אין הזדמנות שנייה למות

פרק 1 ~ נקודות אנרגייה
"אל תדאגי" הוא הסתכל לי בעיניים.
"לעולם לא" הבטתי בו, בפעם האחרונה שאני אשמע את קולו אומר זאת.
זוהי הפעם האחרונה שאני יענה לו את אותה תשובה שתמיד מהדהדת לי בראש.
סגרתי את עיני, אור בוהק צץ.
זהו? כאן זה נגמר?

……………………………………
שנה לפני המקרה:
השעון המעורר התנפץ כאשר הוא נפל לרצפה.
"אמנדה?" אבא דפק קלות על הדלת. ופתח אותה בחריקה קטנה.
"אני קמה" אמרתי וקמתי מהמיטה.
התארגנתי ונזכרתי שהיום אני הולכת לפנימייה שאבא רשם אותי אלייה.
כיתה י', אממ אני חושבת שאני גדולה.
עדיף פנימייה מחורבנת על בית ספר עם 5,000 ילדים שאף אחד משם לא שם עלייך..
ענדתי את השרשרת בצורת אורובורוס* שלי והתיישבתי על המיטה.
הסתכלתי על החדר שלי טוב לפעם האחרונה. הסתכלתי וחיפשתי, אני לא ממש יודעת מה חיפשתי, אבל זה היה שם. בלתי נראה וכל כך יפה. אני נשבעת שיש שם משהו..
הנדתי את ראשי, בהיתי בתמונה הישנה של אמא שלי
מתגעגעת? אוהבת? מחכה? מבולבלת?
לא,לא,לא ו.. אמ.. אולי?
עצמתי את העיניים, מנסה לדמיין איך היא נראית, איך היא מתנהגת, מנסה לשמוע את הקול שלה, הצחוק שלה. אבל הדבר היחיד שעולה לי לראש זה תמונת ילדות שלה בתור נערה, תמונה מאובקת בצבע חום שמונחת לי על השידה.
"אמנדה את רוצה קורנפלקס עם חלב או חביתיות?" אבא עמד בפתח הדלת.
התיישבתי ועניתי "אני יאכל קורנפלקס, תודה"
הוא סגר את הדלת, ואני בהיתי בנקודת אנרגיה לא מובנת.
חזרתי לעצמי ולקחתי את התיק גב שהיה זרוק על הרצפה, ויצאתי מהחדר.
אבא עמד שם במטבח והכין את ארוחת הבוקר שלי, מסביבו הייתה מצויירת הילה מסורטטת בקו לבן אחיד.
התיישבתי באיזה כיסא שלא היה תפוס בנקודות אנרגיה. אני נשבעת שאני רואה את זה
זה לא מזיז לי בגלל שזו לא הפעם הראשונה.
בבית ספר, במקלחת, ברחוב, בבית, בחדר שלי. מעל לראשי. משהו קיים שם.
אבל הוא לא מובן ממש.
אבא מתיישב ומושיט לי את צלחת הקורנפלקס.
אני מסתכלת על הקורנפלקס הצף בחלב טהור ולבן.
אני אוכלת רק כמה ביסים עד שאבא קוטע את אכילתי. "יהיה לך טוב בפנימייה הזאת"
אני עוצרת ומסתכלת עליו. מחייכת חיוך קטן ומהנהנת עם הראש.
"אמ**, בהתחלה יהיה לך קשה. אבל תבטיחי לי שתתני את כל כולך" הוא מחזיק בידי
"איזו מין פנימיה זאת שאני צריכה לתת את כל כולי?" אני מסתכלת לו בעיניים
"היום את תראי" הוא מחזיר את ידו למקום
"בטח גם שם יחשבו שאני קריפי***" שיחקתי עם החלב
אבא נאנח "את לא חייבת חברים שם" הוא סימן שהוא אמר יותר מידי. ונשארתי שותקת במקום. מסתכלת סביב וכל ה"אנרגיות" בוהות בי, ואני מתכווצת.
הם הופכים אותי לאשמה, הם מעצבנים אותי, למה הם פה בכלל?!
..
נכנסנו למכונית ואבא התחיל לנסוע, התיישבתי מאחורה מהסיבה שטום תפס את המושב הקידמי, ניסיתי להתווכח איתו כשאבי לא ראה. אבל הרוח כנראה נצחה אותי.
אני מסתכלת אל האופק מחוץ לחלון, כשאבא תוהה למה אני לא יושבת לידו, אבל לי אין כבר כוח להסביר מה אני רואה.
"אז ההתחלה החדשה הזאת תהיה עוד פעם שקטה?" זה מהדהד בראשי
"חסרת ביטחון" הוא מגרה
"חסרת חברים" אני מנסה להוציא אותו מהראש שלי
"חסרת מזל.." הוא מוסיף
"חסרת אהבה" זה הורג אותי. אני רוצה להתכווץ. אבל אני שותקת ונושכת את הלשון.
הוא לא יכול להכנס לי לראש, הוא לא אמיתי, זה לא אני.
הוא מסובב את ראשו אליי ואומר "את רוצה גם לאכזב אותו הפעם" הוא מצביע על אבא שלי, מתגרה בי מידי.
"אמ?" אבא מעורר אותי "את בסדר?" הוא שואל
"מ-מה?" אני מרימה את ראשי " אממ כן"
"הגענו" הוא הוסיף ויצא מהאוטו.
הנדתי את ראשי אל עבר החלון, ראיתי מבנה ענק מלא בחלונות ודלתות, שער ענקי בצבע שחור היה מונח בכניסה. צבעו של המבנה סגול כהה ושחור מכסה אותו.
יצאתי מהאוטו, ערפל כיסה את שטחו של האדמה, ושאר החצר הייתה מלאה בילדים שהיו נראים רגילים.
אבא הוציא את המזוודה שלי, כשאני בוהה בפנימייה
"לוזרית****" טום אמר כשהוא עומד מאחורי ולוחש לי באוזן.
אני מנידה את ראשי בצורה אנחית קצרה ואז מישהי מבוגרת ניגשת אליי.
"את בוודאי אמנדה בראון" היא הושיטה את ידה ללחיצתי
"כן" לחצתי את ידה
"אני.." אבי קטע אותה "את שרלוט סמית' מנהלת הפנימייה"
"הייתי קוראת לזה 'אקדמייה' " היא הוסיפה והושיטה את ידה ללחיצת אבי "ואתה..?"
"פרדריק בראון" הוא ענה ולחץ את ידה.
"בואו הכנסו" היא המשיכה ללכת לעבר האקדמייה.
טום עוקב אחרי צעדיי ומוסיף "יש פה חתיכות" אני מסתכלת עליו ומחליטה להתעלם, כדי שלא יחשבו שאני פריקית.