אין חוקים באהבה פרק 5

למזלי המלון היה קרוב מספיק. נכנסתי במהירות למלון. ידעתי שהרעיון הכי גרוע עכשיו זה ללכת לחדר שלנו, אבל אין לי עוד מקום ללכת אליו. הלכתי לקבלה וביקשתי כרטיס לחדר שלי, האיש הנחמד שבקבלה נתן לי כרטיס ומיהרתי לחדר, נכנסתי, החדר היה כמו שהשארנו אותו, התיישבתי על המיטה ולא ידעתי מה לעשות הלאה… מה אני אמורה לחשוב עכשיו? מה זה אומר עלי ועל ליאם.. המון חשבות ושאלות עברו לי בראש ואז שמעתי את הדלת נפתחת.

ישר קמתי מהמיטה ונעמדתי מסתכלת על הדלת המרוחקת. ליאם נכנס, האדם היחיד שלא ידעתי אם אני רוצה לראות או לא. הוא נכנס לאט ומרוב הדאגה שראיי בעיניים שלו הוא אפילו לא סגר את הדלת מאחוריו. הוא נהתקרה אלי בצעדים איטיים, הוא נראה מתוסכל ומפוחד כל כך.

"אלה… בואי רק נדבר על זה" הוא אמר בשקט והתקרב אלי. הייתי כל כך לחוצה שלקחתי ממנו צעד אחורה, הייתי צריכה מרחק.

"אני… אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו, אני מצטערת ליאם, תן לי קצת זמן" אמרתי בגימגום. באמת שרציתי לדבר על זה, רציתי לדעת מה הוא מרגיש. אבל לא יכולתי לעשות את זה עכשיו, הרגשתי שהראש שלי מסתובב ורק רציתי לנוח.

תוך כדי שהוא לקח צעד קדימה ואני אחורה הוא אמר "אני מבין אלה.. אבל אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם ל….—" הוא עצר כששמענו את הדלת הפתוחה נפתחת יותר ושנינו הסתכלנו לראות מי זה תוך כדי שהצעדים שלקחנו אחד מהשני.

"את אליסון ג'ונסון?" אחד העובדים במלון שאל אותי בעידנות מדלת החדר.

הנהנתי בעדינות ועוד הייתי מפוחדת ממה שקרה קודם.
"החדר שלך מוכן, מצטערים על העיכוב" הוא אמר והראה לי כרטיס לחדר. אלוהים איזה מזל, זה בדיוק הציל אותי עכשיו, הרגשתי שעוד שנייה התעלפתי שם, זה היה החדר מהיום הראשון שהיה אמור להיות שלי ושל ג'נה שהיה לו עיכוב ואמרו שנקבל אותו בקרוב. ה

הלכתי לכיוון הדלת, חתכתי את ליאם דרך הכתף, הרגשתי את הכתפיים שלנו מתחקחות, זה עשה לי צמרמורת והשתדלתי שלא להסתכל עליו למרות שהרגשתי שהוא התסכל עלי כל הזמן הזה.

"תודה" אמרתי בשקט לעובד המלון, לקחתי ממנו את הכרטיס ומיהרתי לחדר שהיה ממול, פתחתי אותו ונכנסתי, סגרתי את הדלת בחוזקה, בלי כוונה זה קרה בטח מהלחץ. אפילו ונעלתי את הדלת מרוב הפחד. נשכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם, כל הלילה הייתי במחשבות על מה יקרה, מה קורה, אם בכלל החרא הזה אמיתי או שאני סתם מדמיינת..

התסכלתי על השעון קיר שהיה ממולי, כבר היה 4:50 לפנות בוקר. הרגשתי כל כך עייפה שהכרחתי את עצמי להירדם. עצמתי עיינים ונירדמתי. שקמתי ראיתי שהשעון הראה 9:43 בבוקר. קמתי מהמיטה והחלטתי להתארגן ולהראות בסדר, לא רציתי להיות חייבת להורים שלי הסברים על למה אני נראת כל כך מותשת, כי זה מה שהייתי ונראתי. פתחתי את הדלת והתכוננתי ולצאת החוצה ובדיוק ראיתי את אמא שלי בדיוק מתכוונת לדפוק בדלת בלחץ.

"אמא?" שאלתי בשקט והייתי קצת מבולבלת עוד מהעייפות
הפנים שלה הראו הקלה גדולה והיא נשפה את הנשיפה שראו שהיא החזיקה בתוכה. היא נתנה לי חיבוק ענקי.

"אלה איך דאגנו לך! אני לא מאמינה שאת בסדר אני כל כך שמחה" היא אמרה ונראתה עוד בלחץ.

"איפה היית? דאגנו לך כל הלילה, אף אחד לא ידע שאת פה חוץ מאחד העובדים בקבלה!" אמא שלי המשיכה להגיד בלחץ שסיימה את החיבוק.

לא היה לי ממש אכפת שהם דאגו לי, בעצם לא היה לי ממש אכפת מכלום, הרגשתי שאין לי כוח לחשוב על שום דבר ולא לדאוג לשום דבר, כמו שאמרתי, הייתי מותשת. "ליאם ידע שאני פה" אמרתי בעדישות מוחלטת וקצת היה לי קשה להגיד את השם שלו מבלי להרגיש את המגע שלו ואת אתמול בלילה.

"ליאם?? ראית אותו? אף אחד לא יודע איפה הוא! לחיפשנו אותו כל הלילה" אמא שלי אמרה מודאגת יותר ויותר.

רגע… מזתומרת איפה הוא?? הוא היה בחדר שלנו. מה פתאום לא מוצאים אותו??…. פאק אני רק מקווה שלא גרמתי למשהו רציני, רק מקווה שהוא לא עשה משהו דבילי…. עכשיו אני מתחילה להיכנס ללחץ.

"אממ… מה, לא… לא ראיתי אותו.. זתומרת רק בקרנבל אתמול זה הכל" שיקרתי לה… לא רציתי שיתחילו לחקור אותי על מה שקרה ביננו לפני שהוא הלך, אחרי הכל אני הייתי האחרונה לראות אותו. אז פשוט שיקרתרי בנוגע לזה.

אמא שלי שוב חיבקה אותי מהלחץ ופתאום צילצל לה הפלאפון, היא עזבה אותי וענתה לו.
"הלו?" היא שאלה בלחץ וניסתה להישאר מאופקת.

לא שמעתי כלום מהקו השני אבל יכולתי לשמוע את הצד של אמא שלי בשיחה.

"כן??…. איזה מזל! כן אנחנו באות!" אמא שלי אמרה בהתחלה בלחץ ואז יכולתי להראות את האבן שנפלה לה מהלב. היא תפסה לי ביד וגררה אותי ללובי. ירדנו למטה והתקדמנו לכיוון הלובי, ראיתי את אח שלי, אבא שלי וג'נה יושבים בלובי. ככל שהתקרבנו יותר ראיתי אותם יותר בבירור, ואז ראיתי את ליאם, יושב שם בשקט מצד אבא שלי ומסתכל לכיוון הריצפה, הוא הרים את הרא והמבטים שלנו נפגשו, רעדו לי הבירכיים מרוב המרגש שהרגשתי שראיתי אותו. הוא נראה מותש ומיואש כל כך. ידעתי שהרגשנו אותו דבר אבל מבחוץ נראנו שונים לגמרי.

אבא שלי נעמד מהמקום כשאני ואמא שלי התקרבנו, נעמדנו ליד המושבים שהם ישבנו וכולם היו בשקט.
"מישהו רוצה להסביר לי מה קרה פה אתמול בלילה?" אבא שלי אמר וכולנו הסתכלנו עליו בשקט.

אף אלד לא דיבר למשך כמה דקות, ופתאום ליאם נעמד, הלב שלי התחיל לדפוק חזק יותר.

"אני יכול להסביר אם זה כל כך הכרחי לכם" הוא אמר בשקט והסתכל עלי בזמן שכולם הסתכלו עליו.

הייתי כל כך בלחץ. שלא יסביר כלום! אני לא רוצה שהם יידעו מזה! לפחות לא עכשיו, שבקושי אני לא רוצה לדעת מזה. סימנתי לו בלחץ שלא יגיד את זה עם הראש שזז לימין ולשמאל. אני בטוחה שהוא יכל לראות את הדאגה שבעיניים שלי, וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב לסימנים שנתתי לו. אבל לעומתי הוא היה נראה רגוע ובטוח בעצמו, הוא הסתכל עלי אבל לא נראה מודאג לגבי זה.

"התקשרו אלי מהאוניברסיטה, ואמרו לי שלא התקבלתי… בסך הכל היה לי קשה להירדם אז הלכתי לחוף שפה ליד, רק רציתי לחשוב כל מה אני עושה עכשיו ולאיזה אוניברסיטה ללכת… זה שום דבר רציתי" ליאם אמר בקול יציב. ניבהלתי בהתחלה כי חשבתי שהוא יספר את האמת, התחלתי להרגע כשהפנמתי שהוא שיקר לגבינו. הם כולם האמינו לו והתחילו להרגע אבל אני ידעתי את האמת. טוב ברירו שידעתי… אני הייתי מעורבת בה.

עברו ככה יומיים מהחופשה ואני התעלמתי לגמרי מליאם, עוד לא הייתי מסוגלת להרגיש כמו שהרגשתי באותו הלילה, כל פעם שהסתכלתי עליו הוא הסתכל עלי וזה עשה לי צמרמורת וגרם לי להרגיש את המגע שלו, ובגלל זה החלטתי שלהסתכל עליו כמה שפחות. פשוט עוד לא הצלחתי לעכל את הכל. כל פעם שהבטנו לכמה שניות אחד לשנייה בעיניים יכולתי לראות את שכואב לו. אבל לא רציתי לגרום לו לכאב, זה לא הייתה הכוונה שלי בכלל, פשוט לא הייתי מסוגלת לכל זה עדיין…

כבר הגיע היום האחרון לחופשה שלנו, היה ערב וההורים החליטו שניגמור את החופשה בארוחת ערב במסעדה. הגענו למקום המסעדה, היא הייתה יחסית מפוארת, לא לטעמי, אני לא אוהבת מקומות כאלה, אבל זה היה כדי לרצות את ההורים שלי, אז עשיתי את עצמי מרוצה מהמקום. נכנסנו לפנים והתיישבנו. ישבתי ליד אמא שלי ובראש השולחן שליידי ישבה ג'נה, בראש השולחן השני שליד אמא שלי ישב אבא שלי, ממולי ישב ליאם וליידו ג'ייק. הייתי שקטה ואדישה, המלצר הגיע והזמנו אוכל לאכול. הוא הלך מהשולחן וכולנו ישבנו וחיכינו לאוכל בשקט.

"אז ליאם… לאיזה אוניברסיטה אתה חושב ללכת עכשיו?" אבא שלי הנחית עליו את השאלה וראיתי שליאם בתחלה לא הבין על מה הוא מדבר, אבל אני זכרתי את השקר שלו שכיפה על האמת שלנו. השאלה שלו הזכירה לי את הנושא הזה שוב, את אותו הערב שהחרכתי את עצמי לשכוח.

"אהה… אולי אני אוכל לעשות מבחן חוזר ולנסות להתקבל שוב.." ליאם אמר ולא התכונן מראש לענות לאבא שלי על השאלה, כי שנינו ידענו ששום דבר מזה לא נכון.

בדיוק שליאם סיים את המשפט האוכל הגיע והתחלנו לאכול בשקט. אף אחד לא דיבר וכל אחד התרכז באוכל של עצמו.

ראיתי שג'ייק משחק על המזלג באוכל שלו ולא אוכל שום דבר, כאילו חשב והתרכז עמוק במשהו.

הוא הסתכל עלי תוך כדי ששיחק עם המזלג באוכל "היי אלה… שמעת שטיילור וליאם חזרו?" הוא הפיל עלי את השאלה וכמעט נחנקתי תוך כדי ששתיתי את המים תוך כדי שהוא שאל אותי את זה. הרגשתי שהלב שלי נחצה ותוך כדי מנסה לדפוק חזק. ליאם הגיב בדיוק כמוני, ראיתי איך הוא נבהל ממה שג'ייק אמר אבל ניסיתי להראות אדישה, כאילו שלא היה לי אכפת. בעצם.. אפילו ניסיתי להכריח אץ עצמי שלא אכפת לי.

"ג'ייק?!" ליאם צעק עליו והסתכל עליו בעצבים.

"מה?! חשבתי שכדאי לעדן אותה לא?" ג'ייק אמר ואני לא יכולתי לסבול את כל העיניין הזה יותר, את כל המתח שהיה מסביב לשולחן. הייתי חייבת אוויר, קמתי מהשולחן ויצאתי מהמסעדה, ראיתי שההורים נשארו שקטים ולא הבינו כלום ממה שקורה פה.

יצאתי החוצה, הלכתי הלוך ושוב.. איך שום סיכוי שהוא חזר אלייה! לא אחרי שהוא נישק אותי ככה! אחרי שהוא גרם לי להרגיש כמו שהרגשתי… זה לא יכול לקרות… אין שום סיכוי שבעולם. כבר לא ידעתי מה לחשוב ורק ניסיתי להרגיע את עצמי, שבאמת שזה אחד הדברים הקשים שאדם יכול לנסות. להרגיע את עצמך. הייתי רק חייבת לשאוף ולנשום אוויר לפני שאשכח איך לנשום בכלל מרוב בלחץ.

פתאום הרגשתי יד אחת נוגעת בי במותניים מאחור והלב שלי דפק דפיקה אחת חזק יותר.
"אלה, תני לי להסביר…" שמעתי את הקול של ליאם צרוד יותר וישר הסתובבתי אליו. לא יכולתי עם הלחץ הזה יותר, הוא היה קרב אלי מדי, והמגע הזה… פשוט רציתי להקיא על מישהו. דחפתי אותו אחורה ממני וזזתי כמה צעדים אחורה ממנו.

"לא.. לא, אתה לא תתקרב" הסברתי לו את התנאי הזה והסתכלתי על הריצפה, פשוט לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו.

"אלה… בבקשה… אל תעשי לי את זה.." הוא אמר ונשמע שבור, הוא לקח צעד קדימה אלי, ניסה להרגיש שיש תקווה, לא יכולתי לשמוע אותו ככה, זה כאב לי יותר ממה שכאב לו… אבל לא הייתה לי את היכולת לעשות עם זה משהו.

לחקתי עוד פעם צעד אחורה ממנו. "לא! לא..!…. תשאר שם, אם אתה רוצה שאני יקשיב אתה חייב להישאר איפה שאתה עכשיו ולא להתקרב!" אמרתי לו את התנאים בלחץ וניסיתי להחזיק את הדמעות שמתו לפרוץ ממני וגרמו לקול שלי להשמע צרוד וקשה.

הוא לקח נשימה עמוקה והסתכל למעלה לשמיים, הוא עצם עיניים והעביר את היידים שלו בשיער המפוזר שלו וגירד אותו. אחרי כמה דקות הוא התחיל לדבר.. ידעתי שקשה לו ככה אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. "אני נשבע לך שאני לא יודע על מה האח הדפוק שלך מדבר, אני לא עם טיילור… זה מה שג'ייק רוצה שאני אהיה, זה לא ככה.. זה הרבה יותר מסובך ממה שאת חושבת… אני לא אעשה לך את זה אלה, את יודע שאני לא כזה" הוא אמר בקול לא יציב, ניסיתי להשאר מרוכזת כשהוא דיבר, וקול מילה שלו חרטה בי. הוא הסביר אבל לא באמת.. זה לא היה הסבר שהרגיע אותי בכלל.

"מה זאת אומרת זה מסובך?? ליאם אני צריכה הסבר! תספר לי,, תספר לי הכל!" לחצתי עליו, לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך עליו עכשיו, אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו כשהוא לא מספר לי את מה שאני רוצה לשמוע.. הייתי חייבת קודם שהוא יספר לי מה קורה פה.

הוא לקח הרבה נשיפות גדולות ועצבניות.
"אני…אני… אלה, אני לא יכול… בבקשה את חייבת להבין!" ראיתי כמה שבור הוא היה, ובאמת שרציתי לסמוך עליו, אבל פשוט לא יכולתי. הוא הסתיר משהו, וזאת בדיוק הדרך שבה הוא מסכן את האמון שלי בו.

"אני מבינה ליאם.. אני מצטערת, אבל שיננו מכירים אותי, ואתה יודע שאני צריכה לסמוך עלייך. וכרגע אני פשוט לא מסוגלת" אמרתי בשקט. הדרך הכי גדולה שלי להאמין במישהו זה לסמוך עליו, וכולם יודעים את זה.

הלכתי משם, השארתי אותו עומד שם, שבור ומתוסכל, הלב שלי נקרע רק מלראות אותו ככה, רציתי להגיד לו שהכל בסדר, אבל בדרך הזאת אני פשוט ישקר לו.