איך ממשיכים הלאה ? עונה שנייה לסיפור ערסים , הקדמה

~ נקודת המבט של אלירן ~

" עמית!! " צעקתי ורצתי לכיוון הכביש .
המכונית הלבנה התחיל לצאת עשן מכל מקום וכעבור כמה שניות הופיעה האש מתוך המכונית .
לא ידעתי לאן ללכת , מה לעשות ! קפאתי במקום מההלם.
אני צריך לעקוף את הוואן לחפש את עמית .
איפה היא ?! עשיתי צעד לכיוון הכביש ופתאום הרגשתי הדף דוחף אותי אחורה ! עיניי נעצמו והוטחתי על הריצפה .
לא יכלתי לזוז , שרוע על הרצפה ומוצף דאגה .
עיניי נעצמו , לא הצלחתי לפתוח אותם ! עמית בבקשה שלא קרה לך כלום , בבקשה .
אני כן צריך אותך עמית אני לא יכול בלעדייך ! אם יקרה לך משהו אני לא יודע מה אני יעשה אני לא יכול לחיות בלעדייך עמית בבקשה .

פקחתי את עיניי באיטויות ומצמצמתי כמה פעמים , קמתי לתנוחת ישיבה והבטתי מסביבי , הייתי בחדר לבן ושכבתי על מיטה עם מצעים של בית חולים . לידי הייתה אחות שנגעה במכשיר שהיה מחובר אליי . היא בדקה לי את לחץ הדם , בדקה את הרפלקסים שלי והעבירה פנס בעיניי כדי לראות שלא נפגעתי " מה קרה לי ? " שאלתי מבולבל , הייתה לי סחרחורת קטנה ולא הצלחתי להבין למה אני פה " קודם אני אודיע למשפחתך שהתעוררת ואתן להם להסביר לך " ענתה בקול רך , חייכה ויצאה מהחדר. לא עברה דקה וירין נכנסה בסערה לחדר וקפצה עליי בחיבוק " כלכך דאגתי " היא אמרה כשבכי נשמע בקולה , היא הרימה את פנייה אליי ורק אז יכלתי להבחין בפנייה האדומות , להבחין בעינייה האדומות שמוצפות דמעות ויכולתי לנחש שהיא לא ישנה הרבה זמן . " מה קרה ?! למה את ככה ? אני בסדר " אמרתי בדאגה , כשראיתי אותה ככה הרגשתי שאני מתמוטט . היא הביטה בי במבט מבולבל ודואג " אתה לא זוכר ? אתה לא יודע ? " שאלה ועינייה התמלאו דמעות שזרמו במורד לחייה האדומות " ירין את מלחיצה אותי , אל תבכי ככה לא קרה לי כלום " אמרתי לה מבולבל ודואג , מרגיש שרק מלראות אותה אני עוד שנייה מתפרק " אלירן , עמית .. אתה לא זוכר ? הייתה תאונה והיא .. היא מתה " היא פרצה על חזי בבכי נסער ואני קפאתי כקרח , לא יכלתי להתמודד מול שתי המילים שהיא אמרה לי הרגע .
הדמעות שטפו את פניי . והכל חזר אליי בבום , הריב , הפיצוץ , התאונה הכל ! לא ! זה לא קרה ! " לא !! היא לא מתה !! היא חזרב הבייתה ירין עמית לא מתה !! היא לא ! " צעקתי וירין רק בכתה , לא יכלה להוציא הגה מפייה.
לא יכול להיות ! לא !
בבקשה לא אלוהים בבקשה לא .

" היא כבר לא פה , תשלים עם זה " ירין אמרה לי בקול שבור והתיישבה לידי על המיטה שלי .
" מחר ההלוויה , אתה הולך ? " שאלה ושמעתי שהיא על סף בכי . אני לא יכולתי שלא לבכות , מאז שירין אמרה לי לא הפסקתי לבכות , לא יכולתי לעצור את עצמי " לא יודע " ניגבתי את הדמעות שלי במהירות ומשכתי באפי .
" אלירן , שום דבר לא יחזיר אותה . אנחנו לא נוכל לעשות כלום חוץ מלבכות ולזכור " היא בכתה " אני בחיים לא אשכח , בחיים לא "