איימי (סיפור על וואן דיירקשן) 2 פרק ט"ו: זיכרונות מפעם

#מנקודת מבטה של ג'סי:

נהיה לי קשה מידי. להיות רחוקה מליאם, להזיע כל יום בשיעורי ריקוד ולסדר כל רגע את בגד-הגוף שלי.
"פירואט יפה, את גמישה ביותר" פני אמרה, "תנסי לעשות אותו קצת יותר מתוח" היא אמרה והסתובבה, עשתה שני פירואטים עם רגל גמישה שהתקרבה יותר ויותר לראשה. פני הייתה מורת הריקוד שלי, איתה למדתי הרבה דברים כגון: בלט קלאסי, ריקוד מודרני, קומפוזיציה, ג'אז, ריקודים סלוניים ועוד…
היא אישה רזה וממוצעת בגובהה, עיניה בהירות ועורה שחום- שפתיה קבוצות ורציניות.
"איך זה?" ניסיתי לחקות אותה, והיא נראתה שבעת-רצון. יש- עשיתי את הבלתי-אפשרי- הרשמתי את פני. הרי כולם יודעים את זה, היא מורה נוקשה שקשה לרצות.
"אוקיי, זהו להיום. ואל תשכחו- מחר אין שיעור ומחרתיים יש אימון-מוקדם" היא אמרה פתאום לכל הכיתה, וכל אחת התפנתה לכיוון התיק שלה. הטלפון שלי צלצל.
"ליאם, היי" חייכתי, חיכיתי כבר לשמוע את קולו.
"אנחנו כבר לא נפגשים הרבה זמן" הוא נאנח, "אני כבר רוצה לראות אותך".
"אני כל הזמן בשיעורי ריקוד- שכחת מהמספר של הכוראוגרף המקצועי שנתת לי? אתה הרי יודע שהבת שלו מלמדת אותי… אני עסוקה כל הזמן ו…".
"אולי במקום לקטר תסתובבי" שמעתי את קולו קרוב, גם מהטלפון וגם מאחוריי. "זוכרת אותי?".
"ברור שכן" נישקתי אותו וחיבקתי חזק. "מה אתה עושה פה?".
"באתי לראות אותך, כבר הרבה זמן לא ראיתי את הפרצוף היפה הזה" הוא חייך וליטף את לחיי.
"אז בוא נלך לאן שהוא" הוא החזיק לי את היד ויצאנו מהסטודיו לריקוד, רקדנית כמעט מקצועית ונסיך החלומות.

#מנקודת מבטו של נייל:

היינו ליד הקבר של הוריה במשך זמן רב, שמים זרים רבים על קברם ואיימי מסתכלת על המצבה במבט ריקני. "למה הייתם חייבים ללכת?" היא נאנחה ודמעה השתחררה מעיניה. "אפילו לא הייתה לי הזדמנות להיפרד". חיבקתי אותה, זה הדבר היחידי שאני יכול לעשות- פשוט לחבק.
"כדאי שנלך, אני מחזיקה אותך פה יותר מידי זמן" היא משכה באפה וניגבה את דמעותיה.
"מתי תביני שאת לא מכריחה אותי לעשות דברים? אני אבוא אחרייך לכל מקום" החזקתי את ידיה ונישקתי אותם, היא חייכה אליי בחיוך המתוק שלה.
"אנחנו נלך כשאת תרצי ללכת" סובבתי אותה כמו בלרינה וידיה נכרכו סביב צווארי.
"איך זה שזכיתי במישהו כמוך?" היא לחשה.
"בזה שאת איימי" חייכתי ולפטתי אותה בזרועותיי.
"אתה צריך מישהי מושלמת כמוך" היא חייכה אליי, עיניה פשוט קרנו.
"אני לא רוצה ולא ארצה לשנות בך כלום" נישקתי אותה.
"בוא נלך" השפילה מבטה ונישקה את קברם של הוריה.
"את בטוחה?" שאלתי.
"כן" מילותיה היו אדישות אך די שמחות- הלכנו לדרכנו. לפתע צלצול טלפון נשמע.
"שים אותו על רמקול" איימי לחשה וכך עשיתי.
"הארי, מה עשית לילדים שלי?" שאלתי ואיימי הביטה בי בחיוך למשמע המילים האלו.

#מנקודת מבטה של איימי:

'הילדים שלי', הוא אמר 'הילדים שלי'. זה ריגש אותי כל-כך, נגע בלבי.
"אני די צריך… אנחנו די צריכים…" הארי גמגם.
"הצילו!!! פפראצי רודפים אחרינו ואנחנו מתחבאים בגן-חיות" לואי צרח בהיסטריה וגרם לנו להיות חירשים.
"איפה אתם? הילדים בסדר?" שאלתי, אני חושבת שהצד האימהי שבי יצא- אני מרגישה כמו ליאם כשהבנים משתטים. "הם לא הצליחו לצלם אותם נכון?".
"לא נראה ככה, אבל בבקשה תבואו לחלוץ אותנו" קול מוזר נשמע.
"מי שם אתכם?" חשדתי.
"ג'סטין" הם צעקו.
"ג'סטין?" שאלנו.
"כן, ג'סטין" קולו של ג'סטין נשמע.
"היי ג'סטין" נייל חייך, "מה קורה?".
"אנחנו נהיה בסדר כשתחלצו אותנו" לואי צרח שוב.
"רגע ג'סטין, מה אתה עושה בגן-חיות?" חקרתי אותו.
"מסתובב ביום-כיף עם מעריץ" הוא ענה בקול מוזר.
"טוב, אתם באים או לא?" הארי צעק.
"אנחנו באים" נייל הביט בי בצער ושינה את כיוונו לכיוון גן-החיות, באמת חבל שאת זמננו לבד איבדנו.