איך זה קרה? – פאנפיק דרארי – פרק 2+3

דראקו ישב והקשיב ברבע אוזן לסנייפ. הוא העדיף לבהות בהארי. הוא ידע שסנייפ אוהב אותו ולכן לא פחד לא להקשיב.
הוא ידע שזה שהוא בוהה בו מאשר את הקולות בראשו שהשתיק באותו בוקר, שאמרו שהוא אוהב את הארי.
הוא פחד מזה יותר מאשר מאביו, שרצה שדראקו יהיה חלק מאכלי המוות שזה-שאין-לנקוב-בשמו יחזור לכוחותיו המלאים.
ומה אז יעשה דראקו? אם זה יקרה, הוא עוד יעמוד פנים מול פנים עם אהובו.
לא!, חושב דראקו. לא אהובי!.
אני לא אוהב אותו. אני לא מוכן להודות בזה!
אלה צהריים לא טובים.
נקודה.

הארי ישב בשיעור שיקויים והשתדל לא לפזול לעבר דראקו.
הוא פחד מאוד מהחלום. רק שובו של זה-שאין לנקוב-בשמו הפחיד אותו יותר מזה שהוא אולי מאוהב באויב שלו.
לא, בעצם.
זה הפחיד אותו יותר.
≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡≡
דראקו ישב על מיטתו ותהה איך עבר את היום. הקולות החלו לחזור, והוא היה עצבני.
\"אתה אוהב את הארי\" אמר הקול בראשו שוב ושוב, עד שדראקו התפרץ בזעם,
\"אני לא מאוהב בהארי!\". חבריו לחדר הביטו בו במבט מוזר.
\"ס-סליחה\" מלמל, מובך. מגרין, סלית\'רינית שרצתה לנקום בו מהשנה השנייה כבר,
הביטה בו במבט ששיקף את הנקמנות שגעשה בה. הנקמה נרקמה בראשה, אבל זה לא עניין את דראקו.
כל מה שהעסיק אותו היה מה הווא עושה עם הבושה. לפחות הקולות פסקו, חשב לעצמו.
הוא הטיל את עצמו על המיטה, עצם את עיניו ונרדם.

הארי בעט בכל מה שנקרה בדרכו. הוא היה עצבני מאוד.
החלום המעצבן חזר ועלה בו כל חמש דקות, או כאשר ראה את דראקו.
הוא עצם את עיניו וניסה להרגע. הוא הרגיש שאגרופו משתחרר, עד שהרגיש רגוע.
הוא הביט במיטה. באשמתך זה התחיל, חשב לעצמו. הוא נשכב במיטה,
אט-אט עצם את עיניו. הוא לא רצה עוד חלום כזה. הוא לא רצה להרדם. הוא פקח את עיניו.
הסניץ שוב עבר מול עיניו, אפילו שהן פקוחות. הוא עשה תנועת תפיסה, אך לא תפס את הסניץ שהיה מולו.
הוא נרדם.