איך אתה מצפה ממני לאהוב אותך? – פרק 7

בגלל שלא כתבתי פרק מיליון שנה אז הנה הקטע האחרון מהפרק הקודם
לפני ששמה לב, מישהו דחף מיקרופון לידיה. והמנגינה התחילה לפעול היא זיהתה את המנגינה. היה עצוב עד כמה שהשיר היה מתאים למצב שלה, היא החלה לשיר. השיר היה we are never ever getting back together של taylor swift. בין כל האנשים שעמדו מולה היא יכלה לראות את זאיין, היא קיוותה שהוא יבין שהוא שהשיר מכוון אליו. ברגע שנגמרה המנגינה ג'ולייט ברחה החוצה.

היא ברחה כל כך מהר שזאיין לא שם לב לאיזה כיוון הלכה, זאיין ניגש לכיוונם של רובין וג'ייק. "ראיתם במקרה את ג'ולייט?" אמר זאיין וקטע את האווירה הרומנטית שעטפה אותם. "היא חיפשה אותך מקודם, לא ראית אותה?" אמר ג'ייק, צלצול הטלפון הרועש של רובין קטע את השיחה בין זאיין לג'ייק. היא לא הבינה מילה ממה שאמרה ג'ולייט היא רק הבינה שהיא צריכה למצוא אותה במהירות כי זאיין עשה משהו.

היא אמרה "אני כבר באה" במהירות וניתקה את השיחה, ג'ייק הבין מכך שרובין הולכת הוא לא רצה שתעזוב הוא רצה לרקוד איתה במשך כל הלילה ולבהות בעיניה הגדולות. "ג'ייק אני מצטערת אבל אני חייבת ללכת וזאיין אם עשית לה משהו אתה מת" אמרה רובין במהירות וחיפשה את היציאה הקרובה.
"זאיין מה עשית?" אמר ג'ייק בכעס, בגללו בגלל זאיין רובין הלכה עכשיו. "אני…" אמר זאיין, "תדבר כבר" אמר ג'ייק והיה נשמע כועס אפילו עוד יותר. "ג'ולייט השתכרה, התבלבלה ביני לבין ניק והתנשקה איתו. אז אני חשבתי שהיא עשתה את זה בכוונה, האגו שלי נפגע אז הלכתי להתמזמז עם דבון" אמר זאיין. הוא הבין עד כמה הוא אשם, למה הוא הורס את זה? הפעם היא לא תסלח לו. "תגיד לי אתה דפוק?" אמר ג'ייק, "אתה מבין שאתה הורס לה את החיים? אתה יודע כמה זמן לקח לי ולרובין להחזיר אתכם להיות ביחד? אני פשוט לא מאמין אם אתה אוהב אותה אז למה, למה עשית את זה?" ג'ייק ירה לכיוונו של זאיין שאלות. "אני לא יודע, אני לא יודע אני פשוט לא יודע" צעק זאיין לתוך המוזיקה הרועשת, "מה שתגיד" אמר ג'ייק ונעלם בתוך ההמון. ג'ייק הוציא את הטלפון מכיסו וחייג לרובין.

בזמן שזאיין וג'ייק ניהלו בניהם שיחה רועמת, רובין הספיקה למצוא את ג'ולייט היא ישבה על ספסל מרוחק. היא פשוט ישבה שם ובכתה, רובין חיבקה אותה ג'ולייט הייתה קפואה. "מה קרה?" אמרה רובין,
"אני השתכרתי במהלך המסיבה ובטעות נישקתי את ניק, זאיין ראה את זה ונעלם" אמרה ג'ולייט. "ואז שאלת אותנו איפה הוא" השלימה רובין את דבריה של ג'ולייט, "כן מצאתי אותו באחד החדרים התחננתי לסליחתו ואז ראיתי את דבון יוצאת מהשירותים של החדר" אמרה ג'ולייט, רובין הייתה מודאגת היא מעולם לא ראתה את ג'ולייט בוכה בצורה שכזה. צלצול הטלפון של רובין קטע את מחשבותיה השיחה הייתה מג'ייק, היא רצתה לענות אבל אולי ג'ייק הוא בדיוק כמו זאיין? רובין חשבה לעצמה. היא החליטה שלא לענות. "את לא מתכוונת לענות?" שאלה ג'ולייט בקול שקט, "לא לעודד אותך נראה לי הרבה יותר חשוב" אמרה רובין. "בואי נלך לבית שלי" אמרה רובין.

ג'ייק היה מאוכזב כאשר רובין לא ענתה לשיחה, הוא ידע שהסיבה שרובין לא ענתה בגלל שג'ולייט בכתה. ומי שגרם לג'ולייט לבכות הוא זאיין, למה הוא עושה לי את זה עכשיו? חשב ג'ייק לעצמו. הוא חיפש אחר זאיין ברחבי הבית כאשר מצא אותו הוא היה רותח מזעם אך הוא לא נתן לזה להשפיע עליו. "בוא אנחנו הולכים לסדר את הדבר שעשית" אמר ג'ייק, זאיין וג'ייק יצאו מן הבית הם הלכו לכיוון הבית של רובין. את ג'ייק לא עניין עד כמה זאיין טיפש ובעל אגואיזם קשה הוא יזכה לנשק את שפתיה של רובין היום. ג'ולייט ורובין נכנסו לביתה של רובין, רובין מיהרה להביא לג'ולייט נייר כדי שתנגב פניה העיניים שלה הפכו אדומות ממש מרוב בכי. רובין שמעה תקתוק על הדלת, היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. היא ראתה את ג'ייק עומד מולה היא ניסתה שלא לחייך, אך לא יכלה להסתיר את חיוכה. ג'ייק הביט אל הרצפה הוא היה מלא התרגשות כאשר ראה את רובין, זה מעולם לא קרה לו אך הוא אהב את ההרגשה ולא רצה שתפסיק. "היי, מה אתה עושה כאן, המסיבה נגמרה?" שאלה רובין, "לא אבל לא נראה לי שאכפת להם שנעלמתי" אמר ג'ייק וגירד בראשו. "רובין אני צריך שאת וג'ולייט תצאו לכמה רגעים" אמר ג'ייק, 'למה השלתי את עצמי עכשיו? חשבתי שהוא בא בשבילי טיפשה שכמותי' חשבה לעצמה רובין. "ג'ולייט את יכולה לבוא לרגע?" רובין קראה לג'ולייט, ג'ולייט הגיעה לדלת הייתה לה אכזבה היא רצתה שזה יהיה זאיין אבל מצד שני לא יכלה לראות את פניו בלי לבכות. ג'ייק התרחק מהדלת והבנות יצאו מן הבית, ג'ייק עמד מול רובין, וג'ולייט עמדה מתחת לאחד פנסי הרחוב שהיו מעט מרוחקים מרובין וג'ייק. היא שמחה בשביל רובין אבל, גופה שרף מקנאה היא מעולם לא הרגישה ככה אך היא לא יכלה לסבול נוכחות אהבה, במיוחד לא עכשיו.

ג'ולייט הרגישה אחיזה במותניה, אחיזה מוכרת היא ניסתה להתנתק אך היא לא באמת רצתה. היא עשתה כאילו אינה רוצה להישאר בין ידיו למרות שזה כול מה שהייתה צריכה. רובין לא שמה לב להיעלמותה של ג'ולייט היא הייתה שקועה בעיניו של ג'ייק, "רובין אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב" אמר ג'ייק ומבטו הפך רציני. "כן, מה אתה רוצה להגיד?" אמרה רובין שהייתה מוקסמת מקולו של ג'ייק, "בימים האחרונים אני מרגיש כלפיך משהו, רובין אני לא יכול להתעלם מההרגשה הזאת" אמר ג'ייק ונשק על השפתיים לרובין הוא נישק אותה רכות והתנתק ממנה. "אני מצטער, אפילו לא אמרת אם את בכלל רוצה אותי" נלחץ ג'ייק, "שתוק, טיפשון" אמרה רובין ונישקה את ג'ייק. היא שמחה ונישקה אותו, נשיקותיו היו מושלמות היו כמו קסם. שפתיו הטילו עליה כישוף, את כישוף האהבה. "ג'ולייט, אני מצטער אני לא יודע מה עובר עליי. הייתי בטוח שאת רוצה את ניק, כי הוא הרבה יותר טוב ממני. חכם ממני, ויותר נחמד ממני אני לא מבין מה את עושה איתי. ואני מבין שאני דפוק, וטיפש, ומטומטם, ושאת בחיים לא תסלחי לי אבל אני חייב שתסלחי לי. אני לא יוכל להסתובב עם ההרגשה שעשיתי לך משהו רע, ג'ולייט אני אוהב אותך. יותר מכל דבר, ואני רוצה להרוג את עצמי. ג'ולייט בבקשה ג'ולייט תסלחי לי" אמר זאיין, קולו נשבר דמעותיו החלו להרטיב את פניו. "תגיד לי אתה מטומטם? למה שאני ירצה את ניק ואהיה איתך. זאיין אני אוהבת אותך, כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה. אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך. אבל אתה צריך להבין אותי אתה שובר לי את הלב, כל פעם מחדש. אתה יודע כמה פעמים בכיתי, צרחתי, התעצבנתי והשתגעתי והכול בגללך תסביר לי איך אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה זה קשה לי" אמרה ג'ולייט היא החלה לבכות ולא יכלה לעצור. היא החלה לנשום בקצב לא סדיר, היא אוהבת אותו, היא רוצה אותו. האם זה באמת שווה את זה? את הסבל, את הכאב, את הבכי, את העצבים, את הדיכאון. "ג'ולייט בבקשה תני לי עוד הזדמנות אחת, בבקשה, בבקשה אני מתחנן ג'ולייט בבקשה" אמר זאיין וירד על ברכיו הוא אחז בידה של ג'ולייט המגע שלה, הקול המרגיע שלה הוא חייב אותה הוא לא יכול בלעדיה. "אני מצטערת זאיין הפעם זה נגמר" אמרה ג'ולייט והלכה האחיזה הרפויה של זאיין בידה של ג'ולייט השתחררה. זאיין נשאר על ברכיו וצרח לשמיים, ג'ולייט שמעה אותו ובכתה היא החלה לרוץ.

-המשך בקרוב ♥-