לא עובד .-. אלל כנסוו -_-

~מנקודת המבט של תומר:~
זה היה יום שגרתי , באתי לרותם להציק לה קצת כמו בשגרת יום יום אבל משהו עצר אותי , משהו שלא הצלחתי להסיר את עיני ממנו , היה לה צמיד , צמיד גומי פשוט , כתוב עליו 'די לבריונות' ואז חשבתי , חשבתי על כל מה שקרה ב4 שנים האחרונות , הפניתי מבט וראיתי מלא תחבושות על ידה , ואז קלטתי מה עשיתי לה , למה גרמתי לה , הייתה לי סחרחורת , לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאני הנהגתי את כל מה שעשו לה ושהיא חתכה בגללי , כל השיעור חשבתי על זה הייתי בחרדות , אני אני עושה , איך אני עושה , אני מה אני אומר לחברים שלי שעושים ידיוק אותו דבר כמוני? להסגיר את עצמי ? יכולים לפתוח על זה תיק במשטרה ? הייתי מבולבל הייתי מותקף חרדה , לא ידעתי מה לעשות.
~מנקודת המבט של רותם:~
אז כן , היום הזה עבר בלי שהציקו לי בלי אמירות משונות מצד אחד זה טוב מצד שני אף אחד לא דיבר איתי , אבל אהבתי את הרעיון שברגע ששמתי את הצמיד אף אחד לא ניגש אליי, אני גם חושבת שזה נתן לי יותר ביטחון.
תומר הביט בי כל היום במבט מוזר , בוחן , מלחיץ , אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה.
חזרתי הביתה אם ראם , הייתי דיי שמחה.
" וואו לא ראיתי אותך מחייכת ככה הרבה זמן , מה ? מה היה היום בבית הספר?" שאל ראם תוך כדי שאנחנו הולכים הביתה.
" היום , שמתי את הצמיד שלך , אני חייבת להודות שהוא היה נקודת מפנה גדולה ישבילי , הרגשתי גדולה , טובה , ויותר עם ביטחון , ועובדה , אף אחד לא הציק לי היום … זה מצד אחד.."
" ומצד שני ?" שאל ראם.
" אף אחד לא דיבר איתי." עניתי
" תראי , את בתהליך ,זה לא יכול להיפתר בדקה , בכל זאת 4 שנים… , תאמיני לי הכל יסתדר ,, ואני שמח שהצמיד עושה לך טוב וגם ולי ."
חייכתי אליו והוא אליי. לא עיכלתי שצמיד זה מה שישנה לי את החיים , ובכלל לא עיכלתי עוד שאמרתי לראם את ע בריונות , לבחור ההוא בפארק , דולב , ושההורים לא יודעים מזה ..
לא עיכלתי כלום כי איך אפשר לעכל ?!
כל התקופה הזאת , היא נראית לכם קצרה אבל בישבילי כל יום הוא שנה , ותקופה ארוכה, ארוכה מאוד! ..
הגעתי הביתה , הכנתי שיעורים , ואז קיבלתי שיחה מדולב , זה שהכרתי בפארק , קבענו להיפגש , סיפרתי לו מה עברתי היום בבית הספר , והיה לי איתו כימיה מצוינת , התחלנו להיפגש פגישות מרובות כל יום , כך עבר לו שבוע בלי לחתוך , בלי לפגוע בלי השפלות , אהבתי את הצמיד הזה ולא הורדתי אותו מהיד , התגאתי בו .
אבל אז .. זה היה ביום ראשון , אחרי כל השבוע ה"משמח " הזה לפחות אני קוראת לו ככה ילדים רגילים היו אומרים שהוא השבוע הכי גרוע להם בחיים כי לא ידברו איתם אבל לא זה מתנה לא לקבל השפלות כל היום הרבצות קללות דיברים מאחורי הגב , היה לי כיף.
בקיצור . -ארוחת ערב-
הורדתי את הצמיד שמתי אותו במדף הרגיל וישבתי עם המשפחה לארוחת ערב משפחתי ..
דיברנו דסקסנו ,, ואז הושטתי את ידי לצלחת לקחת סלט השרוול התרומם קצת ו..
" רותם מה אלו כל התחבושות האלו ?! " שאלה אמא בדאגה הסתכלה יותר מקרוב .
הייתי עצורה מחזיקה את כף הסלט כשההורים מסתכלים עליי בדאגה וראם מחפש תירוץ מתאים לעניין .
הייתי משותקת חנוקה , מה אני עושה ?!