אין בנות שהם לא יפות – יש בנים שהם עיוורים. ~פרק 3

הרגשתי שיש לי חיים פשוט מעולים, והכול בזכות רוי.. עד שהכול השתנה בבת אחת וכבר לא הייתי בטוחה עם אני רוצה לבלות איתו יותר.. ידעתי שזה לא בגללו, אבל היה לי קשה להבין אתזה ולא לכעוס אליו..

###
"טוב.. אני נכנס למקלחת, רוצה להכין ארוחת ערב?" רוי שאל, הנהנתי, הוא חיך חיוך קטן וחזר לחדרו.
הבטתי במטבח ונאנחתי ביאוש.
רוי יודע שאני לא יודעת לבשל..
ניסיתי לזרום, אז פשוט לקחתי סיר, הנחתי אותו על הגז ושפחתי אליו מים, הדלקתי את האש וחיכיתי שהמים היו רותחים.
ואז זה קרה.
פתחתי את המכסה של הסיר, הבועות הגדולות שפתאום צצו על המים גרמו לי להבין שהמים רותחים, חייכתי חיוך מרוצה וניגשתי לארון, הוצאתי חבילת פסטה וניגשתי שוב לגז, פתחתי את החבילה, במקום שהכול ילך בהצלחה כמו שציפיתי, הכול היה ההפך. בטעות פתחתי את החבילה מהר מיד וכול הפסטה החליקה לי על הרצפה, נאנחתי, כולי כבר עיפה מהמאמץ 'הרב' שעשיתי. התכופפתי אל הפסטה והרמתי כל פסטה ופסטה מהרצפה. פסטה אחת התגלגלה מתחת לארון הגדול שהיה במטבח, ליד הסיר. זחלתי לשם… ואז, התחלתי לצרוח כמו משוגעת. המים הרותחים התנפצו על פני בבת אחת… דמעות חמות צצו על פניי והצרחות שלי הדהדו בכל הבית.
רוי ירד במהירות, אפילו בלי מכנסיים וחולצה. הוא הביט בי ופער את עניו, הוא היה בהלם וכימעט ולא הצליח לזוז במקומו. המשכתי לצרוח , כעב לי. ממש כעב לי. רוי התעשת על עצמו במהירות, הוא הוציא מהארון קערה ענקית ומילא אותה במהירות במים קרים "מהר, אושר!" הוא אמר ותפס את ידי "תכניסי את הראש לתוכו!" וזה מה שעשיתי "תמשיכי ככה, אני הולך לקרוא לשכנים!" הוא צעק ורץ במהירות החוצה, לא ידעתי שהוא יצא כל כך מהר, אפילו בלי לשים מכנסיים..
כעבור כמה דקות כבר היו ניידות אמבולנס והתחילו להרים אותי אל המיטה הנפתחת והלא נוחה. ממש לא נוחה. אבל אני לא מתלוננת.. לא ממש יכולתי… זה לא מה שהפריע לי באותו הזמן.
כבר לא יכולתי לשאת את הכאב והלחץ שתקף אותי, עני היתשתשו.. והתעלפתי..
###
פקחתי את עני, ישר הרגשתי כאבים. ניסיתי להתרומם, אבל נפלתי מיד אחורה, מרוב עייפות. "היא התעוררה!" שמעתי קריאה חזקה, הקול לא היה לי מוכר.
שום דבר לא היה לי מוכר. רק הכאבים…
"היי…" קולו הרך של רוי התנגן באוזני, הדבר היחיד שהצליח לרכך אותי ולהחליש את הכאבים. "היי.." עניתי והבטתי בעניו, הם היו אדומות ונפוחות מבכי ומחוסר שינה "איך את? כואב לך?" הוא שאל וליטף את ידי ברכות, ניסיתי לחייך אבל שרף לי כל הפרצוף, "תרפי, תרפי." הוא אמר בקול שקט והמשיך להביט בפני "אני מצטערת, רוי.." לחשתי בכאב "אל מה? אני זה שצריך להצטער…" הוא אמר ונישק את העצבה שלי, הנהנתי בקושי ועצמתי את עני "רוי.. כואב לי.." נאנחתי והוא אחרי "אל תידעגי.. זה יעבור.. הכאב עוד מעט יעבור.." הוא אמר וראיתי דמעות שיורדות אל פניו "די, רוי.. אל תבכה, זה אשמתי.." אמרתי, הוא ניגב את דמעותיו "אני לא יכול לראות אותך ככה.. אני מרגיש שזה קרה לי, אני לא רוצה לעבד אותך.. אני מצטער אל הכול.." הוא פרץ בבכי סוער והביט בעני "די.. רוי, די.. אתה לא תעבד אותי.." אמרתי וחיזקתי את האחיזה בידו, הדמעות לא הפסיקו לרדת מעניו, לי גם התחילו הדמעות לרדת, הרגשתי איך הדמעות צורבות את פני ונאנקתי שוב בכאב, הוא הרים את ראשה אלי בבהלה "יפה שלי.." הוא נישק את ראשי "הנה. זהו. תרפי את הפנים שלך." הוא אמר וניגב את פניו במהירות, נאנחתי אנחה ארוכה, ועצמתי שוב את עני.

~כעבור 4 חודשים~
לבלות כל כך הרבה זמן בבית החולים… כבר התעייפתי כל כך. אבל סוף סוף יצאתי לחופשי. הייתי כל כך שמחה. כן, היה לי משהו שכיסה את פני מהשמש, אבל הייתי כל כך שמחה עד שכבר שכחתי מהכוויות וכל הכעב ברח ממני.
רוי היה שם, זה היה נראה שהוא שמח יותר ממני, דמעות כיסו את עניו וחיוך גדול היה פרוס אל פניו. הוא רץ אליי וחיבק אותי כל כך חזק עד שכמעט ולא נשמתי. "אהובתי.." הוא לחש באוזני "סוף סוף.." ידיו ליטפו את גבי וגרמו לכל העצב שהיה לי עד עכשיו לרוץ משם במהירות.
"מה הרופאה אמרה לך?" הוא שאל תוך כדי שהחזיק את ידי ועם ידו השנייה החזיק בהגה "אני צריכה ללכת לניתוחים בפנים.. " אמרתי, הוא פער את עניו בתדהמה "זה אומר שאת.. תעשי ניתוח פלסטי?" הוא שאל, בבת אחת הוא עזב את ידי והחזיר אותה להגה "אני חושבת שכן, למה זה כל כך מפתיע אותך?" שאלתי והבטתי בעניו, הוא היה נראה עצבני "אני לא מסכים לך.. את לא עושה אתזה, אושר." הוא אמר מבלי להסתכל אלי אפילו "מה זאת אומרת לא מסכים, אתה רוצה שאני יראה ככה?" שאלתי והצבעתי על פני המכוסות "זה עדיף מאשר ניתוח פלסטי.." הוא אמר "אל מה אתה מדבר? למה זה בכלל מפריע לך? אתה בעצמך אמרת שאתה תוהב אותי לא משנה איך אני ניראת.." אמרתי בהיסוס, הוא גירד את ראשה בעצבנות "זה לא שווה וויכוח.." הוא אמר בשקט וחיזק את אחיזתו בהגה עד שהם הפכו ללבנות, הבטתי בו בעצבים ,"אתה לא אבא שלי, אתה לא תגיד לי מה לעשות, ממתי יש לך זכות לחלק לי פקודות, אה?" שאלתי, הוא עצר ליד ביתי "טוב. רדי." הוא אמר מעוצבן "טוב, ביי." החזרתי לו מבט ויצאתי. טרקתי את הדלת בחוזקה.. בידיוק אל העצבה שלי.. "פאק.." סיננתי בכעב, הוא הביט בי במבט לחוץ ויצא במהירות מהמכונית והתקרב אלי בצעדים מהירים, עדיין עצבני. "תראי לי.." הוא אמר "לא.. זה בסדר.." מלמלתי ולחצתי את ידי על העצבה שלי, שדיממה וממש כאבה לי. "נוו, אושר." הוא משך את ידי והביט בעצבה האדומה שלי.
###
התיישבנו על הספא בסלון ביתי, הוא חבש את העצבה ואני בחנתי את פניו ביסודיות " את תמשיכי להסתכל אלי ככה?" הוא שאל, הסטתי את פני מפניו מביטה בקיר , הגבה קפצה לי מרוב עצבנות "טוב. די." אמרתי ומשכתי את היד בחזרה "חכי.. אני עוד שנייה גומר.." הוא אמר והביט בי בלי חיוך "אתה כבר חצי שעה ככה!" אמרתי, הוא חייך "כיף לי לגעת ביד שלך.." הוא אמר ונישק את ידי ברכות, חייכתי חיוך קטן. הוא הרצין את פניו "תקשיבי.. אני מצטער, פשוט אני.. מפחד.. " הוא מלמל "אתה פחדן.." אמרתי, הוא לא צחק ולא חייך "אני רציני. כמעט ועיבדתי אותך… אני לא רוצה שתשתני, אושר. אני רוצה אותך כמו שאת עכשיו.. את האושר שלי, אושר." הוא אמר וחיוך עלה על פני "רוי.. כבר אמרתי לך–" "די, אושר. כנראה שאת לא מבינה למה אני מתכוון.. ככה זה תמיד מתחיל, את משנה את המראה, אחרי זה את הבגדים, אחרי זה כבר כולם שורקים לך ברחוב.. את מתלהבת וכל זה.. ואז את משתנה, אני מאבד אותך לגמרי.. זה כבר קרה לי, אושר.. הלב שלי נשבר לגמרי, ואז את הגעת לחיים שלי, ופשוט שינית אותם.." הוא אמר, דמעות נצצו בעניו, השפלתי את מבטי "רוי… אני לא רוצה להראות ככה.." אמרתי והורדתי את הכיסוי מפני, הוא הביט בי כמה שניות "תעשי מה שאת רוצה, אושר.."הוא אמר, הוא עזב את ידי וקם מהספא, הוא התקדם אל הדלת "רוי, חכה!" קראתי, הוא הסתובב אלי, הבטתי בו, פתחתי את הפה בשביל להגיד משהו, אבל האמת שלא היה לי מה..
אני רוצה לעשות את הניתוח, אני לא רוצה את הפנים הדוחות האלה.. הפנים שלי.. אני רוצה לחזור להיות כמו שהייתי, או לא כמו שהייתי.. אבל.. מראה אחר.. לא כמו עכשיו..
אבל יש בעיה אחת.
אני רוצה גם את רוי.