אין לאן לברוח- פרק חמש עשרה

אין לאן לברוח- פרק חמש עשרה
"היי, בלונדה, מה קורה?" ניב קרא לעברי ומיהרתי לעבור אותו שלא ישים לב שאני בוכה.
"היי," הוא תפס בידי וסובב אותי. "את בוכה? למה בכית?"
"אני מזיעה מהעיניים." אמרתי בציניות וניסיתי ליצב את קולי.
בוא גיחך, "עכשיו באמת." הוא דרש לדעת למה בכיתי.
"זאת האמת, אני מזיעה מהעיניים." אמרתי שוב ומחיתי את הדמעות.
"איה." הוא קרא בשמי בקול מאיים.
"ניב." אמרתי באותו טון והסטתי את מבטי מימנו. אם אני אדבר הרבה, אני עלולה להתפרק.
הדמעות ברוח פלא- חזרו, וירדו ללא הרף. הוצאתי קול יבוב מפי, ומיהרתי להתנתק ממגעו של ניב, ולהמשיך לברוח. נשארתי יותר מידי זמן חזקה. כשהבטתי לאחור, ניב כבר לא היה. גופי התנגש בגוף חם ושרירי, ומעדתי אחורה. אך יד עצרה את נפילתי, וייצבה את גופי.
"עכשיו את מספרת לי את הכל, ואם את בורחת- את מתה." ניב אמר באיום וניגב את הדמעות שנפלו בלחיי. פרצתי שוב בבכי, ונפלתי לתוך חיבוקו.
לאחר כמה דקות שאנחנו נמצאים באותה תנוחה, התנתקתי מימנו ולקחתי כמה צעדים אחורה.
"אני… ביי." מיהרתי להגיד ובאתי ללכת, אך ידו השרירית תפסה בידי שנית- וסובבה אותי אליו.
"אמרתי לך, את לא הולכת עד שאת מסבירה." הוא אמר בטון קשה אך רגוע, והתקדם איתי לעבר הספסל.
"סתם, לא משהו חשוב. סך הכל בגדו בי." אמרתי בקלילות, למרות שבפנים פשוט רציתי לבכות שוב.
"מי המניאק?" הוא שאל בעצבים ובאיום ובדיוק התקשרו אליו. הוא בדק מי זה, כיבה את המסך והכניס שוב לכיס.
"את מתכוונת להגיד לי או שאני אגלה בעצמי וזה לא יגמר בטוב." הוא אמר בטון עצבני וגלגלתי את עיניי.
"אני לא מתכוונת להגיד לך כלום, אתה שוכח מהשיחה הזו, שנינו מפצלים בדרך וביי ביי." אמרתי בטון קשוח שהצלחתי לגייס ובאתי לקום מהספסל, אך הוא הושיב אותי חזרה.
"את לא מתכוונת לזוז. אני רוצה את השם, שם המשפחה, כיתה, בית ספר-"
"תעודת זהות גם?" שאלתי בציניות וגיחכתי ללא הומור.
"אוליי." הוא חשב קצת וחייך חיוך עקום. "רק תגידי לי מי זה, והוא מת."
"באמת תודה, ניב. אבל מה זה לא באתי לריב. אני רק רוצה לחזור הביתה, לאכול גלידת בן אנד ג'ריס ולשקוע בדיכאון." מלמלתי בעצב ובאתי לקום.
"לא." הוא התעקש והושיב אותי חזרה. הוא כל כך עקשן.

•מיתר•
"בבקשה תעני," מלמלתי וניסיתי להתקשר לאיה, זה העביר אותי שוב ושוב למענה הקולי. אך לא וויתרתי. תום וירין יצאו לחפש אותה, דביר גם מתקשר אליה וסהר מנסה לתקשר עם ניב שאולי בדרך ראה אותה.
"אוף." גנחתי בכעס ונפלתי אחוקה על הספה.
"אל תדאגי לה, זאת איה. היא אף פעם לא תישבר." דביר התיישב לידי וניסה להרגיע אותי.
"זאת איה, היא נפגעה המון דביר." לחשתי בקול מיואש.
"היא נשארה חזקה כבר המון זמן. היא נפגעה המון, וספגה את זה. היא תספוג גם את זה." הוא לחש לי חזרה ונישק את קודקוד ראשי. תום נכנס לתוך הבית בסערה, וניסה לתפוס מישהו בטלפון. ברגע שהוא נכנס לבית, קמתי לכיוונו ונעמדתי מולו. מבטי היה עצבני. הם רק חזרו, וכבר הוא בוגד בה?
"אני כל כך שונאת אותך." אמרתי הנחישות והצמדתי אותו לקיר תוך כדי שאחזתי בצווארון חולצתו. "איך אתה פאקינג מעז? אתה יודע כמה היא נפגעה מימך." צרחתי עליו את מילותיי והוא שתק. הוא הבין שזה מגיע לו. ובצדק.
"אני באמת לא יודע מה חשבתי." הוא אמר בהתנצלות ורק הידקתי את אחיזתי בחולצתו.
"אני נשבעת שאם עוד פעם אחד אתה מתקרב אלייה- אתה מת." איימתי ועיניי שרפו. אני לא חושבת פעמיים לפני שאני עושה משהו. מישהו אחז בי מאחור, והרחיק אותי מתום.
"תקשיב, גבר, אני לגמרי כועס על מה שעשית. ואחרי שאנחנו מוצאים אותה אתה מת." דביר אמר וחיבק אותי מאחור. "אבל עכשיו יותר חשוב לנו למצוא אותה," התנתקתי בגופו של דביר בעצבים והתיישבתי על הספה. אם אני הייתי דביר, תום היה מת ממזמן.
"הצלחת לתפוס אותו?" שאלתי את סהר בזמן שגנבתי לו את כוס המים שהוא תכנן ללגום מימנה- ולגמתי במקומו. הוא הניד בראשו וגיחך.
"אוף, עולם חרא." מלמלתי בעצבים והנחתי את הכוס בעצבים על אי השיש.
"תרגעי, מיתי. אנחנו נמצא אותה." סהר ניסה להרדיע אותי והנהנתי, מנסה להוציא חיוך- כל מה שיצא לי זה קו עקום כחיוך כושל. תום דנינו, אתה כל כל מת.

•ניב•
"לא אכפת לי. את עכשיו אומרת לי מי זה." אמרתי בטון מאיים ועצבני.
"לא." איה התעקשה ונאצתי בה מבט.
היא נאנחה קשות.
"למה אתה כל כך רוצה לדעת?" היא נחרה בבוץ והרמתי את גבותי.
"את האמת לר יודע, מתחשק לי להרביץ למישהו." חייכתי חיוך ציני והיא גלגלה את עינייה.
"אני לא מתכוונת להגיד לך כלום." היא התעקשה, קמה והחלה לרוץ. אך בשנייה הראשונה, תפסתי את ידה והצמדתי אותה לקיר. ידיי היו בצדדי גופה, מונעות מימנה דרך מעבר.
"תן לי ללכת, ניב." היר התעצבנה וניסתה להדוף אותי.
"תגידי לי עכשיו." התעקשתי והרגשתי את גופה רועד.
"אני לא רוצה שתריב." היא לחשה ומנעה מלהביט בעיניי.
"פשוט תגידי," התחננתי באנחה עצבנית והיא נאנחה. "זה היה… זה ה-היה תום… תום דנינו…" היא אמרה בקול שקט והשפילה את מבטה. גופי התחמם, וגופי רעד- מה שמסמן שאני עצבני. שחקרתי את אחיזתי בה במהירות והתחלתי לרוץ לעבר ביתו של דביר.
"חכה רגע, ניב." איה צעקה לי והתחילה לרוץ לכיווני. לא ראיתי בעיניים. התפרצתי לתוך הבית של דביר, ובחנתי בעיניי את תום. התקדמתי לעברו ונתתי לו אגרוף ללחי, והוא נפל על הרצפה. קפצתי עליו והתחלתי להרביץ לו בלי רחמים.
"היי." דביר קרא וניסה לתפוס אותי, אך דחפתי אותו אחורה. סהר פסע לעברי בבהלה וניסה לעצור אותי גם. הור תפס בידיי, ודחף אותי אחורה. תום קם מהרצפה, וניגב דם משפתו.
"חתיכת חרא. אתה לא תתקרב אליה יותר. אם אתה תתקרב, אתה בקבר." איימתי בעצבים וניסיתי להשתחרר מאחיזתו של סהר. הוא תפס אותי ומשך אותי לחדר.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" סהר צרח עליי בדיוק שסגר את דלת החדר.
"מה הוא חושב לעצמו שהוא בוגד בה? זו כבר פעם שנייה? אם הוא יגע בה שוב הוא מת." צרחתי בעצבים.
"איך אתה יודע את זה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"בדרך לפה נתקלתי באיה, והיא סיפרה לי הכל." סיפרתי יותר ברוגע והתיישבתי על המיטה.
"רגע… א-אתה מאוהב באיה?" סהר שאל ופערתי את עיניי.
"מה פתאום. היא כמו אחות קטנה בשבילי." מחיתי.
"אתה מאוהב באיה אתה מאוהב באיה." סהר אמר בילדותיות והזעפתי את פניי.
"אתה רוצה להגיע למצב של תום?" שאלתי בעצבים.
"סתום, יא מכחישן. אני מכיר אותך יותר מידי טוב." הוא התעלם מדברי וגיחך. גלגלתי את עיניי והתכוונתי לצאת מהחדר.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא נזף בי בקול. גלגלתי את עיניי ויצאתי מהחדר. סהר יכול להיות כזה ילדותי לפעמים. לא לפעמים- תמיד. ירגתי לסלון, מעביר בתום מבט עצבני. מיתר ודביר חטאו לו את הפצעים. כשמיתר קלטה אותי, היא התרוממה והתקדמה לעברי.
"תקשיב, אני יודעת מה אתה חושב. אם אתה הייתה אנחנו הוא היה כבר מת." היא התחילה בדבריה בכוונה לתום. "ותאמין לי שאני רותחת עליו, אבל אתה יותר גדול מימנו, ניב. היית יכול פשוט להרוג אותו. ואם אתה שואל אותי, איה לא הייתה מרוצה מימך." גלגלתי את עיניי ובאתי לצאת, אך ידעה תפסה בידי וגרמה לי להסתובב.
"מה שניסיתי להגיד שזה בסדר גמור שאתה לא רוצה שיפגעו באיה. אבל זה שאתה מפוצץ את האקס שהיא כל כך אהבה, רק פוגע בה יותר." היא הסבירה רק יותר ברוגע. הנהנתי בראשי ונאנחתי.
"אני אדבר איתכם מחר?" שאלתי והיא הנהנה להסכמה.

•מיתר•
חזרתי לשבת על הספה שניב יצא מהבית, וכמה דקות אחרי סהר ירד מלמעלה.
"נראה לי שאני אלך, כלום לא יצא מהערב הזה." נזפתי וקמתי מהספה.
"כן, גם אני." סהר הסכים איתי ודביר הנהן.
"זו פעם אחרונה שאתה בכלל מתקרב לאיה. אתה יודע שאסור להתעסק איתי." אמרתי לתום באיום וסהר משך אותי קצת הרחק.
"ביי." דביר הדביק לי נשיקה קצרה לשפתיי והנהנתי.
"ביי." לחשתי חזרה וחיבקתי אותו. העסרת מצב מאיים לתום, שהביט בי בעיניים מלאות חרטה, ויצאתי מהבית.
"את חייבת לשלוט העצבים שלך," סהר קרא. "כמעט רצחת שם את הילד."
"הוא חייב לשלוט על הבגידות שלו." התעצבנתי מעט אבל נרגעתי כי ידעתי שהוא רק עושה לטובתי. הוא פתח לי את הדלת, ניכנסתי והוא סגר אותה. הוא עשה סיבוב לצד השני, ונכנס במושב הנהג.
"את כל כך עקשנית," הוא מלמל בלחש, צחקקתי מושכת בכתפיי. הרכב החל לנסוע לכיוון ביתי.
"תפסרי לי על מה חלמת," הוא ביקש ולא טרח להסיט את מבוו לכיווני.
"מה?" שאלתי בחוסר ההנה והבטתי בו. הוא הסיט את מבטו אליי, הביט בי לשנייה וחזר להביט בכביש.
"כשהסעתי אותך ואת מור, נרדמת קשות. על מה חלמת?" הוא שאל שוב בפירוט וגיחכתי.
"על מן בית נטוש." אמרתי בתחכום בגלל שלא פירטתי יותר מידי.
"ומה קרה שם?" הוא שאל ושמתי לב לביתי בטווח ראייתי.
"מה שקורה תמיד בבתים נטושים. שורדים." שוב לא פירטתי ויצאתי מהרכב ברגע שהוא החנה.
"לילה טוב, זקן." קראתי לעברו רגע לפני שסגרתי את הדלת.
"לילה טוב, קטינה." הוא החזיר באותו מטבע וגלגלתי את עיניי. טרקתי את דלת המכונית שלו והתפרצתי לתוך הבית.
"לילה טוב, אמא." קראתי במהירות רגע לפני שעליתי לחדרי. היא הייתה עירה, וכתבה כל מיני דברים על דפים. הייתי בספק אם היא בכלל שמה לב אליי.
"לילה טוב, מתוקה." היא הרימה את מבטה אליי לשנייה בחיוך, והמשיכה לכתוב בדפים. עליתי לחדרי במהירות, ופתחתי את דלתות הארון. הוצאתי חולצה ארוכה עם ציור של דובי ומכנסיי טרנינג רפויות ואפורות. לבשתי את בגדיי, והתגלגלתי המיטה. התכרבלתי בתוך שמיכת הפוך החמה, והתכוננתי לשינה עמוקה וחסרת דאגות.
*
הייתי באסם, וניגנתי קצת בגיטרה שנחה על הפופים. סהר הסיע אותי לפה לפני שעה, ואני עשיתי את העבודה במהירות. אני וסהר לא דיברנו בכל היום הזה. בכל פעם שניסיתי, הוא אמר לי שאין לו מצב-רוח, או שהתעלם או שפשוט ענה ביובש. אני אשקר אם אגיד שהוא לא הזיז לי. כי אני דווקא כן נפגעתי. סהר נהפך להיות החבר הכי טוב שלי בזמן האחרון. וזה פוגע שפתאום ביום אחד הוא מתעלם מימני. אני לא יודעת מה עובר עליו, אבל יש לי תחושות רעות לגבי היום הזה. קמתי מהפופים, והנחתי את הגיטרה עליהן. השם של סהר היה חרוט עליו, אז זה כבר ברור שזה היה של סהר. פסעתי לעבר הארווה וליטפתי קצת את סקיפר.
"היי, סקיפי," מלמלתי בלחש ונשקתי לאפו. התחלתי לשמוע אנקות כאב קלות שלא היה רחוקות מימנו. אימצתי את השמיעה שלי כי הן היו דיי שקטות, אך הצלחתי לשמוע.
"אני כבר אחזור." אמרתי לסקיפר והתחלתי לפסוע לעבר מקור הרעש. הוא הגיע ממן בקתה קטנה כזאת שהייתה דיי קרוב לכל הארוות. פתחתי את הדלת באיטיות, מופתעת מכל מה שקרה שם. הוא, ששם לב לזה, הביט בי בבהלה.
"תקשיבי, מיתי, אני אסביר לך הכל." הוא מלמל בלחש וניגב את הדמעות שיצאו מעיניו. לראות את סהר חותך, זה באמת שובר. נדתי בראשי לשלילה ורצתי הרחק משם. ראיתי הרבה מאוד דם הרגע. הרבה חתכים, סכינים חדים. הדמעות יצאו ללא הרף, ומיהרתי לעלות לעליית הגג של אחד הבתים. כולם בסביבה מכירים אותי, אז תכלס בית שלהם גם בית שלי. התיישבתי על הגג, ונתתי לדמעות לפול על ברכיי. אני לא מאמינה שהוא עשה את זה. סהר היה באדם הכי חזק שהכרתי. מה גרם לו פאקינג להשבר? לראות את החתכים על כל ידו, גורמות לי להזדעזע. כל הצלקות, הדם, הסכין החדה שהוא החזיק. זה יטתר מידי בשבילי.
"אני יכול?" שמעתי קול רועד מוכר מאחורי. לא עניתי, אך זה עדיין לא מנע מימנו לשבת לידי. שקט שרר לכמה דקות. שקט שנתן לי להירגע. הוא המשיך לשתוק לכמה שניות, ואז נתן לפיו להיפתח.
"בן הרוש," הוא מלמל בלחש והוא הביט לכיוון האופק.
"מה?" שאלתי בבלבול ובקול רועד.
"שאלת מה שם המשפחה שלי, בן הרוש." הוא הזכיר לי והסיט את מבטו לכיווני. "חוץ מניב, מוק ומימך אף אחד לא יודע את זה."
"למה עשית את זה?" שאלתי בלחש, מתכוונת לחתכים. "ולמה חוץ משלושתינו אף אחד לא יודע מה שם המשפחה שלך?"
"כי לך אין מושג מה אני עובר," הוא לחש בקול רועד. "אז תספר לי מה אתה עובר." האצתי בו בעצבים.
"אני יתום, מיתר." הוא צעק ביאוש והביט בי, עיניו האפורות-תורכיס מלאות דמעות. "אני יתום. אני יודעת מה זאת התחושה הזאת להיות יתום? לגדול בלי אמא ואבא? בלי החיבוק החמים שלהם, בלי הדאגה, בלי השאלות של 'איך עבר לך היום'? לא. כי את גדלת עם הורים. אני נאלצתי להיתקע בפנימייה מזדיינת וגם שם סבלתי יותר מאשר לחיות הלי הורים." הוא החל לצעוק עליי ביאוש, ואני ספגתי את כל הצעקות, מקשיבה לו בסימון שאני פה לידו. בגיל עשר, מצאתי את הדודים שלי, שקיבלו אותי בברכה. ניסים ואישתו היו כמו ההורים שמעולם לא היו לי, ואת יודעת איך זה מרגיש ש'אמא' שלך עברה תאונה בפיגוע ולא החזיקה מעמד?" הוא המשיך רק בטון יותר רגוע ועשה מרכאות ברגע שאמר את המילה 'אמא'. "לקחתי את שם המשפה של ניסים, והכחשתי בכלל שהשם משפחה האמיתי שלי זה בן הרוש. מה שהצלחתי לגלות זה שאמא שלי מתה בלידה והאבא המזדיין שלי ברח. הסיבה היחידה שהשארתי את השם שלי בתעודת זהות כ'בן הרוש' בגלל אמא שלי." עטפתי את ידיי סביב צווארו, ומשכתי אותו לחיבוק. הוא הניח את ראשו על כתפי, נתתי לדמעותיו לזרום ולהרטיב את חולצתי. לא אכפת לי.
"אני לא רציתי שתדעי את זה כדי שתהיי איתי מרחמים." הוא לחש לאחר שהתנתקנו מהחיבוק, וליטף את לחיי באגודליו.
"אבא שלי היה סוחר סמים, אתה באמת חושב שאני ארחם עלייך?" שאלתי בגיחוך שאין שום זכר של הומור והדבקתי לו נשיקה בלחי. "אני תמיד פה בשבילך, בן הרוש. אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל." לחשתי לאוזניו בזמן שהוא בהה בעיניים הירוקות שלי. ואני נעלתי את עיניי בשלו. בלי שום התראה מוקדמת, הוא הדביק נשיקה לשפתיי.