אין לאן לברוח- פרק עשירי

אין לאן לברוח- פרק עשירי
מיד אחרי שאיה יצאה, קרסתי על הספה ותחבתי אוזניות לאוזני. עברתי בזריזות על רשימת השירים, ובחרתי שיר אקראי. כיביתי את מסך המכשיר, והנחתי אותו על השולחן. השיר 'the heart wants what it wants' התנגן ברקע, מה שגרם לי לעצום את עיניי ולתת למחשבות להיעלם במוחי. המוזיקה נקטעה על ידי צלצול המכשיר. כל פעם שאני שומעת פוזיקה, זה מביא אותי לעולם אחר. לעולם שאין בו אף אחד. רק אני. המוזיקה נותנת לי לברוח מהמחשבות. המוזיקה בעצם היא הפתרון לבעיות שלי.
' It's like I'm looking from a distance
Standing in the background
Everybody's saying, he's not coming home now
This can't be happening to me
This is just a dream'
לקח לי לזמן לקלוט שהתקשרו אליי ולפתוח את עיניי שוב. שמו של דביר התנוסס על המסך ונאנחתי. לחצתי על הלחצן הירוק, והקרבתי את האייפון לאוזני.
"הלו?" לחשתי לשיחה והשענתי את הראש אחורה.
"אני יכול לעלות אלייך?" הוא שאל והבטתי בשעון התקרה. השעה הייתה דיי מוקדמת, אז הסכמתי.
"תפתחי את הדלת." הוא ביקש, ולאחר מכן השיחה התנתקה. נאנחתי, ופתחתי את דלת הבית.
"תכנס." פיניתי לו את הדרך, הוא הנהן ונכנס לתוך הבית של איה.
"שנים לא הייתי פה." הוא אמר בהגזמה וגיחכתי.
"לא להגזים, ילד." ביקשתיי בחוצפה והוא גיחך אחרי. דביר התיישב בכורסה. זה כמו הבת השני שלו פה. היה הבית השני שלו לפני הסכסוך.
"רצית משהו?" שברתי את השתיקה והתיישבתי מולו.
"רציתי לדבר על ה…נשיקה." הוא מלמל וגירד את עורפו במבוכה.
"דבר." מלמלתי באדישות והסטתי את מבטי לצדדים, רק לא להביט בו.
"את מתעלמת מימני מאז, לא מתקרבת אליי ומתחמקת מימני." הוא התחיל בדבריו, ואילץ אותי להרים את מבטי אליו. עיניי הדבש שלו נצצו, "אולי זה היה טעות בשבילך. אבל לא אכפת לי. פאקינג לא אכפת לי. אם אני לא אהיה בתור בן זוגך, אז לפחות נישאר בקשר. עד שסוף סוף העיניינים בנינו הסתדדרו, אני לא הולך לוותר עלייך. לא שוב." הוא סיים את המשפט, וחיכה לראות את תגובתי. שתקתי ומבטי עדיין נשאר מושפל. לא ידעתי איך להגיב. אף פעם לא נקלעתי למצב כזה. תכנית, אני כן. אבל בפעם הקודמת זה היה הרבה יותר פשוט לצאת מהמצב המביך.
"אוקיי, הבנתי." דביר מלמל לאחר שהבין שאני לא מסוגלת לענות לו, ופסע למחוץ לבית. שיט, לא הייתי צריכה לשתוק ככה ולתת לו ללכת. התרוממתי מהספה, וברחתי אחריו לבחוץ. הוא פסע לעבר המכונית.
"דביר." צעקתי בשמו והוא נשען על המכונית והביט בי בשאלה. פסעתי לעברו בצעדים גדולים ונעמדתי מולו. עמדתי על קצות אצבעותיי, והדבקתי לו נשיקה קצרה. לאחר שהתנתקנו מימנה, הוא הביט בי בבלבול. את האמת, גם אני הייתי דיי מבובלבת. דיי מאוד מבולבלת.
"מצטערת." התנצלתי, והשפלתי את מבטי. "רק רציתי להגיד שאני מוכנה לתת לך הזדמנות." הוספתי למשפט, והסתובבתי ללכת. ידו תפסה את ידי, וסובבה אותי אליו.
"אז את נותנת לי הזדמנות?" הוא שאל בלחש והתפרס על פניו חיוב.
"כן." עניתי בהיסוס וחיוכו גדל. הוא ריפף את שפתיו על שפתי בעודו נשען אחורה על המכונית, תפס במותני והצמיד אותי יותר אליו. הוא ליפף את ידיו סביב מותני ולחץ במותני בעדינות, בזמן שליפפתי את ידי סביב צווארי ומצחינו היו צמודים. בלי לחכות יותר מדי זמן, הוא הצמיד את שפתיו לשפתי- לנשיקה ארוכה ותשוקתית.

•איה•
"תעצור לי פה." ביקשתי מהנהג כאשר הגענו למקום שקבעתי עם אמי. נתתי לו שטר של חמישים שקלים, ויצאתי מהמונית. הרכב של אמי חנה כמה צעדים מימני. לקחתי נשימה קטנה, אחזתי במזוודה ופסעתי לעברה.
"למה בכלל רצית לקחת אותי לחופשה הזו?" שאלתי בגלגול עיניים כאלה ראיתי את אמי יוצאת מהמכונית.
"רציתי קצת להיות עם הבת שלי." היא מלמלה וליטפה את פני בעדינות. גלגלתי את עיניי, ושמתי את המזוודה בתא המטען.
"אני מבטיחה לך שנדבר על הכל שם, תכנסי לרכב." היא ביקשה והנהנתי בראשי. אחרי הכל, זאת אמי. אני לא יכולה להמשיך לכעוס עלייה. פתחתי את דלת המכונית, וטרקתי אחריי כאשר נכנסתי. היא התניעה את המכונית, וכך התחילה נסיעה ארוכה של שלוש שעות.
*
"מתוקה, הגענו." שמעתי קול עדין במעורפל קורא לי. פקחתי את עיניי בעייפות והתמתחתי.
"אנחנו באילת?" שאלתי בלחש ושפשפתי מעט את עיניי.
"כן, בואי תצאי." היא ביקשה ודיממה את המנוע. הנהנתי הראשי, ויצאתי מהמכונית. פתחתי את תא המטען, והוצאתי את המזוודה. אני ואמי פסענו לעבר המלון, ונשענתי על הקיר ליד המזכירה.
"חמודה, הכל בסדר?" המזכירה שאלה אותי, אך ראו שזה לא באמת מעניין אותה. אם זה לא מעניין, אז שפשוט לר תשאל ותיחנק עם השאלה.
"פשוט עייפה." מלמלתי באדישות ועם חיוך מזוייף, השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיניי.
"איה," קולה של אמי קראה בשמי, פקחתי את עיניי שוב בעצבנות, והוא טלטלה את המפתח בידה.
"בואי. תשני בחדרך." היא סימנה לי בראשה להכנס למכונית. הנהנתי בראשי, וגרגרתי את המזוודה מאחורי. דלת המעלית נסגרה ,ותוך דקה נפתחה שוב. תפסתי בידית המזוודה, ופסעתי למחוץ למעלית כאשר ראשי מושפל. בשנייה שיצאתי מהמעלית, מעדתי אחורה אך יד שרירית וחמימה פסלה את נפילתי. התקוממתי על רגלי, מופתעת לראות את הנער שנתקלתי בו. שיערו היה פרוע באופן שהתאימה לו ועיניו היו כחולות וגדולות.
"אני ממש מצטערת." התנצלתי במהירות והרמתי את האייפון שנפל מהכיס ברגע שנתקלתי בו. בחנתי אותו מכל הכיוונים, ולמזלי הוא לא נפגע.
"לא, זה בסדר. זה באשמתי." הוא התנצל גם הוא והושיט את ידו לכיווני.
"אורי." הוא הציג את עצמו. היה לו מבטא אירי כבד. זה כבר היה ברור שהוא הגיע מאירלנד. אני חושבת.
"איה." הצגתי גם אני ולחצתי את ידו.
"טוב, אורי. נעים להכיר. אבל אני חייבת לעוף." התנצלתי ועקפתי אותו. "להית'" קראתי לעברו רגע לפני שהלכתי והוא נופף לי. גררתי את המזוודה מאחורי, והגעתי לחדר מיד אחרי אמי.
"מיטה." קראתי במהירות וקרסתי עלייה. אין דבר שהתגעגעתי אליו יותר מימנה.

•סהר•
"אז נשארנו רק שלושתינו." מלמלתי בעייפות ונזרקתי על הספסל הריק מול מור וניב.
"מתרומם." מור זרק לעברי בגירוי.
"אמא שלך." זרקתי חזרה באדישות. אין דבר שיותר מעצבן את מור בקטע של אמא שלו.
"אמא שלך זונה." הוא זרק לעברי בעצבים וגיחכתי.
"תכנית, היא כן. היו לה דברים יותר חשובים מאשר הבן שלה והייתי פאקינג בן כמה חודשים וביא סרקה אותע לפנימייה." הזעפתי את פניי. כן, אני חייב לאמר. לחיות תשע עשרה שנים לחיות בלי הורים זה סיוט. במיוחד שאתה חיי בפנימייה. אבל זה לא כל כך עניין אותי. היה עדיף לי להיות בפנימייה משאר לבלות את שארית חיי עם הורים שמלכתחילה לא רצו בי או אותי.
"מצטער, אחי." מור התנצל מיד כאשר הבין שפגע בנקודה קשה.
"חופשי." גיחכתי ונשענתי אחורה. הספסל הזה גורם לי לכאבי גב.
"שומעים?" ניב התערב בשיחתינו והבטתי בו בשאלה. "יש מסיבה כמה רחובות מפה. זורם?"
"אני מת מעייפות." פיהקתי והתמתחתי מעט. לא שיקרתי, אני באמת עייף מת. וגם לא זורם לי מסיבה כרגע.
"מי צריך אותך?" ניב התעצבן מה שגרם לי ולמור להתפקע מצחוק.
"אין מסיבה שבן זקן לא שם." מור אישר והתגאה.
"אל תעוף, אחי. אחרת אני אעיף אותך משם בבעיטה." ניב אמר והניף אצבע מאיימת. מור הרים את ידיו עד גובה ראשו- כחף מפשע וצחקק.
"טוב, אני פורש." קמתי מן הספסל והתקדמתי כמה צעדים.
"אם שואלים איפה סהר, הוא מת." דרשתי מהם והם הנהנו. "סלאמת"
"שתמות." מור וניב קראו לעברי פה אחד. עשיתי להם אצבע שלישית, והמשכתי לפסוע ברישול בדרכי. אך שכחתי משהו, ופסעתי לעברם שוב.
"התחרטת?" ניב שאל והנדתי בראשי.
"שכחתי את המעיל." טלטלתי את שרווליו של המעיל, והנחתי אותו על כתפי. סובבתי את גבי, והתחלתי לפסוע שוב הרחק מהם. אומנם אני לא אומר לא למסיבה, אבל ברגעים שאני עייף שום דבר לא יכול לעצור אותי מלישון.

•איה•
דפיקה בדלת נשמעה והפריעה בשנתי.
"מי זה?" שאלתי בקול רעם והתמתחתי.
"שירות חדרים." קול מחוספס וגברי ענה לשאלתי ומיהרתי לקום.
"רק שנייה." קראתי חזרה שמיכה לפפה סביב רגלי, מה שגרם לי למעוד במהירות. התעשתי על עצמי במהירות, והתקוממתי מהרצפה הקרה בעזרת ידיי. פלטתי אנחה קטנה, ומיהרתי לעשות את אירגוני הבוקר. הברשתי את שיערי במהירות, ומרחתי משחת שיניים חריפה על מברשת השיניים. צחצחתי את שיניי ביסודיות וירקתי את המשחה בכיור. יררתי את המים מיד אחריו ופסעתי לתוך החדר. פתחתי את הדלת במהירות.
"מצטערת על ה…" מלמלתי וניסיתי למצוא תשובה מתאימה. "התעכבות?" הוספתי בהיסוס והופתעתי לגלות שזה בן ולא בת. טוב, זה דיי היה ברור שזה יהיה בן בגלל הקול ו…כן. אורי.
"אורי?" שאלתי בהפתעה ושילבתי את ידיי על חזהי. "הו היי, איה." הוא ענה לי וזרק חיוך צדדי.
"בכל מקרה, צריך עזרה?" שאלתי וכיווצתי את גבותי. כל כך רציתי לחזור לישון. למיטה שלי. לשקוע שוב בחלומות. כל הלילה הייתי עסוקה בלחשוב על מה אני הולכת לדבר עם תום. והוא התקשר כמה פעמים- סיננתי. במיוחד שאמי חדר ליד והיא יכולה לשמוע בכלל את השיחה כולה. הוא שלח כמה הודעות, ועניתי עליהן בקרירות. לא ידעתי כל כך מה לענות. או איך.
"אני משירות חדרים." הוא הזכיר לי והניח יד אחת על משקוף הדלת ונשען עלייה.
"הו, כן." מלמלתי והסתכלתי סביבי. לא יזיק לי קצת נקיון. החדר היה דיי מבולגן. דיי מאוד מבולגן.
"טוב, אני אתארגן ואצא?" שאלתי והוא אישר. סימנתי לו להכמס, וביקשתי שיחכה לי בחשר בזמן שבחרתי את בגדי ובחרתי לשירותים. פשטתי מעליי את הפיג'מה הקצרצרה ולבשתי את הטייץ השחור והסוודר הלבן. יצאתי מהחדר ולקחתי את נעלי האולסטאר השחורות מתחת לשידה ונעלתי אותן. שרכתי את השרועים ברשלנות, ולקחתי מהשידה את הטלפון ואת המפתחות לחדר.
"תכנית, אין כל כך מה לסדר." שיקרתי ושידלתי חיוך כאשר החטפתי עוד מבט קטן בחדר שגרם לאורי לצחקק. "אבל אם בא לך, אז… האמ תעשה מה שבא לך." מלמלתי ואורי הנהן בראשו לכיווני.
"רק שתזכרי," הוא קרא לעברי רגע לפני שיצאתי והבטתי בו בחוסר הבנה. "פעם שלישית שאנחנו נפגשים, את חייבת לי גלידה." הוא התחכם וגיחכתי.
"אני אנסה לא להתקל בך." צחקקתי ויצאתי מהחדר.

•מיתר•
התהפכתי על המיטה, וניסיתי לחפש תנוחה מתאימה לישון בה. הבטתי בשעון התקרה, והופתעתי. לגלות שכבר תשע בבוקר. פאק. עבודה. ניערתי את השמיכה הנעימה מגופח, ורצתי בזריזות למקלחת. מרחתי את משחת השיניים על הבמרשת, והתחלתי לצחצח את שיניי ביסודיות תוך כדי שהברשתי את שיערי. הלכתי חזרה לחדר, ובחנתי את שידות הארון. הוצאתי בזריזות סוודר שחור כי מזג האוויר היה קריר, סקיני ג'ינס שחור ומגפיים שלא אכפת לי ללכלך. התקשרתי לסהר, והצמדתי את האייפון לאוזני.
"נו, תענה כבר." מלמלתי בלחץ ובצלצול השני הוא ענה.
"מי המניאק שמעיר אותי." הוא אמר בקול עייף אך מאיים.
"דבר ראשון, זו מיתר." גיחכתי.
"מניאקית." הוא תיקן את עצמו וחיכה שאמשיך.
"דבר שני, אתה פאקינג לא מאורגן?" שאלתי בהגזמה ולא הפסקתי ללכת במעגלים בחדר.
"פאק, מה השעה?" הוא שאל בלחץ ושמעתי קול חבטה חזק.
"הכל בסדר?" שאלתי והתאפקתי לא לצחוק.
"כולה חטפתי מכה בראש, מה את צוחקת." הוא התגונן בעצבנות.
"לא צוחקת." התגוננתי גם אני ונפלט מפי צחקוק.
"אני אתארגן ואבוא לאסוף אותך." הוא אמר לי.
"מהבית של איה." הזכרתי לו והוא המהם.
"תודיעי לניסים שנאחר." הוא ביקש וניתק לי בלי שאספיק להגיד משהו. אוח אני שונאת אותו. חיפשתי באנשי הקשר את המספר של ניסים, וכאשר מצאתי התקשרתי אליו. אחרי כמה צלצולים הוא ענה.
"הלו?" הוא שאל.
"סהר ביקש שאודיע לך שנאחר. יש כמה בעיות. זה בסדר מצדך?" שאלתי. לא שיקרתי, באמת יש בעיות. הבעיה שהתעוררתי מאוחר, שסהר אפילו לא מאורגן או שבכלל לא הכנסתי שום דבר לפה.
"כן, ברור." הוא אישר את זה.
"אוקיי, תודה." מלמלתי ולאחר כמה שניות נשמעו צפצופים מהקו- מה שמסמן שהשיחה התנתקה. כיביתי את מסך הטלפון ותחבתי אותו לתוך כיס הג'ינס. ירדתי לסלון ופסעתי לכיוון המטבח. פתחתי את דלת המקרר והוצאתי שני ביצים ועגבנייה. הדלקתי את הגז, לקחתי מחבת והנחתי על האש. שברתי את הביצה בקערה, ערבבתי אותה ושפכתי לתוך המחבת. וכך גם עשיתי לחביתה השנייה. לקחתי ארבעה פרוסות לחם, והנחתי חביתה בתוך שני פרוסות וכמה חתיכות עגבנייה. כיביתי את הגז, ועטפתי את הכריכים בניילון. צפצוף מכונית נשמע מחוץ לבית. פתחתי את דלת הבית, נעלתי מאחורי ופסעתי לכיוון המכונית. פתחתי את המושב ליד הנהג והתיישבתי לידו. נתתי לו את הכריך שלו, בעודי מורידה את הניילון מהכריך שלי ולוקחת ביס קטן.
"אני גווע." הוא לחש וחטף מימני את הכריך.
"נו, סע. אנחנו מאחרים." מחיתי והוא גיחך.
"לא נורא, נדפוק איחור אופנתי." הוא קרץ והחל לנסוע לעבר האסם.