איך לא להתקיים מלכתחילה

הדם מפסיק לזרום כשאני מתעוררת.
החדר מואר ואני נועצת מבט בתקרה. הסדק שחוצה אותה מחזיר לי מבט שקט.
אני לא שומעת שום דבר.

הרצפה קרה ואני מחליקה את היד על פני הקיר ככל שאני מתקדמת. מצד ימין המטבח וכמה צעדים אחר כך, מצד שמאל, הסלון.
הוא יושב על הספה, מרוכז במסך המחשב. אני תוהה אם הוא זוכר אותי היום.

החלל קטן. חנוק.
השארתי אחריי את פינת העבודה שלנו, ואת המקלחת. השארתי דלי מתחת לכיור כדי לאסוף את המים שדולפים מהצינור ואת קופסאות הקרטון במבואה, מלאות בדברים שלא פרקנו אף פעם.

לפעמים אני אוהבת לחזור. הוא מרים את המבט בפליאה ושואל מתי התעוררתי.
אני מחייכת, אומרת שרק לפני רגע. לא התכוונתי להפריע.

רוב הזמן אני בוחרת שלא להיות.
הוא לא יודע, נסיבות החיים הובילו אותו לכאן בכל מקרה. בין אם איתי או בלעדיי.
והחוט שמחבר אותו לשאר האנשים בחיים שלי נשזר ונפרם בעדינות, בהתאם לקיום או אי הקיום שלי כאן.

האפשרות לא להתקדם לשום מקום, כשהוא ממשיך, היא אופוריה.
אני רק צופה מן הצד.