איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק י"ז: דרמת זאיין-פרי

#מנקודת מבטו של סת':

חזרנו הביתה מדוכאים ומבואסים, הרי אני ממש רצינו להאכיל ארנבות בגן-החיות.
"מה אתם רוצים לעשות בערב?" הארי שאל פתאום, דוחף את האף שוב לעניינים של אימא ואבא, "תכננם משהו במקרה?".
"האמת שלא, אבל אפשר לצאת לארוחת-ערב איפה שהוא. יש לי הודעות לספר לכולם. בעיקר לאשתי לעתיד" אבא אמר, לאימא את היד.
"כמו למשל?" אימא חייכה, משעינה את ראשה על כתפו.
"הפתעה בערב" אבא פתח את המקרר ולעס משהו.
"מה יש לאכול?" היילי הפילה את הפצצה.
"הרבה… בחוץ" לואי נאנח.
"איפה?" היילי פתחה את דלת הכניסה והסתכלה החוצה.
"בחוץ במסעדה, נסיכה קטנה" דוד הארי הרים אותה בידיו ושם אותה על כתפיו.
"אם אני נסיכה אז סת' נסיך?" היא שאלה וחשפה חיוך חסר-שיניים.
"כן, הוא הנסיך הקטן של הבית" לואי ענה לה וצבט את לחיי. תהיתי אם זה נכון, הרי אימא תמיד אומרת לי שהדמיון שלי ממש מפותח:" באמת?".
"כן" היילי התפרצה, "ואבא הוא מלך ואימא המלכה!".
"ומה אני?" שאל הארי.
"אתה דרקון" אמרתי לו, מצחקק.
"אני אבוא לטרוף אותך" הוא רץ אחריי ועושה פרצופים רעבים כמעט כמו של היילי. "והמלך לא יציל אותך".
"אני המלך, 'מאליק' לא?" זאיין בא משום מקום, "אבל בזמן האחרון אני מרגיש כמו ליצן-החצר" הוא נאנח.
"מה קרה זאיי-זאיי?" היילי קראה לו בשם החיבה שהיא תמיד נותנת לו. הם לא באמת דודים שלנו, רק חברים של אבא ואימא- שלהם הם קוראים "משפחה".
"בואו רק נגיד שהחיים של דוד מאליק לא ממש ורודים במיוחד" הוא התרסק על הספה כמטוס חסר-דלק עם מבט ריק ועצוב.
"מה, הם ירוקים?" ניסיתי להתבדח, אך ידעתי למה הוא התכוון.

#מנקודת מבטה של פרי:

קמתי ביום למחרת, זרוקה על המיטה ומריחה כמו אלכוהול.
"התעוררת" ג'ייד הופתעה לגלות אותי בהכרה. "מה קרה אתמול- ממתי את משתקרת?".
"השתכרתי? מ-מה?" החזרתי את ראשי הפועם.
"פלטת כל מיני שטויות באותו ערב, את רוצה לספר לי?" היא ענתה.
"כלום, אממ… זאיין, הוא" מלמלתי, כאב הראש השפיע על הדיבור שלי.
"זאיין?" לי-אן וג'סי עמדו בפתח הדלת, "מה עם זאיין?".
"הוא, הוא…" ניסיתי להסביר, אך באותו הזמן להתגבר על כאב הראש והגוף החזקים שהיו לי, ובנוסף לבי השבור- לבי שחשב פעם שמצא את החצי השני שלו… ואולי כבר לא.