אין לאן לברוח- פרק עשרים ואחד

אין לאן לברוח- פרק עשרים ואחד
"אבן נייר או מספריים, המנצח הוא בין השניים אחד שתיים שלוש." אני וסהר קראנו יחד ופתחנו את האגרופים לנייר. אנחנו כבר נעולים כמה שעות, והתחלנו להשתעמם אז שיחקנו בכמה משחקים, אכלנו ובעיקר הצקנו אחד לשנייה.
"את מרמה." הוא קרא והצביע עליי בהאשמה.
"מואה?" שאלתי והצבעתי על עצמי.
"אה-הא." הוא הנהן לעצמו, "אני עשיתי נייר קודם, ואחרי שראית שעשיתי את זה, עשית אחריי."
"אתה חיי בסרט." קראתי ופקחתי את עיניי בעצבנות מדומה, "מיתר לוי אף פעם לא מרמה."
"כן? סהר בן-הרוש אף פעם לא מרמה."
"בן-הרוש?" שאלתי בבלבול. "חשבתי ש-"
"כן, סהר בן-הרוש." הוא קטע אותי בגיחוך תמים ומיהר להסביר לי כשההבעה המבולבלת התפשטה על פניי. "אני מתעב את המשפחה של אבא שלי, קיבלתי את של אמא."
חייכתי בהתנצלות, ותפסתיי בשלט של הטלוויזיה. "אפרופו סרט, איזה סרט נראה?" שאלתי.
"אני ניצחתי באבן נייר או מספריים, רואים את הבלתי נשכחים." הוא אמר במהירות ומיהר לגנוב לי את השלט מבין הידיים.
"בכלל לא הצלחת להשיג שלוש נקודות אפילו," הזעפתי את פניי, "ורואים מרתון יומני הערפד." קבעתי וגנבתי לו את השלט לפני שיספיק לצייץ איזו מילה. הוא גנב לי שוב, ומיהר לברוח. קפצתי על גבו, סהר נפל ומיהרתי לנסות לגנוב לו את השלט כשאני עדיין יושבת על גבו.
"יחסי מין הפוכים?" שמעתי מישהו אומר בהיסוס. הרמתי את ראשי לכיוון של מור שנראה מופתע ודיי משועשע.
"אוח, מור," מלמלתי לעצמי תוך כדי שגנבתי לסהר את השלט, וקמתי מהגבו, "אתה כזה מניאק."
"כן, יש לי הרגשה ששמעתי את זה פעם." הוא התבדח והניח על השולחן כמה שקיות.
"חה," מלמלתי וזרקתי לעברו חיוך ציני. הוא החזיר לי אחד כזה, והתחיל לזרוק לעבר סהר כמה בגדים.
"אוקיי, מה זה?" סהר שאל בבלבול.
"בגדים, יא דיסלקט." מור ענה לו בטון שגרם לי לצחקק בקול.
"לא, למה זה?" סהר תיקן את עצמו ונקב בי מבט שגרם לי להשתוקק אך עדיין היה לי חיוך על הפנים. הוא הבריח גם הוא חיוך קטנטן, ומיהר להסתובב לעבר מור.
"אתה ילד היום הולדת, ואתה צריך ללבוש יפה." מור הסביר בקצרה, וזרק לעברו גם זוג נעליים.
"אתה צודק בפעם הראשונה." אמרתי בהתלהבות מזוייפת למור והוא מחא לעצמו כפיים.
"אוקיי, טוס להתלבש ואני ומיתר נעזור לך להחליט איזה בגד." מור ציווה והצביע לעבר חדרו.
"אלוהים, התחלתי לדגמן." סהר מלמל יותר לעצמו, וגרם לי לפלוט גיחוך. הוא החל לפסוע לכיוון החדר, בעודו תופס בשקית וגורר אותה איתו. מור מלמל כמה דברים, תפס בשני כיסאות, הושיב אותי באחד מהן והתיישב לידי.
"פשי, השקעת ביטון." אמרתי בציניות למור, והוא צחקק בקולת לאחר כמה דקות, סהר הופיע בסלון כאשר הוא לובש חולצה אפורה עם מעיל לבן מעור, מכנסיים קצרים משבצות של אפור ולבן ונעליי אולסטאר אפורות.
"יפה, אחי." מור קרא בשמחה ואני רק גלגלתי את עיניי בצחקוק.
"נקסט." קטעתי את מור והוא הביט בי בשוק.
"אבל… זה…"
"יש לו עוד בגדים למדוד." קטעתי את מור, גלגלתי את עיניי ופניתי שוב לסהר שחיכה שנחליט בחוסר רצון, "נקסט." חזרתי על דבריי וחייכתי חיוך משועשע. הוא החזיר לי חיוך ציני, וחזר שוב לחדר.
"אבל זה היה תלבושת מצוינת." מור אמר בחדות והבטתי בו ברמה מורמת. הוא רק משך בכתפיו בתמימות, ידע שאם הוא יתווכח איתי הוא לא יצא מזה בטוב. סהר שוב הופיע בסלון, רק שהפעם עם חולצה לבנה עם כמה מילים עליה, מעיל עור כחול, ג'ינס אפור-שחור ארוך ונעלי אולסטר אפורות.
"נו?" הוא שאל בחוסר סבלנות כאשר ראה אותי ואת מור מתלבטים.
"א-"
"נקסט." קטעתי את המשפט של מור בחיוך משועשע.
"שונא אותך." מור גנח ביאוש ואני רק צחקקתי.
"נקסט, אחוי." סימנתי לסהר ללכת, כאשר הוא עדיין נתקע באותו מקום.
"בכיף, אוחתי." הוא ענה בציניות ופסע לעבר החדר.
"את בעצם רומזת לי שיש לי טעם גרוע בבגדים?" מור שאל בחשד.
"מה פתאום." אמרתי בהלם, "אני לא רומזת." חייכתי חיוך מתגרה והוא רק הניד בראשו כלא מאמין, אך הצליח להגניב חיוך.
"נו?" סהר שאל ופסע לתוך הסלון בהליכה אחורית. הוא לבש חולצה צהובה שהבליטה את גופו החסון, מעל החולצה מעיל ג'ינס שמקופל על המרפק, מכנסיים קצרים בצבע וורוד חזק ונעלי אולסטאר אפורות. פלטתי שריקה קטנה, כאשר חיוך התנוסס על שפתי. "ומצאנו את התלבושת לילד היום הולדת."
סהר רק גלגל את עיניו בחיוך ופסע לעבר המראה. הוא סרק את גופו והדביק לשפתיו חיוך טפשי שגרם לי לחייך ולהמשיך לבהות בעצמו דרך המראה. אך יכולתי לראות את העצב בהן. קמתי מהכיסא ופסעתי לעברו, ונעמדתי לידו מול המראה.
"למה עצוב?" שאלתי בלחש והבטתי בו בחשד.
"סתם… אני עצוב על זה שאמא שלי לא פה בכדי לראות את זה." הוא מלמל כתשובה וחייכתי בהתנצלות.
"אומנם אתה לא רואה אותה, או מרגיש, אבל תדע שהנוכחות שלה פה. היא עדיין פה, והיא לא מתכוונת לעזוב." ניחמתי אותו החיוך מעודד, והוא רק כתשובה עטף את זרועותיו סביבי כחיבוק.
"או, איזה זוג חמוד." מור, שהיה חייב להפריע לרגע, אמר במתיקות ובקול קיטשי.
"אנחנו לא זוג" תיקנתי אותו.
"הפ-" מור צעק בקטיעה, "עדיין לא זוג." מור תיקן אותי והוציא לי לשון בתהגרות כאשר ראה אותי משתוקקת ומסמיקה.
"לך תזדיין." אני וסהר אמרנו באותו הזמן.
"כל עוד אתם תעשו את זה יחד, בכיף." הוא המשיך להתגרות בנו. התנתקתי מהחיבוק של סהר, תפסתי בכרית וזרקתי לעבר מור. הוא רק חייך אליי בגאווה כאשר לא פגעתי בו, והסתכלתי עליו בעצבנות.

•איה•
ניב יצא מתא ההלבשה עם חולצת טי-שירט לבנה, מעילה מעיל עור כחול שמקופל עד המרפק, מכנסי ג'ינס כחולים עם קרעים בברכיים ומגפיים שחורות ואופנתיים.
"הופה." קראתי וסימנתי לו להסתובב. הוא רק חייך, ועשה סיבוב מהיר ועצר בדיוק מולי.
"לוקחים את זה." קבעתי והוא רק הנהן בראש.
"קחי, תשלמי על הכל." הוא נתן לי כרטיס אשראי זהוב.
"יש לי כסף." אמרתי בדרישה והושטתי לו את הכרטיס.
"ואת לא הולכת לבזבז אותו, זה על חשבוני. קדימה, אם יש עוד מדהו שאת רוצה תקחי ואני כבר אבוא." הוא קבע ומיהר להכנס לתא לפני שאספיק לצייץ עוד מילה. נעמדתי בין תור האנשים, וכל אחד נתן את כרטיס האשראי שלו למוכרת לתשלום לכל ערימת הבגדים שהם קנו. תוך כמה דקות, התור הצטמצם ותורי הגיע. היססתי לפני שהוצאתי את הכסף המזומן מכיסי, והושטתי לה את השטרות. אך לפני שהיא הספיקה לקחת את הכסף, יד חמימה וחסונה תפסה בה ונתנה את כרטיס האשראי. ניב.
"אמרתי לך שאת לא הולכת לבזבז על עצמך כסף." הוא לחש באוזניי, כאשר הניח את ידיו על מותני וגרם לי לצמרור קל.
"ואני אמרתי שאין סיכוי שאתה משלם על…"
"חמש מאות שקל." המוכרת השלימה אותי תוך כמה שניות.
"אני אמרתי שאין סיכוי שאתה משלם על חמש מאות שקל." השלמתי את עצמי בחיוך. ניב תחב את הכסף המזומן שלי לכיס, נתן למוכרת את כרטיס האשראי וחייך לעברי חיוך מרוצה.
"הו, קדימה, תני לחבר שלך להיות ג'נטלמן ליום אחד." המוכרת אמרה לי בקריצה וגרמה לי לפלוט צחקוק קצרצר.
"כן, אנחנו לא זוג." תיקנתי אותה בחיוך מובך, וניב שלידי פתח בגיחוך.
"אמרתי לך שהגורל שלנו זה להיות זוג, כולם חושבים ככה, צרפתי." ניב אמר בגאווה וגרם לי לצחקק בקלות.
"בחלומות שלך, תורג'מן." הקנטתי אותו והסתובבתי חזרה למוכרת שהספיקה להכניס את כל הבגדים לשקית. היא נתנה לי את כרטיס האשראי של ניב, והנהנתי בהכרת תודה.
"תשמרו אחד על השני, לא תמיד מוצאים זוג כמוכם." היא אמרה בחיוך קטנטן וחושף גומות. המוכרת לא הייתה עד כדי כך מבוגרת, אך לא צעירה. בסביבות גיל השלושים. ניב הוציא לי לשון ומשך אותי לעבר חנות סטארבוקס.
"אתה באמת לא חייב לקנות לי את זה." אמרתי לו כאשר הוא ביקש שני משקאות של אייס קפה.
"מי קנה לך?" הוא דימה התעצבנות וחיוך מתגאה התפרס על שפתיו, "קניתי לעצמי."
"בן כלב." צחקקתי וגנבתי לו את אחד הכוסות כאשר המוכר הושיט לנו אותן.
"מתנצל בשמה." ניב אמר בהתנצלות למוכר שרק חייך והנהן בראשו.
"הא? כן, סליחה." מלמלתי במהירות ולקחתי עוד לגימה מהאייס קפה. ניב הוציא את כרטיס האשראי שלו, והניח על הדלפק, אך מיהרתי לקחת את הררטיס ולשים את המזומן שלי.
"היי," ניב קרא בקול וגרם לכל מי שהיה בחנות להסב את תשומת ליבו לשיחה המרתקת שלנו.
"אתה שילמת על חמש-מאות שקלים, תן לי לפחות לשלם עשרים שקלים." מחיתי במשיכת כתפיים תמימות, הסתובבתי על עקביי והתחלתי לפסוע ליציאה של החנות, בעודי לוקחת עוד כמה לגימות מהאייס קפה הקריר שלי.
"חוזרים הביתה?" שאלתי את ניב שצמצם את הפרש ההליכה שנוצר בנינו.
"נופ." הוא ענה בקצרה ומשך אותי לעבר אחת החנויות.
"היי, לאיפה?" שאלתי בחשד ונגררתי מאחוריו.
"לקנות עוגה לסהר, דע." הוא ענה בפרצוף מובן בעליו, שגרם לי לגלגל את עיניי בשנייה שהוא סיים את המשפט.
"אל תגלגלי לי עיניים." הוא דרש בקול ואף גלגל את עיניו גם הוא.
"אל תגיד לי מה לעשות." אמרתי באותו טון, בעודו פותח לי את דלת החנות.
"אתה יודע, חשבתי על זה, לא מתאים לך הג'נטלמן." הקנטתי אותו בחיוך רחב לפני שנכנסתי, אך בדיוק שבאתי לעשות צעד נוסף להכנס לחנות, הוא עצר אותי.
"אם את אומרת…" הוא משך בכתפיו בתמימות, נכנס לפני וסגר מאחוריו את הדלת.
"לך תזדיין תורג'מן." מלמלתי בזעם ופתחתי את הדלת.

•מיתר•
"אתם יודעים, אשלי החליפה צד." מור מלמל בקול, בעודו לוגם מבקבוק ההאלכוהול שמוחזק בין אצבעותיו. זה היה כל כך משעשע לראות את מור שיכור, אז החלטתי להשתעשע קצת.
"צד? במה?" שאלתי בגיחוך קל ושילבתי את רגליי על השולחן.
"היא בקטע של בנות, בזמן שהיא בילתה איתי." הוא התלונן בקול וקטע אותי בעוד לגימה מהבקבוק. "כאילו, מה גרם לה לצאת מהארון? אני לא מושך מספיק?" הוא שאל בקול, הפנה את תשומת ליבו אליי; "מיתר, אם את היית… בקטע של בנות היית נמשכת אליי?"
"אוקיי, מיצינו את הקטע." סהר קטע אותי מלענות וחייך חיוך מסופק לעבר מור, סוף סוף מסיט את תשומת ליבו מספר אלינו.
"יש לי שאלה בשבילך, סהר," מור פנה אל סהר, ללא שום ספק שיכור.
"זה מתחיל להתחמם." מלמלתי לעצמי בשעשוע, וכחכחתי בגרוני מעט שסהר נקב בי את המבט שלו.
"אם היית גיי, הייתי מושך בעינייך?" מור סוף סוף שאל את השאל. שגרמה לי להתפקע מצחוק מלראות את סהר פוקח את עיניו לרווחה.
"אני ממש לא מתכוון לענות לך על השאלה." סהר סירב וחזר להתעסק בספר.
"למה לא? זה דווקא ישעשע אותי מאוד." אמרתי במקום מור וסהר חייך לעברי חיוך שבאופן מפתיע רגוע.
"למה שלא תשתקי, מיתר לוי? זה ישעשע אותי מאוד." הוא אמר בחיוך ציני ורחב, שגרם לי להשתוקק בשניות.
"אתם יודעים שממש משעמם לי?" מור התערב, "וזה ממש לא משעשע שאתם רבים. כאילו ממש לא מש-"
"מור," קטעתי אותו בחיוך. "אתה משועמם, נכון? רוצה לעשות לי טובה?" שאלתי.
"כל דבר." הוא חייך חיוך מתחכם ולקח עוד לגימה גדולה מהבקבוק.
"תעשה טובה לכולנו…" נעצרתי בחיוך קטן ומזוייף, שהורדתי תוך שנייה. "ותשתוק." המשכתי בפנים רציניות.
"זאת הבעיה." הוא צחקק בגיהוק, "אני לא כל כך רוצה."
"אני עומדת להתחרפן." קראתי בקול ותפסתי את ראשי בשניי ידיי.
"את זה שהשתעשת מכל העניין הזה," סהר התמם ומשך בידיו, בעודו לוקח גם הוא לגימה מבקבוק בירה. הבטתי בו בזעם, והושטתי את ידי בכדי לקחת את הבקבוק, אך סהר הרחיק את היד.
"הפ הפ." הוא עצר אותי, "קטינה, זוכרת?"
"נהדר." מלמלתי בלחש ונשענתי אחורה בספה, בכוונה לשינה עמוקה.
שקט שרר לכמה שניות, שדיי עזר לשינה שלי, אך מישהו היה חייב להרוס הכל, "כשחושבים על זה," מור אמר בקול רם, "שניכם מתאימים אחד לשניה." פקחתי את עיניי לרווחה והבטתי בו במבט עצבני.
"אל תסתכלי עליי ככה." הוא דרש, "מאז שנכנסת לחיים של סהר הוא שמח."
"אתה הולך להיות מת כשאתה תהיה פיקח." אמרתי בקול חלש אך מאיים.
"מה? אני לא היחיד ששם פה לב שסהר מאו-"
"תסתום את הפה או שאתה תמות גם כשאתה לא תהיה פיקח." סהר קטע את משפטו וגרם לי להשאר מבולבלת, אך להניח את זה בצד. מור רק צחקק בהנאה, ועצם את עיניו.
"והוא נרדם." מלמלתי לעצמי, והתכוננתי לשינה מלאת מחשבות.
*
פקחתי את עיניי באיטיות ומצמצתי כמה פעמים בשביל להסדיר את הראייה. הייתי בסלון, ישנה באופן לא כל כך נוח על הספה בבית של איה, שסהר ישן על הכורסא גם הוא באופן לא כל כך נוח. פיהקתי בשקט, והתרוממתי מהספה לעבר המטבח. דמות מוכרת, ככל הנראה מור, עמדה שם ולגמה מכוסית מים.
"ושלום לעצבן," מור מלמל כאשר הוא הסתובב אליי, ונשען על אי המטבח.
"שלום לחופר," החזרתי לו באותו מטבע ובחיוך קטנטן, וקפצתי בנסיון להתיישב על הכיסא הגבוהה. "ההאנגאובר אוכל אותך?" שאלתי בקול מתגרה והוא רק גלגל את עיניו.
"מה שנפלט נפלט." הוא משך בכתפיו בתמימות, ולקח עוד לגימה מכוסית המים שגמרה את הכל עד הטיפה האחרונה.
"תגיד," מלמלתי וסימנתי לו להתקרב. הוא רק הביט בי בשאלה והתקרב. "מה התכוונת להגיד שנקטעת על ידי סהר?" שאלתי בלחש.
"למה את לוחשת?" הוא שאל אך לחש גם הוא, סימנתי לו שיש סיכוי שסהר מאזין לנו. "אוקיי, תגידי לי מה בדיוק אמרתי ואני אנסה להזכר במה שאמרתי."
"אמרת שאתה לא היחיד שסהר שם לב למשהו?" מלמלתי בהיסוס.
"תגידי, כמה סודות פלטתי?" הוא שאל בהיסוס, בניסיון מוחלט להעביר נושא.
"אוח, פשוט תענה." דרשתי בקול עצבני ורקעתי ברגליי.
"את ברצינות לא שמת לב לזה, הא?" הוא שאל בגיחוך וחיוך קטנטן.
"שמתי לב למה? ביטון, תענה." דחקתי בו ופערתי את עיניי בשאלה.
"תחשבתי על זה, למה הוא נישק אותך? למה הוא מרגיש אשמה שאת ודביר נפרדתם? למה הוא שמח תמיד כשהוא איתך? למה הוא נותן לך להכנס לחיים שלו בלי מכשולים?" מור נתן לי רמזים.
"הוא נישק רותי מתוך ריפלקס, בזמן הזה הוא סיפר לי את סיפור החיים שלו, הוא מרגיש אשם בגלל שהוא נישק אותי ובגלל שאמרתי שהוא זה שגרם לפרידה ביני לבין דביר, מה שלגמרי לא נכון," הבהרתי את המשפט האחרון; "הוא שמח כי אנחנו חברים טובים, מן הסתם גם אני שמחה כשאני איתו, ונתתי לו סיבות לסמוך עליי. מה שחברים טובים תמיד עושים?" המשכתי בהיסוס, אך ידעתי שיש פרט חסר.
"לא, אידיוטית." הוא גלגל את עיניו. "סהר לגמרי מאוהב בך."
"מדברים עליי?"