איך משנאת מוות הוא הפך לאהבת חיי פרק 21

ניסיתי להתעלם,לשכוח,למחוק את העובדה שרן לא שלי יותר,אבל לא יכולתי,ישבתי עם סיון בקפיטריה צוחקת איתה ומנסה לשדר כאילו שהכל מושלם,בזמן שהכי לא מושלם,רן לא הוריד את העיניים שלו ממני.
עד שניקול ישבה בדיוק מול הפרצוף שלו,אך הוא דחה אותה ויצא מהקפיטריה.
"הלו את כאן?".סיון העירה אותי ממחשבותיי.
"מה? אה, כן."אמרתי בבלבול.
"מה יש לך היום?,את מעופפת".
"סתם אני עייפה".אמרתי מכחישה.
"זה רן".אמרה וצדקה.
"אוף איתו!,הוא חייב להיות בכל מקום שאני נמצאת בו,הבית ספר הזה מספיק גדול!,כל הזמן אני רואה אותו בעיניים שלי!".
"תאמיני לי שאת כל הזמן רוצה לראות אותו בעיניים שלך,ואת מנסה להתכחש לזה,אז את פשוט רוצה שהוא ייעלם לך מהעיניים".אמרה סיון.
איך היא תמיד יודעת בדיוק מה אני מרגישה,מה עובר עליי,מה אני צריכה,כנראה שזאת חברה טובה.
"ממש לא".אמרתי שוב מכחישה.
"תפסיקי להכחיש".אמרה וזרקה עליי חתיכת נייר קטנה.
"יאללה,בואי נזוז".הוסיפה סיון בגיחוך.

"שמת לב שכל הזמן רן דוחה את ניקול שהיא מנסה לדבר איתו?".אמרה סיון שאנחנו מסתובבות ברחבי בית הספר.
"זה לא אכפת לי".אמרתי.
"מסכן רן,הוא יצטרך ממש להתאמץ כדי שתחזרו".אמרה סיון וציחקקה.
"אין לו בשביל מה,כי לא נחזור".אמרתי למרות שזה ממש לא מה שרציתי.
"הוא באמת אוהב אותך,את לא רואה?".אמרה סיון.
"הוא בגד בי"! אמרתי מעוצבנת.
"הוא לא !,זאת ניקול גרמה לזה".
"אני לא מאמינה לסיפור הזה!".
"רק שתדעי שרן לא יוותר עלייך בכזאת קלות,הוא באמת אוהב אותך אם לא שמת לב."אמרה סיון.

בדרך חזרה הביתה הייתי שקועה בהרבה מחשבות,לא ידעתי מה לעשות,להאמין לרן,לחזור אליו,לא לחזור אליו,לא ידעתי בכלל מה אני רוצה מעצמי.
זרקתי את התיק על הספה,ומזגתי לי חצי כוס מים.
הנחתי אותה על השיש לאחר שסיימתי והלכתי לחדרי.
"אמא!!,מה אתה עושה פה?"אמרתי וגיליתי את רן מול עיניי יושב על הכיסא של המחשב.
"חיכיתי לך".אמר רן,ודמעות קטנות הופיעו על לחייו.
"אתה בוכה?למה אתה בוכה?"שאלתי והתיישבתי מולו.
"בגללך!".
שררה שתיקה במשך כמה דקות.
עד שהפלאפון שלי צלצל.לקחתי את הטלפון והתכוונתי לענות,אבל רן חטף את הטלפון מידי ושם על מצב שקט.
"תביאי לי את הטלפון שלי".אמרתי וקמתי מנסה לקחת ממנו את הטלפון.
"עוד מעט תקבלי אותו,עכשיו תקשיבי למה שיש לי להגיד".אמר רן והכניס את הטלפון לכיסו.
"אתה חוצפן אתה יודע!".אמרתי.
רן נאנח ואמר:"אולי תפסיקי להיות כל כך קשה!".אמר
התיישבתי על המיטה מניחה כרית אחת על רגליי.
"דבר".אמרתי.
אבל הוא לא דיבר,ישב כמו דג.
"מתי תביני שאני אוהב אותך?".אמר לאחר כמה דקות של שקט.
לא עניתי.
"אני יודע שאת אוהבת אותי,אני יודע,את סתם מנסה להתחמק מזה!"
"אתה בגדת בי!איך אפשר לסלוח על דבר כזה?".
הוא שתק,ואני המשכתי.
"מילא בגדת בי ניחא, אבל עם הפוסטמה הזאת,זה התחליף שלי,אתה יודע כמה זה מעליב!".אמרתי
"אבל אין לך תחליף את לא מבינה!"אמר וקירב אותי אליו.
"אין לך תחליף,אף אחת לא יכולה להחליף אותך".אמר וליטף את פניי שהיו נורא קרובות לשלו.
"את כל היום נמצאת בראש שלי,אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדייך".אמר וקירב לאט לאט את שפתיי לשפתיו.
"רן.."אמרתי התרוממתי מהמיטה והתרחקתי ממנו.
מה עבר לי בראש שעשיתי את זה ?.
"אני מצטערת".
"מה את עד כדי כך שונאת אותי עכשיו?".אמר נשען אחורה על הכיסא והניח את רגליו על מיטתי.
"אני לא שונאת אותך,אני פשוט רוצה שננתק את הקשר,ותוריד את הרגליים שלך מהמיטה שלי".אמרתי.
הוא גיחך ואמר:"מה,את לא מתגעגעת אליי?".
הלוואי שיכולתי להגיד שאני מתגעגעת אליו הכי שיש!.
"לא כל כך".אמרתי.
"שקרנית".אמר רן וחייך.
"אני רואה לך בעיניים שאת כל כך רוצה שאני יחבק אותך,וינשק אותך,ויהיה קרוב אלייך…ככה".אמר רן והתקרב אל פניי.
"אז אתה טועה".אמרתי בהכחשה.
"תפסיקי לשקר,זה לא יכול להיות שהאהבה שלך אליי פוף נעלמה".
"אז תתפלא אבל היא פוף נעלמה".אמרתי מחכה אותו.
הוא חייך אלי את החיוך הכי מתוק בעולם!
"סבבה,אני לא זז מפה עד שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי".אמר ונשכב במיטתי.
"מה?!".
"אני יודע שאת משקרת,ועד שתגידי את האמת אני לא זז מפה".
"אתה רציני?".
"הכי רציני שיש".
הלכתי לסלון והוא הלך אחרי,התיישבתי לראות טלוויזיה והוא אחרי ,לא הפסיק להסתכל עליי לרגע.
"אתה מוכן להפסיק להסתכל עליי,זה קצת מעצבן".
"לא רוצה".אמר והתקרב אליי.
רן קיבל הודעה ונאנח:"שיט,אני חייבת ללכת".
"לך"אמרתי והמשכתי להסתכל בטלוויזיה.
רן נאנח ויצא.
אחרי שעה בערך נזכרתי שהטלפון שלי עדיין בכיס של רן.
רצתי מהר לביתו של רן ודפקתי על הדלת.
רן פתח לי,כשהוא לבוש במכנס ברמודה קצר,וללא חולצה.
הוא שיפשף את עיניו בעייפות ואמר לי בקול עייף:"ספיר, מה את עושה פה?".
"אני מצטערת אם הערתי אותך".
"לא זה בסדר,בואי כנסי".
"אני רק באתי לקחת את הטלפון שלי ואני הולכת".אמרתי ונשארתי לעמוד בכניסה.
"כנסי כבר".אמר רן ומשך אותי פנימה.
"אני עייף".אמר רן ונזרק על מיטתו.
"תביא לי את הטלפון שלי ותוכל לחזור לישון".
"לא רוצה".
הוא שטף את פניו וחזר למיטתו.
"את רוצה את הטלפון שלך,סבבה יש לי תנאי".
"סליחה?".
"סלחתי".אמר וצחק.
"מצחיק מאוד,תביא את הטלפון עכשיו!".
"אז,רוצה לשמוע על התנאי או לא?".
זרקתי עליו כרית ואמרתי:"דבר".
הוא גיחך ואמר:"אני רוצה חיבוק גדול גדול גדול!".
נאנחתי ואמרתי:"טוב,קום אני יביא לך חיבוק".
הוא חייך וקם בהתלהבות.
הוא משך אותי אליו בעדינות ועטף אותי בזרועותיו.
לא רציתי להתנתק ממנו לרגע.
היינו מחובקים חזק חזק,חיזקתי את החיבוק וכך גם הוא.
הוא ליטף את שיערי בעדינות ונשק לראשי.
התנתקתי ממנו לאט והוא הביט בי עמוק בעיניים.
"הטלפון".אמרתי והנחתי את כף ידי מולו.
הוא התעשת ואמר:"לא רוצה". לקח את הטלפון שלי והלך לסלון.
"רן!,אבל עשיתי מה שביקשת!".אמרתי בכעס.
"אז תישארי איתי עוד קצת,בבקשה בבקשה בבקשה".אמר וליטף את פניי.
העפתי את ידו מפניי,לקחתי מהר את הטלפון שלי מהספה והלכתי לדלת.
"ביי".אמרתי ובלי לשים לב רן משך אותי אליו ונישק אותי נשיקה אוהבת.
הייתי בהלם,חשבתי שלא אטעם את טעם שפתיו לעולם!.
נישקתי אותו בהנאה רבה,אבל הבנתי בתוך ליבי שזאת טעות.
עצרתי את הנשיקה באיטיות,הוא הסתכל עליי וחייך חיוך קטן.
"התגעגעתי אלייך ברמות שאני לא יכול להסביר".
"גם אני התגעגעתי אלייך,המון".
הוא חייך והתקרב לנשק אותי שוב אבל התרחקתי ממנו.
"אל תעשי את זה, נו!".אמר רן.
"זאת הייתה טעות".
"ממש ממש לא!".אמר והתקרב אלי.
"ממש ממש כן".
"ממש ממש לא".אמר ונישק אותי שוב.
התנתקתי ממנו ואמרתי:"אני חייבת ללכת הביתה".
"תבטיחי לי שתחשבי על האפשרות הזאת שנחזור להיות ביחד".
"אני אחשוב על זה,מבטיחה".אמרתי ויצאתי מביתו.