אין לאן לברוח- פרק חמישי

אין לאן לברוח- פרק חמישי
שתיקה שררה לכמה דקות, הבטתי בתום, שמבטו היה נפול על הרצפה והבטתי בדביר שהביט בי דיי בלחץ. הוא כבר ידע שמשהו רע הולך לקרות. כמו שאני ידעתי.
"קומי." אמי אמרה בקור והבטתי בה בשאלה.
"קומי ותחכי לי באוטו," היא דרשה בצעקה ורקעה על רגליה. קולה היה כועס ומאוכזב. הבטתי בתום שהביט בי בעצב ובעיקר בשוק. קמתי מהכיסא בלי יותר מדי ויכוחים והתחלתי להיתקדם במהירות לכיוון המעלית. סובבלתי את מבטי לאחור, וראיתי את אמי רוכנת לעבר תום
"שלא תעז להתקרב לבת שלי יותר" היא לחשה לו בקול עצבני, והביטה בו בזעם. הבטתי בתום שהיה מבוהל ובלע את רוקו. אמי החלה לפסוע לכיווני, החזרתי את מבטי במהירות להמשך המסדרון ונכנבתי למעלית כשאימי אחרי. דלתות המעלית נסגרו שנייה אחרי שהיא נכנסה, והיא לחצה על קומת הקרקע. המעלית התחילה לרדת. מידי פעם פזתי לעבר אמא שלי. מבטה היה תקוע בכל תזוזה קטנה שעשיתי. הוא היה אדום והבעה סועמת השטלתה עליו. פחדתי להוציא מילה. הרגשתי כאילו אני נבחנת, ואם אני אוציא מילה אחת קטנה אני אהיה בין חיים למוות. וזה לא שאני לא עכשיו. המעלית נעצרה, אימי יצאה ואני אחרייה. היא פסעה במהירות לעבר המכונית, ואני אחריה. הגענו למכונית, אמי פתחה את דלת האוטו השחור, והתיישבה במושב הנהג. ובגלל שלא הייתה לי ברירה, התיישבתי לידה. היא התניעה את המכונית והחלה לנסוע הרחק מבית החולים. הנסיעה עברה בשקט. אף אחד לא העיז להוציא צליל מהפה. אז זהו זה, אני מניחה. אני ותום גמרנו. אוח אני כל כך מפגרת שסיפרתי לה שאני ותום זוג. כל כך מפגרת. קשר שחיכיתי לו כל הזמן הזה, מסתיים תוך יומיים. זה לא אמור להיות ככה. זה לא אמור להיגמר ככה. אחרי זמן מה, הגענו לביתנו. אימי החנתה את המכונית מול ביתנו, פתחה את דלת המכונית ויצאה מימנה. יצאתי מיד אחריה, וטרקתי את הדלת בחוזקה. כל מה שהתחשק לי לעשות, זה לבכות על החיים הארורים האלו. היא פסעה לכיוון דלת הבית, פתחה את התיק שהיה מוחזק בכתפיה, הוציעה את מפתח הבית ופתחה את דלת הבית. היא נכנסה ראשונה, ואני אחריה והיא הניחה את המפתחות על השולחן. היא הביטה בי, וזזתי האי נוחות. אני שונאת שמביטים בי יותר מדי זמן. יותר מדי שונאת.
"אמא א-" הרגשתי את לחיי שורפות ברמה בלתי אפשרית. הנחתי את ידי על לחיי, ושפשפתי את מקור הכאב. זה בחיים לא קרה, היא אף פעם לא העיזה להרים עליי יד.
"א-"
"יודעת מה?" קטעתי את דבריה בקול סדוק ורעדתי. "אני שונאת אותך. כל רגע מאושר שלי, את תמיד חייבת להרוס. אני שונאת אותך." לחשתי בזעם ורצתי במהירות לכיוון חדרי. התםרצתי לתוך החדר, וסגרתי את הדלת בטריקה רעשנית. נשענתי על הדלת, וירסתי במורדיה. קברתי את ראשי בין רגליי, והדמעות ירדו ללא הרף. תום הוא האהבה הראשונה שלי. אומנם היו לי עוד הרבה לפניו, אבל הם היו שידוכים מצד אמי. תום הוא היחיד שבכיתי בפניו, שידע את כל הסודות שלי. כי לפני שבכלל נהפכנו לזוג, היינו הידידים הכי טובים. בפעם הראשונה, בנשיקה הראשונה, ידעתי שהתאהבתי בו. אבל זה לא בסדר. כי אני הולכת לפספס את החברות שלנו. וכמו תמיד, צדקתי. פספסתי אותו. זה נגמר.

•סהר•
"אני טס להכין למיתר אוכל." הודעתי לכל מי שהיה במסדרון ועקפתי אותם במהירות. לפחות אוכל לקחת מקלחת חמה וקצרה ולהחליף בגדים. לקחתי רוורס ברגע ששכחתי משהו.
"ניסים," חייכתי חיול מזוייף והתחלתי לזייף נחמדות. "אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון דוד?" שאלתי ונתתי לו דחיפה קלה מהכתפו. והוא הביט בי ברצינות ומיד כחכחתי בגרוני.
"כן, סהר. מה אתה צריך?" הוא שאל באנחת יאוש והביט בי בשאלה.
"כסף למונית. וגם את המפתחות למכונית." אמרתי במהירות והושטתי את ידי קדימה.
"חנפן." הוא מלמל והניח בידי שטר של חמישים שקל ואת המפתחות למכונית.
"חייב לך." הודתי לו והמשכתי לפסוע במהירות למחוץ למבנה. הבטתי סביבי, והרבה אנשים התרוצצו לפני. מונית אחת נסעה הרחק מימני, וסימנתי לה שתעצור והיא עצרה מולי. פתחתי את דלת המונית, ונכנבתי לתוכה. אמרתי לנהג את הכתובת, והוא החל לנסוע. לאחר כמה דקות, הגענו חביתי ונתתי לו את הכסף. הדתי לו ויצאתי מהמונית. פסעתי לכיוון ביתי, ופתחתי את דלת הבית בעסרת המפתחות.
"אוקיי." מלמלתי והתמתחתי קצת. דבר ראשון, מקלחת. זה מה שאני הכי צריך כרגע. רצתי בריצה קלה במדרגות, ופתחתי את דלת החדר. שום דבר לא השתנה בו ביומיים האחרונים. החדר היה מבולגן, והייתי צריך לפלס את דרכי בין כל הבגדים המפוזרים. גיטרת העץ עדיין הייתה תלויה על הקיר. אני לא נגעתי בה מאז היותי ילד. אני חייב למכור אותו. אני אצטרך לעשות פה סדר גדול. לקחתי סלסלה לבגדים מלוכלכים, והכנסתי במהירות את כל הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה. לקחתי את הספרים, ובניתי ערימה גדולה בשידה שלי. את הנעליים דחסתי מתחת למיטה ואת המיטה סידרתי את הכריות ואת השמיכה. הורדתי את כל הפוסטרים שאיימו להקרע תוך שנייה, קרעתי אותם וזרקתי אל תוך האשפה. תוך כמנ דקות, החדר כבר היה מסודר. נאנחתי ופתחתי את דלתות הארון התכול שהיה צבוע ובחנתי את המדפים הכחולים. הוצאתי חולה לבנה, מעיל בייסבול ירוק ומכנסי ג'ינס נופלים. נכנסתי למקלחת ופתחתי את זרם המים החמים. עשיתי מקלחת חמה וזריזה, ויצאתי מחדר המקלחת. לבשתי את מכנסי הג'ינס, החולצה ואת המעיל ונעלתי נעלי טימברלאנד בצבע חדרל. פרעתי את שיערי שנטף מים בעסרת המגבת וסירקתי אותו. ירדתי למטבח במהירות, והוצאתי סכין ובגט. את הבגט חציתי וחתכתי אותו האמצע. הכנתי חמישה סנוויצים. שמתי שתי סנוויצים עם ממרחי שוקולד. לי ולמיתר כי ברור שהיא לא תוותר על זה. ושלושה עם חביתה ועגבניה. הוצאתי תיק גב קטן והכנבתי לתוכו את כל הסנוויצים. הוצאתי שלושה שקיות שוקו, ובקבוק אייס-קפה והכנסתי גם לתיק. הנחתי אותו על גבי, ולקחתי את מפתחות הבית ואת מפתחות המכונית. נעלתי את דלת הבית, ונכנסתי לתוך המכונית. התנעתי אותה, והתחלתי לנסוע תוך כדי שהדלקתי את הרדיו. הוא הופעל על שירי רוק כבד, שמרוב הווליום נבהלתי ונאלצתי לכבות את הרדיו. נשמתי עמוק, והמשגתי לנסוע בשקט לעבר בית החולים. לאחר חצי שעה, הגעתי למבנה והנחתי את התיק על גבי. נעלתי את דלתות המכוניות, ופסעתי בזריזות לעבר המעלית. נדחסתי בין הון האנשים שנכנסו למעלית, והצטופפתי בין שתי הקירות. המעלית נפתחה בקומה השלישית, ויצאתי עם האחדים שיצאו גם הם. פסעתי לעבר המסדרון של החדר של מיתר, והנחתי את התיק על הכיסא ליד. הוצאתי את שלושה הסנוויצים עם החביתות, ונתתי לניבים ולאמא של מיתר.
"קח, אחי." מלמלתי וזרקתי לעבר דביר, שבתנופת יד תפס את הכריך.
"תודה גבר." הוא הודה לי ופתח את השקית הנצמדת. הנהנתי בראשי, והחזקתי בידי את שתי הסנוויצים ונכנסתי לתוך חדרה של מיתר. הנחתי אותם על המיטה ליד, והבטתי בה ישנה.
"מיתי," מלמלתי בלחז וליטפתי את מצחה החבוש. שיערה החום והמתולתל נח על כתפה בעדינות על צמה רופפת, עינייה הירוקות היו סגורות- כך שלא יכולתי להביט בהן. הלחיים שלה היו אדומות ורותחות, וכך גם כל גופה. "קומי." לחשתי שנית והיא החלה לפקוח את עינייה באיטיות. היא מצמצה כמה פעמים, והתמתחה טיפה תוך כדי שהביטה בי בשאלה
"הבאתי אוכל." חייכתי והנחתי את הסנוויץ בתוך ידיה הזעירות.
"אני גוועת." היא חייכה וחטפה כריך אחד מידי.
"תודה," היא לחשה והתיישרה על המיטה. היא פתחה את השקית הנצמדת, ולקחה ביס קטנטן מהכריך.
"שוקולד." היא מלמלה בחיוך ובלעה את הביס.
"אה-הא." קרצתי לה ולקחתי עוד כמה ביסים בכריך שלי. היא צחקקה והמשיכה לבלוס את הכריך.
"תגיד," היא החלה בדבריה והניחה את הכריך על השידה. "מתי אני משתחררת מפה?" היא שאלה ביאוש ונאחנה.
"הרופא אמר שיש לך קרישת דם, ואת צריכה לבלות כאן את הלילה הזה. הם יבדקו אם הכל בסדר, ורק אז תשתחררי." הסברתי וליטפתי את שיערה החום. סלסלתי אותו על אצבעי, וחזרתי על תנועה זו שוב ושוב.
"אני אלך, אני אתן לך לנוח." מלמלתי בלחש והצמדתי את התיק עח גבי. נגיע קרה נדבקה על גופי. בקבוק האייס-קפה. לרגע שכחתי מי זה שלקחתי את זה.
"אייס קפה או שוקו?" שאלתי והורדתי את התיק מגבי.
"אייס קפה." היא צחקקה ואני אחריה. לקחתי כוס, ומיליתי אותו והנחתי על השידה לידה.
"טוב, אוחתי. אני אתן לך לנוח. תשתי, תאכלי ואם את צריכה משהו תקראי לי." פקדתי בקריצה ופסעתי לעבר הדלת
"ביי, אחוי." היא מלמלה ונענתי את ראשי בחיוך. יצאתי מהחדר ונתתי לניסים את האייס קפה עם שתי קוסות, לו ולפאר, אמא של מיתר.
"שוקו או אייס קפה?" שאלתי את דביר.
"שוקו." הוא ענה במהירות. גיחכתי וזרקתי לעברו שקית שוקו. הוא הודה לי ולגם מהשקית.
"סהר, למה שלא תלך לישון?" פאר שאלה אותי וליטפה את גבי בעדינות.
"אני בסדר." עניתי בחיוך מתנצל ולגמתי מהכוס של האייס-קפה.
"נראה לי שאני אלך." דביר מלמל, קם מהכיסא והוציא כמה קליקים מהגב. "מתחילים בשתיים עשרה, ואני צריך זמן להתארגן." הוא הסביר והחל לפסוע הרחק מאיתנו.
"למה שלא תלך גם אתה?" פאר הציעה, "תלך תנוח קצת." רציתי לסרב, אך ניסים כבר אישר את זה.
"סבבה סבבה," נכנעתי. "תקראו לי אם תצטרכו משהו." דרשתי ופסעתי לכיוון המעלית. נכנסתי לתוכה, ולחצתי על קומת הקרקע. אחרי דקה, המעלית נפתחה שוב ויצאתי למחוץ למבנה של בית החולים. נכנסתי לתוך המכונית, התנעתי אותה והתחלתי לנסוע הרחק מהבית חולים. אחרי חצי שעה, הגעתי לביתי והחנתי את המכונית מול הבית. פתחתי את דלת הבית, ובבעיטה קלה סגרתי אותה שוב. עליתי לחדרי במהירות, והוצאתי את קשרי נעלי הטימברלנד. לאחר מכן, הוצאתי את הנעליים ונשכבתי על המיטה. הנחתי את ידי מאחורי הראש, והתמתחתי טיפה. שינה, הינה אני בא.

•איה•
דפיקה חלשה נשמעה בדלת חדרי. שכבתי על מיטתי החמה, וכל גופי- מכף רגל עד ראש היה מכוסה. דמעות יבשות וקרות ליטפו את לחיי, ואיתן זרם חדש של דמעות שניקה את הדמעות היבשות.
"איה?" קולה של אמי בצבץ מבעד לדלת. הדקתי את השמיכה על גופי, ועצמתי את עיניי בניסיון למשחק כאילו אני ישנה. שמיעת פתיחת דלת נפתחה, והשמיכה הוסרה בעשינות מראשי. המשכתי במשחק, ועיניי היו עדיין סגורות. השמעות היבשות עשיין נחו על לחיי. ידייה של אמי לטפו את לחיי, וניקו את שארית הדמעות המלוחות.
"אני מצטערת. לא באלי שתעשי את אותה טעות שאני עשיתי." היא לחשה לאוזני, ודמעה קרה נחתה על לחיי. היא בוכה. היא נשקה בעדינות ללחיי, ויצאה מהחדר. אני מרגישה כל כך רגע. כל כך רע. לא הייתי אמורה להגיד לה שאני שונאת אותה. היא בסך הכל מנסה להגן עליי. ולשמור עליי. אבל זה היה דיי נמאס לי. תום הוא האהבה הראשונה שלי. האהבה הראשונה שלא אמרו לי אם להיות אותו או לא. החלטתי להיות איתו כי אני מאוהבת בו. לא כי ביקשו מימני. או הכריחו. אמי תמיד הייתה בן אדם בקורתי. אם הייתי כבר בת שבע עשרה בערך, הייתי כבר מאורסת למישהו שלא רציתי להיות. את אבי אף פעם בחיי לא פגשתי. ותכנית, אני חושבת שגם לא ארצה לפגוש. הוא לא בא להכיר אותי, לחבק אותי שהייתי צריכה, להקריא לי סיפורים כל ערב שהייתי הולכת לישון, לאסוף אותי מהגן. לשמוע את כל מה שעברתי. הטוב, והרע. אף פעם לא חוויתי את זה עם אבי. תיעבתי אותו על זה שהוא נטש אותי. על זה שהייתי צריכה לקנא בכל הילדים בגן שאביהם היה לוקח אותם אחרי בית ספר, מחבק אותם ומחכה לשמוע מה הם עשו. על זה שמהשנייה שנולדתי, עד השנייה שעוברת הרגע, לא פגשתי אותו. שוחחתי איתו. ראיתי אותו. חיבקתי אותו. נעלצתי להתמודד עם מה שיש לי, ובעצם עם הדבר הכי חשוב לי. אמא שלי. במיוחד שיש לי אותה, ויש לי את מיתר, יש לי את הכל.
"אני מצטערת." לחשתי לעצמי ועצמתי את עיניי. לאט לאט, המחשבות החלו להצטמצם, והתחלתי לשקוע בשינה עמוקה וחסרת מחשבות.