איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק י"ג: יום בגן-החיות

#מנקודת מבטה של נייל:

"אולי כדאי שנלך, אני גם ככה מאחרת לבית-הספר" ניצבנו ליד מזרקה, יושבים ואוכלים להנאתנו. מידי פעם זורקים מחמאות וצוחקים. היא נראית כל-כך טוב, והיא אפילו לא יודעת עד כמה אני חושב עליה- כל הזמן.
"אני מעדיף ללכת למקום אחר" אמרתי, מנשק אותה ומקווה שהיא הבינה את הרמז.
"ברצינות נייל? עכשיו?" היא חייכה, שתתה עוד ממיץ התפוזים הסחוט שהבאתי לה.
"אני לא רואה למה לא" נתתי לה מבט מתגרה, מסמן לה עם אצבעי להתקרב אליי וכך היה.
היא נישקה אותי ואמרה:" אני ממש מאחרת לבית-הספר".
"את יכולה גם לא ללכת" אמרתי.
"נייל!" היא צווחה וסטרה לי בעדינות עם המגבת שהחזיקה.
"בסדר, אני לא אמנע ממך ללמוד" נאנחתי, דוחף עוד חתיכת-עוף לגרוני.
"אתה מנסה לגרום לי לשנות את דעתי?" היא שאלה, קמה ולוקחת את תיק הלימודים שלה.
"לא" עשיתי פרצוף עצוב, שותה בדיכאון. ניסיתי להתגרות בה, לגרום לה לשנות את דעתה. הרי לא יהיו עוד הזדמנויות להיות ביחד בלי הילדים- רק שנינו לבד.
"אתה מנסה לגרום לי לשנות את דעתי" ידיה מיהרו להיות על מותניה.
"ממש לא" נאנחתי.
"זה מצליח" היא חייכה והתיישבה לידי, "אי אפשר להתנגד לך, מה?".
"אני כל-כך מבין אותך" לחשתי לה וצחקתי.
"שמחה שאתה מבין" היא אחזה את ידי ונישקה אותה, "אז לאן נלך עכשיו?".
"לאן שבא לך" הכרזתי.
"אולי נלך לקבר של הוריי" היא הרהרה, בהתה במבט ריק על ידיה.
"אין לי בעיה- אם זה מה שישמח אותך".
"זה ישמח אותי מאוד, אני מרגישה מגעיל שלא ביקרתי אותם אף-פעם" היא השפילה מבטה.
"אל תרגישי מגעיל- אין לך למה" הסברתי לה, "היו לך ילדים לגדל, להתכונן לבית-הספר וכל מיני דברים שהיית צריכה לעשות, חייבת".
"אבל עדיין- זה לא יפה או מכבד. הם היו הכל בשבילי" היא אמרה.
"אז למה אנחנו מחכים?" נישקתי אותה ועזרתי לה לקום, לקחנו את חפצינו והלכנו משם. נכנסנו למכונית שלי ונסעתי לבית-הקברות, ממש חושב על איימי עכשיו. האמת? אני מרגיש קצת מוזר, אבל אני חייב לכבד את הוריה- אחרי הכל הם היו גם חלק מחיי, כמה קטן שהוא לא יהיה.

#מנקודת מבטו של הארי:

"תראו את הקוף הזה שם!" סת' אמר כששמתי אותו על כתפיי. הוא הסתכל על הקוף הכי גדול בכלוב, שעסק בליטוף שיערותיו של חבריו לכלוב ובמציאת קרציות.
"וואו, הוא באמת גדול" היילי נפעמה.
"היי תראו, יש פה סוגים שונים של ציפורים" לואי הצביע והיילי חייכה.
"יש פה תוכים מדברים?" היא התלהבה ואני נאנחתי.
"אתה מחפש קווין אחר?" שאלתי באכזבה.
"אולי" הוא צחקק ולקח את היילי איתו.
"לואי השתגע, לא ככה סת'?" הבטתי למעלה וידו של סת' שיחקה עם האף שלי.
"יש לך אף מוזר" צחוקו התגלגל.
"תודה" חייכתי והלכנו אחרי לואי והיילי.
"תראה את התוכי הזה!" היילי הצביעה על תוכי ירוק שהביט בה. "אפשר לאמץ אותו?".
"לא, הבית שלו זה פה" לואי אמר, ליטף את שיערה.
"אבל הוא יכול לגור איתנו" סת' אמר, "ועם הדינוזאורים".
"קצת צפוף אצלנו" נאנחתי, נאבק ברגליו הקופצות והמתלהמות של סת'.

"הארי סטיילס? לואי טומלינסון? מה אתם עושים פה?" ג'סטין הופיע משום-מקום, ג'סטין ביבר.
"ג'סטין? מה אתה עושה פה?" לואי נבהל.
"יום כיף עם מעריץ שזכה בהגרלה" הוא אמר ומאחוריו הופיע ילד קטן. "הוא התעקש על להיות בגן-החיות".
"מכיר את ההרגשה" נאנחתי, לא האמנתי שג'סטין ייכנס לגן-חיות, אבל ילד קטן זה התירוץ המושלם.
"אז מי אלו? מה שמכם?" הוא התעניין בהיילי וסת'.
"היילי אליס-הוראן" היילי אמרה ובאה ללחוץ את ידו של ג'סטין.
"אשת-עסקים קטנה" הוא חייך ולחץ את ידה ברשמיות.
"ומי זה החמוד הזה?" הוא הסתקרן עוד יותר.
"סת' פיליפס-הוראן" סת' חייך וניסה לחקות את היילי.
"נעים להכיר אותך, סת'" ג'סטין חייך. "רגע אחר, היילי וסת' הוראן… לנייל יש אחים קטנים?".
"ילדים" לואי אמר בביטחון.
"מה?" הוא צווח.
"ילדים" אמרתי.
"אבל מ… מתי?" הוא השתנק.
"סיפור ארוך, אך מזל שהתקשורת לא כזו מוכשרת" לחשתי.
"פפראצי, אמרת?" פרצופו של ג'סטין החמיץ, כאילו מחכה לעונש. פלאשים וצילומים החלו מאחוריו, פפראצי רצו לעברנו.
"רוצו!" לואי הכריז, ג'סטין אחריו.