איימי 2 (סיפור על וואן דיירקשן) פרק כ"ג: ליאם? משקר?

#מנקודת מבטו של ליאם:

הסתכלתי שוב על הטלפון, לא ידעתי אם להגיד לג'סי או לא. האם להזכיר את זה בשיחה בטלפון, או שזה יותר מידי קר ואזכרי?.
"בוקר טוב" דניאל קמה, התלבשה וישבה על המיטה.
"בוקר" חייכתי אליה.
"רוצה קפה?" היא שאלה.
"כן, קפה חזק בבקשה" היא נישקה אותי בהפתעה.
"אוהבת אותך" היא קיוותה כנראה לתשובה.
"גם אני אוהב אותך" לא יכולתי להתחמק, הייתי יוצא אידיוט אם לא כבר יצאתי אחד. מה אני עושה עכשיו? אני לא יכול להתחמק מהעובדה שאני שכבתי עם דניאל, ושאני משקר לג'סי. אוי ליאם, אתה אידיוט!.
שמעתי דפיקות בדלת, אנחנו לא לבד. הבנים ישנים ועדיף שלא נעיר אותם כדי שלא יגלו.

#מנקודת מבטה של איימי:

צבטתי את עצמי, לא יכולתי להאמין שכל זה מציאות. התעוררתי בבוקר, יום לפני החתונה. אלוהים, האם אני באמת עושה את זה? האם אני באמת מתחתנת בגיל 16 וחצי? אני קצת חוששת, אבל נייל יהיה שם- הכל יהיה בסדר.
"בוקר טוב לכלה" ג'סי וליז נכנסו לחדר, קופצות על מיטתי כמו שתי ילדות קטנות.
"בוקר טוב" חייכתי, והן המשיכו לקפוץ ולהזיז את כתפיי מצד לצד.
"אוקיי, התאומים יותר בוגרים מכן" צחקקתי.
"תודה" הן אמרו ביחד והתיישבו לידי, "נו?".
"מה נו?" תהיתי.
"נו את יודעת" ג'סי הביטה בי.
"מה אני יודעת?" ידעתי למה היא התכוונה, רציתי להתגרות בשתיהן.
"איבדתן אותי כבר" ליז נאנחה.
"את מתחתנת נו… איך את מרגישה?" ג'סי חיבקה את שתינו, "אנחנו רוצות לדעת".
"ובכן, טוב. אני מרגישה טוב" נשענתי על הכרית שוב, חושבת על המאורע החשוב הזה.
"רק טוב?" ג'סי התעצבה.
"איימי, אנחנו לא מדברות על חום או הצטננות- אנחנו מתכוונות איך את מרגישה אם כל מה שקורה?" ליז הסבירה.
"אני מרגישה טוב. אוקיי, אני מרגישה כמו נסיכה!" נכנעתי להתרגשות, "רק על זה הוא מדבר, כבר רואים שזאיין לא יכול איתו יותר והארי לא רוצה לקום בבוקר בגלל שהוא יודע שהוא יישמע מזה".
"תגידי, ראית את ליאם בזמן האחרון? הדיווה הזו משגעת לי את המוח" ליז אמרה.
"אני צריכה לבחור, או ריקוד או ליאם" ג'סי נאנחה בעצב, "אין לי זמן לשניהם. זו הבחירה הכי קשה שאי פעם נאלצתי לעשות".
"אני לא יודעת מה להגיד לך, תלוי מה יותר חשוב ומה יותר טוב להשקיע בו" איימי אמרה.
"בשניהם" ליז נאנחה.
"תודה ליז, על העזרה הגדולה הזו. כשאני בצרה אני אדע תמיד לפנות אלייך" ג'סי הביטה בה במבט זועם. ליז הסתכלה בשעונה, "קדימה- אנחנו חייבות ללכת לבית-הספר" היא אמרה.
"יופי, יום לפני החתונה שלי ואני הולכת ללמוד. רגע, איפה התאומים?" נבהלתי.
"תירגעי, כשהגענו לפה ראינו את נייל יוצא איתם. הוא מבלה איתם זמן איכות" ליז חייכה, "עכשיו קדימה- תתארגני כבר!".
"אוקיי אוקיי…" צחקתי וקמתי. כעבור רבע שעה, כשכבר סידרתי את השיער שלי והתאפרתי באיפור עדין, יצאנו מחדרי לכיוון הדלת.
"שמעתן את זה?" ג'סי אמרה, מתייחסת לצחקוקים בחדרו של ליאם.
"משהו אומר לי שאת לא רוצה לפתוח את הדלת הזו" ליז אמרה.
"אותו משהו אומר לי שכן" פניה נהיו רציניות והיא פתחה את הדלת במהירות.
"ג'סי, אני…" ליאם ניסה להסביר.
"אתה בוגד- זה מה שאתה" היא הזילה דמעה "אבל אני לא אשקר- הקלת על הבחירה שלי". ג'סי רצה, אנחנו מאחוריה.
"ג'סי…" שתינו החזקנו את ידיה, כל אחת ביד אחרת.
"אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא אתן לזה להרוס לך את היום" היא ניסתה לחייך, אך ראינו את העצב בעיניה, בורח עם הדמעות ללחייה ולבסוף לרצפה. נכנסנו ללימוזינה, אמרתי לנהג בנימוס לנסוע לבית-הספר.
"בית-הספר הרס לי את היום, לא הרגשות שלך" עניתי לה, "את יותר חשובה לי מהיום הזה. כמו שאם ליז הייתה עצובה הייתי עושה את אותו הדבר- ואני יודעת שהיא הייתה עושה בשביל שתינו".
"נכון ילדה, מה שנכון נכון" ליז חייכה וטפחה על שכמה.
"תודה" היא חייכה, "יש עוד דבר- הציעו לי סיבוב-הופעות סובב עולם למשך חצי שנה- אני צריכה לעזוב בעוד שבוע".
"ממתי את יודעת שאת הולכת?" שלאנו אותה, מלמלנו הכחשות- אולי ככה היא לא תלך.
"מעכשיו- מאז מה שראיתי" היא הביטה בשתינו. הגענו לבית-הספר, אך זה לא שינה לנו, רצינו לנחם אותה.