שאלתי אותה וגנבתי לה חצי מהכריך, היא רק צחקקה.
"אתמול בלילה. שלחתי לך טרליון הודעות בשביל שתעני לי בכדי שאני אספר לך. איפה היית שלא ענית?" היא מחתה והפעם אני זאת שהרגשתי נבוכה.
"סהר נישק אותי?" אמרתי בהיסוס והסתרתי את פניי בעזרת שניי כפות ידיי.
"או מיי גד." היא צרחה בחיוך, "ידעתי שיקרה בניכם משהו. ידעתי."
"תרגעי, זו הייתה נשיקה קטנה לא קרה שום דבר מעבר." מחיתי ומשכתי בכתפיי.
"עדיין. עדיין לא קרה שום דבר מעבר." היא תיקנה אותי בחיוך, וגרמה לי לגלגל את עיניי.
"אני באמת לא יודעת מה לעשות בקשר לזה. אני דיי מאוד מחבבת את סהר, אבל לא באלי לפגוע בדביר." הסברתי בחיוך עצוב.
"את חייבת לבחור. זה כבר דיי ברור שאחד מהם יפגע. תבחרי במישהו שהפגיע במישהו אחר תהיה שווה את זה." היא ניחמה והניחה את ידה על גבי בכדי לנחם אותי.

לאט לאט, ילדים התרוצצו סביבנו והתלחששו בניהם, בזמן שהביטו בי והצביעו עליי בצחקוק מזלזל.
"מה קורה פה?" שאלתי את איה בחוסר הבנה.
"מה יש לכם? נתקע המבט?" איה צעקה אליהם, והם לא ענו והמשיכו בשלהם.
"מה, מיתר, מסכת הילדה הטובה נעלמה?" אחת הבנות פנתה אליי בחיוך מזלזל אך משועשע.
"על מה את לעזאזל מדברת?" שאלתי בבלבול והתרוממתי לעברה.
"נותנת לכל אחד להיכנס לך למכנסיים, לא יפה." היא אמרה בקול מדמה עצב, וגרמה לכל מי שהיה מסביבי לצחקק בקול.
"אני אשאל שוב, על מה את לעזאזל מדברת?" שאלתי בקול רועד אך נשארתי קשוחה.
"דביר מפיץ שמועות ששכבת עם שלושה בנים, אני לא אשאל אותך אם זה בכלל נכון. כי אנחנו יודעים שזה נכון." אותה נערה, הפנתה לי את גבה והחלה לפסוע הרחק.
"לצערך, אני עדיין בתולה." עמדתי על הכבוד שלא נשאר לי והיא רק צחקקה בזלזול, הנידה את ראשה והמשיכה לפסוע הרחק, כשכל השאר מאחוריה.
"על מה היא מדברת?" איה שאלה בחוסר הבנה, בזמן שבעיניי עמדו דמעות.
"אין לי שמץ של מושג." היה כל מה שהצלחתי לפלוט, לפני שתפסתי בכתפייה של התיק וברחתי משם. בדרכי לשער בית הספר, נתקלתי בגוף שרירי, ונפלתי לקרקע. הרמתי את עיניי מהאדמה, והרשיתי לעצמי לבכות.
"מי אתה לעזאזל חושב שאתה?" צרחתי בקול והתרוממתי הקרקרע, ניקיתי את כל הלכלוך מהמכנסיים. "איך אתה לעזאזל מרשה לעצמך להמציא עליי שמועות ששכבתי עם שלושה? אתה רציני?"
"א-"
"שלא תעז בכלל לדבר," קטעתי את דברייו. "הרסת לי כל חתיכת כבוד שהיית לי, הרסת אותי. ובגלל מה? בגלל שהתנשקתי עם מישהו שהוא לא אתה?"
"מצטערת להרוס לעצמך את האשליה שבנית, גם אתה הרסת לעצמך את הכבוד שהמצאת את כל השמועות האלה." המשכתי בדבריי בזמן שעקפתי אותו.
"תמחק אותי מהחיים שלך, תמחק כל דבר שקשור אליי. אני לא מכירה אותך, ואתה לא מכיר אותי. אף פעם לא היה לנו קשר ילדות." אמרתי את מילותיי האחרונות, ובסיום המשפט, יצאתי מהשער ופסעתי לעבר האסם.

•סהר•
"מיתר אמורה להגיע עוד כמה דקות, תסתדר לבינתיים לבד. אני הולך." ניסים הודיע לי, בזמן שליטפתי את פרוותו הנעימה של סקיפר. הנהנתי בראשי ופסעתי למחוץ לארווה, להמשיך לגרוף את כל הצואה של הסוסים. לאחר שסיימתי לגרוף את הצואה, נשענתי על הגדר הנמוך ליד הארווה של סקיפר, שהיה שייך לאחד הסוסים. שמתי לב שמיתר נכנסה לאסם במבט מושפל ופסע לעבר הארווה של סקיפר. בגלל שהייתי ליד הארווה, ומבטה היה מושפל, היא נתקלה בי בדרך. היא מעדה, אך הצליחה לשמור על יציבות, אך אז היא נפלה על ברכייה בבכי.
"מיתי?" שאלתי בחוסר הבנה והתכופפתי לעברה. "מה זה? יפה שלי, למה את בוכה?" שאלתי בדאגה והורדתי את ידייה מפנייה היפות. שפתה התחתונה רעדה, ועינייה הירוקות היו אדומות, וכך גם פנייה.
"החיים שלי נהרסו, סהר, הכל נהרס." היא מלמלה בלחש ובבכי, רפפתי את ידיי סביב גופה.
"היי, מיתי, דברי איתי, מה קרה?" שאלתי בלחש, והנחתי שני אצבעות מתחת לסנטרה, גורם לזה שהיא תרים את ראשה המושפל אליי.
"המציאו שמועות ששכבתי עם שלוש, וכל בית הספר האמין לכל זה וזה הורס אותי. חושבים שאני זונה. כל המעמד הגובהה, הכבוד שבניתי סביבי, נהרס בין שניות." היא הסבירה בלחש, והתכווצה יותר בתוך חזהי.
"מי המניאק?" שאלתי בקול עצבני, והרגשתי את גופי מתחיל לרעוד והתחמם, אך תחת מגעה של מיתר הרגשתי הכי רגוע בעולם. היא לא ענתה לשאלתי, ורק המשיכה לבכות חירשות.
"היי, מיתר, תקשיבי לי." הכרחתי אותה להבין בעיניי. "אני ואת יודעים שאת לא עשית כלום. שהשמועות יזדיינו. זה לא באמת חשוב מה שהאחרים אומרים שאת, זה חשוב מה שאת חושבת שאת." היא שאפה אוויר קריר כמה פעמים, בשביל להסדיר את נשימתה, ומחיתי את דמעותיה. "אל תתני לאף אחד להוריד מהכבוד שלך. הם אלה שמורידים מהכבוד של עצמם כשהם מאמינים לשמועות המזורגגות האלה." הדמעות פסקו לרדת, ונשימתה הסתדרה, אך היא עדיין רעדה בתוך זרועותיי. הרמתי אותה מן הרצפה, והנחתי אותה לעבר הפופים. הושבתי אותה בעדינות על אחד מהם, ונישקתי את לחייה
"אני אלך לטפל בסוסים, ואני אחזור לדבר איתך על הכל." ליטפתי את פניה בעדינות, ונשקתי על מצחה.
"תחזור מהר," היא ביקשה בלחש, והשעינה את ראשה על כתפה.
"אני אעשה זאת." לחשתי, ולפני שעזבתי אותה, נשקתי ללחי שלה וקמתי. גופי בתחמם ששמעתי שהמציאו עליה שמועות, וגרמו לכך שהיא תבכה את החיים שלה. לא ידעתי מי זה, אבל מה שידעתי זה שכאשר אני אגלה מי זה, אני אפרק אותו לגזרים.

•איה•
"אתה חרא של בן-אדם." פסעתי לעבר דביר בעצבים, ודחפתי אותו דחיפה קלה. "אתה פאקינג פגעת בה. הרסת לה את הכבוד. אומנם היא פגעה בך, אבל דיי הגזמת אתה לא חושב?" שאלתי ברטוריות, ואז נורה נדלקה לי בראש, כל חלקי הפאזל התחברו לי.
"בכלל לא נפגעת." מלמלתי בלחש, והוא הרים את מבטו אליי בבלבול.
"על מה את מדברת?" שאל דיי בלחץ, שניסה להסתיר בבלבול.
"אתה היית בן-הזוג של מיתר בגלל שרצית מימנה משהו. כשהיא נישקה את סהר, מצאת בזה כהזדמנות להרוס את מערכת היחסים." מלמלתי בהבנה.
"אני לא יודע על מה את מדברת." הוא הכחיש, ושילב את ידיו על חזהו.
"אני יודעת מתי אתה משקר דביר, אני מכירה אותך מילדות." אמרתי בקול ארסי.
"תקשיבי לי טוב," הוא תפס בשני ידיי בחוזקה, "את תגידי לה על זה מילה, ואת מתה." הוא איים והדביק את גופי בחוזקה לקיר.
"אתה לא מפחיד אותי." לקחתי תנופה עם הרגל, ודפקתי לו ברכייה. הוא שחרר את אחיזתו, והתקפל.
"מאמי, עם איה צרפתי לא מתעסקים." תפסתי בכתפייה של התיק ויצאתי ממבנה בית הספר נסערת. הוצאתי את הטלפון שלי, והקשתי מספר מוכר.
"הלו?" קולו בצבץ, ויכולתי לשמוע את החיוך נמתח בשפתיו.
"תגיד, יש סיכוי ליציאה לפני דייט? ממש מתחשק לי לצאת." הצעתי בקול מהסס, ושמעתי את ניב מצחקק.
"אני בא לאסוף אותך." הוא אישר ולאחר כמה שניות הקו צפצף, מה שמבשר את זה שהשיחה התנתקה. דחסתי את האייפון לכיס מכנס הג'ינס שלי, וחיכיתי עד שהמכונית של ניב תגיע. לאחר כמה דקות, מכונית שחורה צפצפה לי, והחלון ירד.
"כנסי," ניב סימן לי בראשו להכנס לרכב. עקפתי אותו ונכנסתי ליד יושב הנהג. "לאיפה?" שאל וסידר את מראת המכונית.
"הו, כל כך גלידה." אמרתי בצחקוק והוא אישר את זה בחיוך. המכונית החלה לנסוע לעבר חנות 'גלידת המקור' בזמן שזמזמנו לעצמנו שירים. הרכב נעצר ליד החנות, ויצאנו מהרכב. פתחתי את דלת החנות, והשתכרתי לאוויר הנעימה והקרירה. תפסתי לנו שולחן, בזמן שניב הלך לבקש את הגלידות. אחרי כמה דקות, הוא הגיע עם שלושה גלידות. כנראה שניים בשבילי ואחד בשבילנו.
"שניים בשבילי?" שאלתי בהרמת גבה.
"את נראת מישהי שממש חייבת את זה כרגע." הוא הרים גתפיים בתמימות, וגרם לי לצחקק. הוא נתן לי את אחד הגלידות, ואת השנייה הוא הכניס לתוך כוס פלסטיק בכדי שלא תתבלגן.
"נו, אז מה קרה?" הוא שאל בהתעניינות, ונשען קדימה לעברי.
"תגיד, אם הייתה לך חברה ממש טובה, והיה לה חבר. והחבר בעצם התגלה כמישהו שרק ניסה להוציא מימנה משהו, והקטע הזה שהיא בגדה בו רק נתנה לו הזדמנות להרוס את מערכת היחסים שלו, ואתה רוצה לספר את זה לחברה הכי טובה שלך אבל אתה מפחד שזה יהרוס אותך כל כך." אמרתי במהירות, הוהוא רק הרים גבנ בבלבול.
"מהתחלה עד הסוף, ובבירור." ניב ביקש.
"דביר, המציא שמועות על מיתר שהיא דכבה עם שלוש, שמתברר שזה אתה, מור וסהר. על הדרך, גיליתי שדביר היה חבר של מיתר בגלל שהוא רצה להוציא מימנה משהו, והקטע הזה שמיתר בגדה בו עם סהר רק נתנה לו הזדמנות להתרחק מימנה ולהרוס את מערכת היחסים שבכלל לא הייתה אמיתית." הסברתי בעצב ונשענתי עם המרפק קדימה.
"ואת רוצה לספר למיתר, אבל את מפחדת שזה יהרוס אותה?" ניב המשיך אותי בשאלה.
"בזמן האחרון זה נראה שאתה זה שתמיד מבין אותי." נאנחתי בחיוך עצוב והוא גיחך.
"אני אומר לך שעדיף שמיתר תיפגע מאשר שהיא לא תדע את זה בכלל. ואם היא תגלה את זה לבד, זה יותר גרוע." הוא הציע והנהנתי בראשי בהבנה.
לקחתי ביס קטנטן מהגלידה, והוא צחקק כאשר זה נזל מפי. ניב הוציא מפית מקופסת המפיות, וניגב לי את הגלידה. חייכתי במבוכה והשפלתי את ראשי.
"את יפה כשאת נבוכה." הוא החמיאה לי, ובעזרת שני אצבעות הרים את פניי.
"תשתוק," הזעפתי את פניי בכדי להסתיר את הנביכות, והוא צחקק.
"אז אנחנו עדיין יוצאים לדייט, נכון?" הוא שאל והביט בי בפרצוף שאי אפשר לסבר לו.
"תן לי לחשוב על זה…" מלמלתי והעמדתי פניי חושבת.
"היי," הוא קרא בצחקוק, "קבענו זה קבענו."
"אוקיי." הסכמתי בצחקוק, "עדיין יש לנו דייט."

•מיתר•
פקחתי את עיניי באיטיות, וראיתי דמות במעורפל. מצמצתי כמה פעמים בכדי לגלות שהדמות הייתה סהר. עיניי שרפו, וגופי הרגיש חולשה.
"היי," סהר מלמל וליטף את לחיי, "ישנת. לא רציתי להפריע לך." הנהנתי בראשי וסימנתי לו חלשות להתיישב לידי. הוא התרומם מהקרקרע שהתיישב שם, והתיישב על הפוך לצידי. השענתי את ראשי על חזהו החמים, ונאנחתי טיפה.
"מה קורה?" הוא שאל בלחש, והעביר ליטופים קטנים על כתפי, ששלח צמרורים לעמוד השדרה שלי.
"חיים." מלמלתי בלחש, והרשיתי לעצמי לפלוט עוד אנחה קטנה.
"מה את רוצה לעשות שישכיח ממך קצת הכל?" סיבבתי את ראשי לכיוונו, והבטתי בו.
"יש פה סקייט-בורדים?" שאלתי בכיווץ גבות והוא גיחך.
"יאללה, קומי." הוא חייך וניסה לקום.
"אין לי כוח." עניתי במשיכת כתפיים.
"קומי יא דבה." הוא קרא בצחוק וניסה להקים אותי.
"לא," התעקשתי והנחתי את שני ידיי על צדדי פניי בכדי להסתתר מהשמש. הוא הביט בי במבט רציני, אך עם צל של שובבות, וגלגלתי את עיניי.
"בסדר, בסדר, אני קמה." מלמלתי ומשכתי את עצמי מעלה.
"מעולה," הוא מלמל והתרומם מיד אחריי. "אני הולך להביא את הסקייט-בורד שלי." הוא החל לרוץ לאחד המחסנים, בזמן שאני חוזרת על מפשטיו בזלזול אך כשחיול עדיין מרוח לי על הפרצוף. אחרי כמה דקות, הוא יצא מהמחסן ופסע לעברי, תוך כדי שנופף על הסקייט-בורד בידו. קיפצתי בהתרגשות, ופסעתי לכיוונו.
"את יודעת איך להשתמש בזה, נכון?" הוא שאל בשביל לוודות.
"לא בדיוק," מלמלתי בהיסוס.
"לפחות הבאת איתך את המזרק? כדי שלא תיפצעי לי." הוא אמר בדאגה.
"כן," אני בנחישות, "לא, לא נראה לי." תיקנתי את עצמי בחוסר ביטחון.
"אח, מיתר לוי, את משהו." הוא מלמל לעצמו תוך כדי שעקף אותי עם הסקייט-בורד בידו.
"נצטרך להזהר." הוא קרא לעברי כשהיה דיי רחוק מימני.
"היי, לאיפה?" צעקתי לעברו, "חכה לי." קראתי ורצתי לעברו. לפני שיכל להסתובב ולעצור, קפצתי על גבו ודחקתי אותו להמשיך.
"היי," הוא קרא בקול וניסה לייצב את עצמו.
"תמשיך ללכת," דחקתי בו והוא צחקק, אך המשיך בדרכו לעבר אחד המגרשים. הוא פתח את השער הפרוץ, והכניס אותנו לתול המגרש. יקדתי מגבו ותפסתי בסקייט-בורד. עליתי על הגבעה הקטנה שהייתה שם, והנחתי את הסקייט לפניי.
"קצת עזרה פה לא תזיק," קראתי לסהר שהיה עסוק בטלפון. הוא המהם טיפה, והמשיך לשקוע בטלפון. גלגלתי את עיניי, והנחתי רגל אחת על הסייט. ייצבתי את גופי, והנחתי את השניה. גופי לא התייצב, והחלקתי מהסקייט-בורד, לפני שגבי הספיק לפגוש באדמה, יד שרירית תפסה אותי ורככה את הנפילה. סהר, תפס בגופי, והעמיד אותי שוב על האדמה.
"אלוהים אדירים!" קראתי בהתלהבות וקפצתי כמה פעמים, "זה היה דיי כיף."
"דיי כיף שכמעט שברת את הגב?" הוא שאל בבלבול והרים את גבותיו.
"קצת אקשן לא יזיק לי." משכתי בכתפיי התמימות, והוא המשיל להביט בי בבלבול. קרצתי לעברו ועליתי שוב על הגבעה.
"נו רגע, חכי לי לפני שאת עולה." הוא קרא בדאגה ועלה על הגבה מיד אחרי. רגל אחת,הנחתי על הסקייט-בורד וסהר תפס בשני זרועותי בשביל לשמור על שווי המשקל שלי. הנחתי את רגלי השנייה, וחיכיתי קצת עד שאתייצב.
"טוב, את בסדר?" הוא שאל והרמתי את מבטי מהרגליים אליו, חייכתי חיוך קטנטן והנהנתי בראשי. הוא פסע כמה צעדים הצידה, כשהסקייט-בורד זוחל ואני איתו. פלטתי צווחה קצרה, וגופי עזב שווי משקל. סהר תפס בגופי, הרים אותי מהסקייט בזמן שהוא המשיך לזחל על הרצפה והניח את רגליי על הרצפה.
"זה אמור להיות קשה?" שאלתי בבלבול והוא רק צחקק.
"קצת תרגול לא תזיק לך, לוי." הוא קרץ לעברי ורץ להביא את הסקייט-בורד. הבטתי בו במבט מתנצל והוא רק צחקק ונענע את ראשו.

•איה•
עמדתי מחוץ ביתי, לבושה בחצאית קצרצרה ושחורה, גרביים המגיעים עד כמעט הברך, חולצת בטן ארוכה ומעל מעיל עור שחור ונעליי וואנס שחורות. האוויר הקר פגע בגופי, וגרם לי לצמרור קל. מכונית ספורט שחורה נעצרה לידי, והדלת נפתחה.
"את נראת טוב," ניב אמר לי בחיוך משועשע והעביר את אצבעותיו בשיערו.
"תודה," עניתי בחיוך ביישני, "גם אתה." החמאתי לו והוא גיחך.
"כן, אני יודע." הוא אמר בגאווה דגרמה לי לדמה הלם.
"חוצפן," קראתי בצחקוק, והוא פתח לעברי את דלת המושב ליד הנהג. חייכתי בהכרת תודה, ונכנסתי לתוך האוטו. משב רוח חמים הכה בי, וגרם לי לפלוט אנחה קטנטנה. ניב עשה סיבוב, ונכנס לתוך מושב הנהג.
"טוב, לאיפה ניסע?" שאלתי בחפיזות והוא רק גיחך והשפיל את ראשו, אך כעבור כמה שניות הרים את מבטו שוב אליי.
"את תצטרכי לחכות בכדי לראות, צרפתי."
"אני שונאת הפתעות." משכתי בכתפיי בתמימות.
"ואני שונא את צרפת, היא עיר כזו דביקה." הוא מלמל והביט בי בזעיפת פנים.
"פריז," הבטתי בו במבט מתאפק לא לצחוק.
"מה?" הוא הביט בי בבלבול.
"פריז, היא עיר דביקה." תיקנתי אותו ביותר בירור והוא הביט בי בהבנה.
"שיהיה." הוא משך בכתפיו וגרם לי לפלוט צחקוק קצרצר. שלחתי הודעה קצרה לסהר, בפירוט למה שגיליתי על דביר ושינסה לנסח את זה בצורה טובה למיתר, וכשהוא יספר לה שישלח לי מה התגובה שלה. הוא שלח לי כמה תגובות עצבניות בקשר לדביר, וענה לי בזה שהוא יעדכן אותי. כיביתי את מסך הטלפון, והמשכתינלשקוע בשירים שנשמעו סחוזקה בגלל השקט.
"משחק העשרים שאלת?" ניב שבר את השתיקה, והעביר בי מבט קטנטן לפני שהוא החזיר אותו לכביש.
"אני מתחילה," אמרתי במהירות. "מאכל אהוב?"
"מוקרם," הוא ענה אחרי כמה שניות של חשיבה. "שיא אהוב?"
"לגבי שירים עצובים, זה down של ג'ייסון, ואם שיר שמח, זה turn up the music של כריס בראון." עניתי במהירות…
*
הוא חנה את הרכב ליד מסעדה מפוארת, ויצא מהרכב. המשכתי לבהות במסעדה, כשפי נפער, למרות שניב כחכך בגרונו בצחקוק.
"אהבת?" שאל, וגרם לי להסיט את תשומת ליבי אליו.
"מה? אמרת משהו?" שאלתי בבלבול. הוא רק צחקק, הניד בראשו, והושיט לעברי יד.
"אם אתה כל כך מתחנן." אמרתי בהשווצה והנחתי את ידי בידו.
"שוויצרית." הוא הוציא לי לשון, ואני לו בחזרה.
"את אוכלת את מה שאת רוצה, מזמינה מצידי את כל המסעדה על חשבון המסעדה." הוא דרש ואני הבטתי בו בהרמת גבות.
"אתה מדבר כאילו המסעדה של אבא שלך." חייכתי בגירוי ובוא רק צחקק.
"והמסעדה של אבא שלי." הוא קרץ לעברי והמשיך ללכת כשאני נתקעתי במקומי.
"חכה, מה?" שאלתי בבלבול והדבקתי איתו את הקצב. "אלוהים איזה פדיחות." קראתי רגע לפעי שנכנסתי למסעדה.
"פדיחות עאלק, הוא ימות עלייך." ניב קרא בשעשוע ופסע לעבר מישהו מבוגר ומכובד, שחייך לעבר ניב וחיבק אותו.